"עדר אבנים רואות בואדי את/ מה שלא אזכה לראות אף פעם" – ואיך אפשר שלא להיזכר במה שלא יראה עוד אף פעם משורר אחר? השיר אולי לא פשוט להבנה, אך עם זאת יש עליו מין שמיכה של ידיעה ברורה ושל מטרה ברורה. אילן ברקוביץ' מניח את האבנים בשיר כיצירות בריאה, המגלות את הבריאה כל יום מחדש. התיאור הזה בשיר וההקבלה שנעשית בסופו עושות אותו לברור וחזק, על אף מסתוריותו.
מקסים פשוט מקסים! מעט המכיל את המרובה
לירי כל כך ויש בו אמירה ארספואטית מעין תשובה יפהפיה לשירה של לאה גולדברג על תפקידו של השיר הלירי
מי יכתוב על האיילות היא כותבת שם (תרגום לגמרי חופשי)
ואני מוסיפה בהמשך לשיר הזה
מי יצפה ביפי האבנים בואד,י אכן המשורר רואה ועוד איך רואה
תודה שי על היופי הזה שהבאת לאכסניה שלך
לו היה כתוב "עדר אבנים שרואות בואדי את מה שלא אזכה…" – בסדר, לו היה כתוב "עדר אבנים הרואות בואדי.." – גם בסדר. אבל באופן שזה כתוב – העדר הוא נושא המשפט.
כמה דברים,בנוגע לעניין הלשוני שהעלה צביקה,אני נוטה לתמוך בדעתם של אילן ושי מכמה סיבות.
דבר ראשון,שירה אינה חייבת להיות כפופה לחוקי הדקדוק והתחביר ואין כל סיבה להעיר הערות הנוגעות לכך(דעתי בלבד ויש שיחלקו עלי)
דבר שני,בכל עת שבה יש הפרה של חוקי דקדוק או תחביר,ההפרה יכולה לשמש כחלק מההיבט הצורני בשיר,חלק המלווה את המשמעות ונותן לה תוקף.
הקשר זה כדאי לבדוק מה המשמעות האפשרית של אבנים בשיר,מדוע הן רואות ולא העדר רואה?מה המשמעות של עדר?מדוע המשורר מתחפש לקהל בתוך ערים?
כדאי לשים לב להקבלה של קהל- עדר".האבנים יכולות להיות עדר ויכולות להיות יחיד,הקהל יכול להיות חסר פנים ורב פנים או לקבל את פניו ומשמעותו מהמשורר,שגואל אותו "מהכללי" ונותן לו פנים.
לכן האבנים "רואות" ולא עדר האבנים רואה.עדר מטבעו אינו דבר שרואה אלא דבר המגיב להתרחשויות באופן אינסטנקטיבי.יחד עם זאת,כל אבן בפני עצמה יכולה לראות וכאשר כל אבן רואה בפני עצמה,כמכלול הן יוצרות ראיה שאף יחיד לא יוכל ליצור לעולם.זאת הראיה של הטבע,הראיה הפנתאיסטית שכוללת בתוכה את הכל.
המשורר,לעומת זאת,אינו יכול להתעלות לרמה הזאת של הראיה,שהיא למעשה יכולת הראיה של אלוהים,אבל הוא בהחלט יכול לשאוף אליה בעולם האנושי,בתוך הנוף האורבאני חסר הפנים שב ערב רב של בני אדם משרך את רגליו במבוך האינסופי של חיי היום יום,מבוך שלעולם לא יצליח למצוא די זמן לתהות על משמעותו.כאן בא המשורר ולוקח על עצמו את התפקיד.
בהקשר זה,המילים במקומן ואין כל סיבה לנסות ולתקנן.
לא נגעתי בכל הדברים שעלו אלי מן השיר,אבל אני חייב לציין עוד,שממרחק הזמנים עלה לי זיכרון סיפור של נבוקוב על קרחת יער שהוא ראה(או גיבורו ראה)במהלך נסיעה ברכבת,משהו שעורר בו כמיהה וכיסופים לדבר מה של יחזור לעולם.כמה "קרחות יער" כאלה,כמה נופים ועצמים יש בעולם שלא נחזה בהם לעולם?כל נקדות המב(כול אלו הדוממות,כי גם באבן,על פי תורות מסוימות,יש חיים)הן האלוהם והאדם השואף להיות כמו זה שבצלמו הוא נברא,שואף לראות גם דרך עיני האבנים(אף על פי שלעיתים זה נראה בלתי אפשרי).
