כאוס

דוד אדלר/ בלוג לי ואבלוג לך/ שנתיים לכאוס

מתוך 'סקיצות לתמונה בלתי שלמה', אבן חושן, 2011

"אין לי בלוג". ומה זה בלוג? המילה נולדה מקיצור של web log – יומן רשת, ואם לוקחים את המילה log לבדה, יש לה גם משמעות של קורה, בול עץ, יומן מסע. כל מי שיש לו בלוג יודע למעשה, שאין לו. אין לו את היכולת לשלוט על כמה יקראו אותו, כמה יגיבו אליו, כמה יתייחסו אליו. הוא כותב, לעצמו קודם כול, כמו כל אדם כותב. ופעם בכלל היו כאלה שהיו כותבים לעצמם יומן, והיו כותבים אותו במחברת חתומה, שמורה, אולי היו נותנים להציץ, לחברים קרובים במיוחד.

היום חלפו שנתיים מאז שפרסמתי את השיר הראשון בכאוס, של עמוס לויתן, שיר ליום. "כמו לחם עוני לרעב" דורש לויתן, עוד שיר ועוד שיר ומוכיח כי הכמיהה היא קודם כול לכתוב, "את הסבל הזה/ והעונג/ כל משורר מכיר". אך בעוד שלויתן חותם בקביעה המייאשת ש"אין שיר עוד", אדלר מתעלה על הסבל הזה וקובע אפשרות נצחית, של ידיעה שבאה מתוך שלווה גמורה – "רק שלי הוא העץ העירום/ הנפתל מול שמי התכלת". "אישה כותבת/ היא חלל של אפשרות", קובעת גילית חומסקי בשיר אחר שפורסם בכאוס, והחלל הוא רב ומכיל, ייאוש לצד תקווה, שלווה לצד רעב תמידי, סבל לצד עונג.

שי אריה מזרחי

wordpress hit counter

מודעות פרסומת

ניווט של פוסט יחיד

10 מחשבות על “דוד אדלר/ בלוג לי ואבלוג לך/ שנתיים לכאוס

  1. לשי שוב תודה על פרסום של שיר נוסף מתוך ספרי. הפעם תודה מיוחדת הן לרגל המאורע המיוחד (שנתיים) והן על החיבור הנהדר שעשית (ואתה יודע שאני מקמץ במחמאות) בעקר בחלק השני של דבריך, לשירי הצנוע עם שני שירים ארס פואטיים כה יפים, בהירים ומיוחדים.

    אתה עשית חיבור פואטי ואני ברשותך אעשה חיבור חוץ-פואטי, בהקשר לשבוע הספר שאתה מעורב בו באינטנסיביות כה רבה עם ספרך החדש (שנמצא ברשותי זה זמן אך לצערי מאורעות שונים מנעו ממני לקרוא אותו בצורה שקטה ולאגיב כדרכי בפירוט).

    ובכן התרשמתי זה זמן משירתה של גילית חומסקי (ב"יקוד" למשל) וביום שני בדוכן של "אבן חושן" בת"א (שם מונח בבולטות ספרי " סקיצה לתמונה בלתי שלמה") בדיוק הזדמן לי לרכוש את ספרה "אש כוחותי" יחד עם ספרים רבים אחרים (חלקם, מודה באשמה, יותר עקב יפיים החיצוני, האיורים וכו'. זה יופי שאין לו שיעור).

    את עמוס לויתן אני מכיר דרך רשימותיו היפות והמעמיקות במדורו "מצד זה" ב"עיתון 77" ולא ידעתי על משוררותו. ושוב רשימה שכתב על ספר שיריה של תמר רבנו "מומחית לבכי" ובה המלצה חמה, גרמה לי לחפש את ספרה בדוכני "כרמל" הן בירושלים והן בת"א יחד עם ספרים אחרים (שם לצערי לא מצאתי, אך הזמנתי דרך ההוצאה).

