אני רואה הר/ עודד פלד
שירו של עודד פלד (שאותו לקחתי מתוך הספר '66 משוררים, מבחר חמישים שנות שירה עברית חדשה', בעריכת זיסי סתוי, הוצאת ידיעות ספרים, 2007), מפרש באופן שונה ומרהיב את השאיפה של האדם להגיע מעלה, גבוה – לא באמצעות טיפוס או התעופפות, אלא ברצון להפוך לחלק גדול ומלא מהבריאה,: יער שבו ציפורים צווחות ורוח נושבת באמירים, גשם שהופך את האדם ל"צלול וזורם", ולבסוף – הר, גבוה ונישא ומלא – שביטויו היחיד הוא ברצון להיות הר, במשמעויותיו השונות והרבות.
כאוס 
המבנה של השיר מאוד דומה ל"בעלטת" של אמיר גלבע: "אם יראוני דם יאמרו צבע", למעשה זה השיר ההופכי שלו. ב"בעלטת" "אם יראוני אבן ואמר אבן יאמרו אבן" אין הפרדה. ההפרדה באה בסוף "אם יראוני דם ואומר דם יאמרו צבע".
פה זה ממש המקרה ההפוך, הדובר רואה, לא רואים אותו, והוא מפריד כל דבר לפרטים, למעט ההר בסוף.
לא ברור לי מדוע תכונותיו של ההר, בניגוד לגשם, לא זוכות לפירוק. במה ייחודו של ההר
אני מכירה את שיריו של עודד פלד ואוהבת אותם. בכל אחד מהם אני מגלה משהו מעצמי. בשיר זה, אולי היער והגשם הם בלתי נגמרים עבור הכותב והוא מבקש להיות רק חלק קטן מהם, לעומת ההר שיתכן והוא מייחס לעצמו את תכונותיו.
אילנה.פ