אפרופו אבנים,הנה שיר קטן של לאה גולדברג,שבו מומחש מוטיב האבן,
משהו מזה וודאי היה בתת מודע של אילן כשכתב את השיר,זה גם היה בתת מודע שלי כשקראתי את השיר והנחתי שמתישהו המציאות כבר תדאג לסגור את הפערים.זה,אכן,קרה.:)
הנחל שר לאבן / לאה גולדברג
——————————–
את האבן נשקתי בצינת חלומה,
כי אני המזמור והיא הדממה,
כי היא החידה ואני החד,
כי שנינו קורצנו מנצח אחד.
את האבן נישקתי, את בשרה הבודד.
היא שבועת אמונים ואני הבוגד,
אני החולף והיא הקיים,
היא סודות הבריאה, ואני – גילויים.
שיר יפה של אילן. ככל שהבנתי מגעת החלק של השלת שמיכת השינה ע"י השמש הוא מיותר. גם הדימוי שחוק קצת וגם משחק המלים אופל-יה נראה לי עודף. כמובן יתכן ואני לא מבין. שתי השורות הראשונות יפות מאוד בעיני. נוצר מתח בין דומם וחי אחדות וריבוי . המשורר לא יכול לראות את מה שרואות האבנים כעדר. מצד אחד האבנים הופכות ליצורים חיים בעלי תודעה . מצד שני הן נשארות בגדר דומם. וזה המיסתורין שהמשורר מצליח להעביר : מגעו של הדומם עם העולם. מגע שאינו תודעתי.
למה לקהל להתחפש למשורר? הקהל הוא ריבוי והוא גם אחד . אבל כדי שהקהל יעלה במדרגות התודעה לכדי משהו היכול לציויליזציה, בניגוד ובאנאלוגיה לאבנים בואדי, הוא נדרש לגלימה המאחדת של תודעת המשורר או השירה.
כאוס 
מקסים פשוט מקסים! מעט המכיל את המרובה
לירי כל כך ויש בו אמירה ארספואטית מעין תשובה יפהפיה לשירה של לאה גולדברג על תפקידו של השיר הלירי
מי יכתוב על האיילות היא כותבת שם (תרגום לגמרי חופשי)
ואני מוסיפה בהמשך לשיר הזה
מי יצפה ביפי האבנים בואד,י אכן המשורר רואה ועוד איך רואה
תודה שי על היופי הזה שהבאת לאכסניה שלך
אילן היקר,
השיר יפה, אבל העברית מפריעה לי – עדר אבנים רואה בואדי, ולא רואות בואדי, משהו צורם לי כאן, מצריך תיקון. האין זאת?
שמואל
אענה לך בשמו של אילן, גם כעורך לשון – לא. האבנים רואות. לא העדר.
לו היה כתוב "עדר אבנים שרואות בואדי את מה שלא אזכה…" – בסדר, לו היה כתוב "עדר אבנים הרואות בואדי.." – גם בסדר. אבל באופן שזה כתוב – העדר הוא נושא המשפט.
שיר יפה
לשמואל אני אומר שזה בסדר רואות שכן הכוונה היא לאבנים שרואות
הכינות בסוף של הכןתב מרגשת
שיר מרשים עמוק עדין-אהבתי מאד
כמה דברים,בנוגע לעניין הלשוני שהעלה צביקה,אני נוטה לתמוך בדעתם של אילן ושי מכמה סיבות.
דבר ראשון,שירה אינה חייבת להיות כפופה לחוקי הדקדוק והתחביר ואין כל סיבה להעיר הערות הנוגעות לכך(דעתי בלבד ויש שיחלקו עלי)
דבר שני,בכל עת שבה יש הפרה של חוקי דקדוק או תחביר,ההפרה יכולה לשמש כחלק מההיבט הצורני בשיר,חלק המלווה את המשמעות ונותן לה תוקף.
הקשר זה כדאי לבדוק מה המשמעות האפשרית של אבנים בשיר,מדוע הן רואות ולא העדר רואה?מה המשמעות של עדר?מדוע המשורר מתחפש לקהל בתוך ערים?
כדאי לשים לב להקבלה של קהל- עדר".האבנים יכולות להיות עדר ויכולות להיות יחיד,הקהל יכול להיות חסר פנים ורב פנים או לקבל את פניו ומשמעותו מהמשורר,שגואל אותו "מהכללי" ונותן לו פנים.
לכן האבנים "רואות" ולא עדר האבנים רואה.עדר מטבעו אינו דבר שרואה אלא דבר המגיב להתרחשויות באופן אינסטנקטיבי.יחד עם זאת,כל אבן בפני עצמה יכולה לראות וכאשר כל אבן רואה בפני עצמה,כמכלול הן יוצרות ראיה שאף יחיד לא יוכל ליצור לעולם.זאת הראיה של הטבע,הראיה הפנתאיסטית שכוללת בתוכה את הכל.
המשורר,לעומת זאת,אינו יכול להתעלות לרמה הזאת של הראיה,שהיא למעשה יכולת הראיה של אלוהים,אבל הוא בהחלט יכול לשאוף אליה בעולם האנושי,בתוך הנוף האורבאני חסר הפנים שב ערב רב של בני אדם משרך את רגליו במבוך האינסופי של חיי היום יום,מבוך שלעולם לא יצליח למצוא די זמן לתהות על משמעותו.כאן בא המשורר ולוקח על עצמו את התפקיד.
בהקשר זה,המילים במקומן ואין כל סיבה לנסות ולתקנן.
לא נגעתי בכל הדברים שעלו אלי מן השיר,אבל אני חייב לציין עוד,שממרחק הזמנים עלה לי זיכרון סיפור של נבוקוב על קרחת יער שהוא ראה(או גיבורו ראה)במהלך נסיעה ברכבת,משהו שעורר בו כמיהה וכיסופים לדבר מה של יחזור לעולם.כמה "קרחות יער" כאלה,כמה נופים ועצמים יש בעולם שלא נחזה בהם לעולם?כל נקדות המב(כול אלו הדוממות,כי גם באבן,על פי תורות מסוימות,יש חיים)הן האלוהם והאדם השואף להיות כמו זה שבצלמו הוא נברא,שואף לראות גם דרך עיני האבנים(אף על פי שלעיתים זה נראה בלתי אפשרי).
אפרופו אבנים,הנה שיר קטן של לאה גולדברג,שבו מומחש מוטיב האבן,
משהו מזה וודאי היה בתת מודע של אילן כשכתב את השיר,זה גם היה בתת מודע שלי כשקראתי את השיר והנחתי שמתישהו המציאות כבר תדאג לסגור את הפערים.זה,אכן,קרה.:)
הנחל שר לאבן / לאה גולדברג
——————————–
את האבן נשקתי בצינת חלומה,
כי אני המזמור והיא הדממה,
כי היא החידה ואני החד,
כי שנינו קורצנו מנצח אחד.
את האבן נישקתי, את בשרה הבודד.
היא שבועת אמונים ואני הבוגד,
אני החולף והיא הקיים,
היא סודות הבריאה, ואני – גילויים.
ואדע כי נגעתי בלב נעלם:
אני המשורר והיא – העולם.
שיר יפה של אילן. ככל שהבנתי מגעת החלק של השלת שמיכת השינה ע"י השמש הוא מיותר. גם הדימוי שחוק קצת וגם משחק המלים אופל-יה נראה לי עודף. כמובן יתכן ואני לא מבין. שתי השורות הראשונות יפות מאוד בעיני. נוצר מתח בין דומם וחי אחדות וריבוי . המשורר לא יכול לראות את מה שרואות האבנים כעדר. מצד אחד האבנים הופכות ליצורים חיים בעלי תודעה . מצד שני הן נשארות בגדר דומם. וזה המיסתורין שהמשורר מצליח להעביר : מגעו של הדומם עם העולם. מגע שאינו תודעתי.
למה לקהל להתחפש למשורר? הקהל הוא ריבוי והוא גם אחד . אבל כדי שהקהל יעלה במדרגות התודעה לכדי משהו היכול לציויליזציה, בניגוד ובאנאלוגיה לאבנים בואדי, הוא נדרש לגלימה המאחדת של תודעת המשורר או השירה.