    זהו, תמו (אך לא נשלמו) האסוציאציות.

    ולך שוב תודה ורק הצלחה עם ספרך ועם "כאוס" החוגג שנתיים מאופקות ויפות

    • מאת מוטי. בתאריך :‏

      שלום דוד,

      קראתי את השיר בספרך ודווקא היה מאלו שלא התחברתי אליהם.זהו שיר ארס פואטי וניתן בקלות ליפול בזאנר הזה למלכודת של שבלוניות.
      לטעמי עיקרון ההשוואה החברתית שעליו בנוי השיר הוא בין מגרעותיו,למרות שהארמזים המקראיים מכוונים לדבר דומה בספר תהילים,דהיינו של קונפליקט או ניגוד או תחושת בדידות.

      מרכז השיר הוא הפצע ופצע הוא סמל בספרות ואצל משוררים בכלל.
      עד כמה אתה חופר בפצע הזה וחושף אותו?עד כמה אתה מתאר אותו בכלל או מנסה לרפאו?האם זהו פצע ניתן לריפוי או שמא בלתי ניתן לריפוי בכלל כמו הפצע של הנער ברופא כפרי של קפקא?

      הפצע יכול להיות מאוד שבלוני,אפילו קיטשי.לומר יש לי פצע אינו יכול להצביע על ייחוד משום שלכולם ללא יוצא מן הכלל יש פצע כזה וישנם רבים עם סיפורי הבראה יוצאים מן הכלל.(למרות ובשל הפצע:)

      אז מאין יבוא עזרי?
      האמנם הסובייקטיביות היא התשובה?האמנם עצם העובדה שרק שלך הוא העץ העירום,הנפתל מול שמי התכלת?(והרי אני יודע בוודאות שהעץ הזה הוא גם שלי,האם אתה יכול להכחיש זאת?:)

      לא לכך לדעתי התכוון מרקוס אורליוס ברעיון של "נסיגה אל תוך העצמי".נסיגה אל תוך העצמי איננה לעולם מתוך השוואה לאחרים,אלא מתוך רצון לטובת האחרים.העוגן הוא עוגן של התבוננות מתוך רצון להכיל,לא להשוות.אני כמו האחרים,אינני טוב מהאחרים,העולם אינו רק שלי,אלא אני חלק מהעולם(איבר)שכל האחרים חלק ממנו וכולנו ביחד שותפים לאותו גורל,לאותו פצע,לאותה רפואה.הרעיון הזה ניתן כאן כפרספקטיבה אחרת.

      למרות אלו,השיר כתוב היטב ובנוי היטב מבחינת צורתו,אינני רוצה להאריך יתר על המידה על מנת לתאר את איכויותיו הללו כאן,כי לא תמיד זה העניין בעיני.

      • למוטי שלום

        תודה לך על קניית ספרי. אודה להתרשמותך במייל אישי adlerdavi@gmail.com.

        תגובותיך תמיד מעניינות, עם נימה פילוסופית עמוקה. קביעתך: "נסיגה אל תוך העצמי איננה לעולם מתוך השוואה לאחרים,אלא מתוך רצון לטובת האחרים" – היא אולי נכונה. קביעתך ששירי מתייחס להשוואה עם אחרים ולא לטובת האחרים היא אבחנה מדויקת. השאלה היא עד כמה הרהוריך אלה הם אכן רלבנטיים לשיר. הרי אם כל שיר הוא "סקיצה", ולעיתים כמו בשיר זה סקיצה מאוד נקודתית, האם הוא צריך להכיל השקפת עולם כוללת כזו. אין זה ספר מוסר ולא ספר פילוסופיה, בכלל לא. לעיתים הוא אפילו חותר כנגד עצמו.

        איני מתווכח אתך אם זה שיר טוב או רע (עד כמה הוא טוב אפילו אני איני בטוח) ובודאי שלא בנושא ההתחברות, שהוא סובייקטיבי לחלוטין.

        אולי משפט הסיום מבליט את הפער בין השקפתינו הבסיסיות – כי בעיני האיכות השירית, היא תמיד העניין המרכזי, אפילו בשירה פוליטית.
        בכל מקרה תודה. ואשמח לשמוע למה כן התחברת הן מבחינה אסטתית והן מבחינה תוכנית.

        בהערכה
        דוד אדלר

  2. מאת מוטי. בתאריך :‏

    שלום דוד,

    תגובתך העניינית לביקורת על שירך ראויה להערכה רבה.אני מעריך יוצרים ומעריך יצירתיות וגם אין לי כל סיבה לבטל את התחושות הסובייקטיביות שלך
    (או של הדמות השירית)כפי שהן מופיעות בשיר.אינך הראשון ואינך האחרון כנראה בעולם השירה שמבטא בשיריו איזושהי מצוקה של "בדידות" או "חוסר הבנה" או "זרות" והסתגרות בעולם הפואטי של עצמו("כולם נשא הרוח,כולם סחף האור ורק אני לבדי נשארתי תחת כנפי השכינה" וגם אצלו יש עוד).

    לא חקרתי את הנושא,אבל אני בטוח שנוכל למצוא לפחות שיר אחד כמעט אצל כל משורר,שיבטא בדיוק את הדבר הזה. לכן אמרתי שאינני מתחבר ולא בהכרח שהשיר אינו "טוב".אפשר גם למצוא בו "טוב" ולא רק במובן הצורני.פרשנות לשיר יכולה להיות נרחבת ויכולות להיות וודאי כמה וכמה פרשנויות וכל פרשנות משנה מעט את נקודת המבט.אולי היה טוב יותר לשים את המילה "מגרעותיו" בתגובתי הראשונה במרכאות.:)

    הוא מתחיל אמנם ממה שנתפס בעיני כרגש "שלילי",אבל מסיים בטריטוריה החיובית,עץ העומד מול שמי תכלת.לכן הכבדות בשיר נתמכת על ידי הקלות.ענני הנוצה,שמי התכלת.זאת בהחלט סקיצה והחיים מורכבים מהמוני סקיצות כאלו שלעולם לא תגענה לכלל שלמות,אבל אין בזה כדי לבטל את חיותן.

    גם הארגון של השיר יפה מאוד בעיני(התחלת מהאין וסיימת ביש ועל זה נאמר יש מאין:)גם השימוש בארמזים מקראיים הוא מתוחכם במיוחד(היות ואתה מפרק את את המשמעות ואת המשפט ובונה אותו מחדש)

    עולה מהדברים כמעט השוואה לנזירות ולהתרחקות מההמון של הנביאים למשל.
    ואפשר לתפוס את שירך גם כסוג של ביקורת על מצב השירה ככלל בעיניך(לאוו דווקא על פרטים כאלו או אחרים).הנביאים היו מבקרים וכדי לבקר עליך לתפוס מרחק,לא להיות חלק מההמון ולשם כך יש לשלם גם מחיר.

    האם זה נותן זכות להתלונן גם על המחיר?כן,יש זכות להתלונן,גם הנביאים התלוננו,אפילו משה התלונן,וגם מרקוס אורליוס התלונן ברגעים מסוימים ואפילו היה זה רק בפני נפשו.

    אבל הפרספקטיבה השונה,שבה אדם יוצא מגדר עצמו,היא תמיד הדבר החשוב יותר.אדם שם עצמו בנעלי האחרים ורואה את האחרים באור שונה.ולאחר מכן את עצמו באור שונה.

    למשל,האם כל מה שיש לו בלוג ויש לו "חבורה" אין לו פצע?או שסביר להניח,שגם לבעלי הבלוג וגם לבעלי החבורות יש פצע ואפילו פצעים רבים מאוד?

    "פצע וחבורה ומכה טרייה…":)

    חמלה,קשה לפתח אותה,ואנו גם רואים יפה מאוד בספר הספרים,לאחר כל התוכחות גם את חמלת הנביאים.לא רק כלפי אחרים,אלא כלפי עצמם.זאת גם הפרספקטיבה של מרקוס אורליוס,מתמצת של הסטואיקנים וכיוון שעדיין יש לנו את חודש הספר,אני מאוד ממליץ לקרוא את התרגום החדש שיצא בעברית בהוצאת נהר:"מחשבות לעצמי".

    לבסוף,
    אשמח לשלוח לך את התרשמותי מכל שיר בספרך.זמני כרגע אינו מאפשר לי לכתוב התרשמות כוללת,שגם תהיה ייסודית ועמוקה כפי שאני אוהב.
    סמוך על האין,שאכן ממנו יבוא קונך.:)

    מוטי.

    • למוטי תודה
      אני מסכים עם מרבית, אם לא עם כל, דבריך הפעם. אבל כנראה שפטור בלא כלום אי-אפשר. לא הבנתי את משפט הסיום. "סמוך על האין" לא הסתדר לי עם אף לא אחת ממשמעויות "קונך"

  3. מאת מוטי. בתאריך :‏

    "מאין"- יבוא קונך(הקונה שלך).משחק מילים קטן על חלק משירך וגם מתאים מאוד לרוח הדברים של מרקוס אורליוס ושל עוד כמה וכמה מכובדים אחרים.
    זה לא רק אין\זה החלק של קבלת חוסר הוודאות בחיים או לסמוך על החיים,שהתחילו "מאין".כמובן שבשיר עצמו קונך יכול לשמש גם במשמעות של אלוהים והכוונה עצמה גם קונה וגם גואל,גואל את המילים מהישימון שבו הם נמצאות באמצעות זה שהוא מקבל את המסר ועושה עימו משהו.

    🙂

  4. מאת חנה טואג בתאריך :‏

    שירך דוד מרגש מאוד,נגעת בעץ הערום הנפתל מול שמי התכלת שבליבי
    הכתיבה היא זכות ומתנה ליוצר עם בלוג ובלי בלוג
    אהבתי את משחקי המילים והמשמעויות בשיר (חבורה, חבורה ועוד…)
    ואת האירוניה הדקה הנסוכה עליהם
    ולך שי ,יישר כוח גדול על האכסניה הנאה שאתה נותן לאותם פירות שיר הגדלים על עץ הלב
    המשך יצירה מוצלח
    ושבת שלום
    שבת המלכה

    • לחנה

      תודה על דברייך שהם כה אמפטיים תמיד. יפה שהבנת את מהות ההבעה השירית ושה"עץ הערום הנפתל מול שמי התכלת" אינו (רק) שלי וגם בעלות על בלוג אינה (בהכרח) ממצא מפליל.

  5. דוד שלום וברכה! קראתי בעניין רב את הדיון עם מוטי על השיר "בלוג לי ואבלוג לך". למרות כל המשמעויות שנתתם לשיר בעיניי עיקר כוחו הוא: "רַק שֶׁלִּי הוּא הָעֵץ הָעֵרוֹם/ הַנִפְתָל מוּל שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת" ובעצם הוא שיר שעומד בפני עצמו , בזכות עצמו ובזכותך כמובן. תודה שהבאת.

  6. רוחה שלום. מי שהביא זאת שוב לפייס זו אורנה ריבלין במלאת 4 שנים לפטירתו של שי אריה מזרחי ז"ל. כי "כאוס" למעשה פסק לפעול עם פטירתו. "ליריקה" ממשיכה את דרכו ושם תוכלי למצוא דברים שכתבתי ושירים (אופטימיים) ויפים של שי שהבאתי במלאת 4 שנים לפטירתו. מבחינתי יש לשיר פרשנות אחת, פשוטה של ניגודיות. רק אוסיף שזה רק שיר וב"רק שלי" נאמר בכוונה על דרך ההפרזה וכן שאני לא כ"זה מסכן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: