כאוס

הוא שאל אם אפשר/ זיוה גל

הוּא שָׁאַל אִם אֶפְשָׁר

הוּא שָׁאַל אִם אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת לְיָדִי הִבַּטְתִּי סָבִיב וְכָל הַחוֹף רָחָב.

הוֹסִיף וְחָקַר לָמָה יֵשׁ לִי פַּרְצוּף שֶׁל תִּשְׁעָה בְּאָב וְלֹא הָיָה לִי

לוּחַ שָׁנָה לִבְדֹק אִם אֶמֶת הָיוּ דְּבָרָיו. הוֹצִיא פִּנְקָס וְרָשַׁם וְכָּתַב

וּשְׁנֵינוּ יָשַׁבְנוּ שָׁם עַל הַחוֹף הֶרָחָב  אַחַר הָלַךְ וְהָלַכְתִּי בְּעִקְבוֹתָיו

כַּף רֶגֶל תּוֹאֶמֶת כַּף לֹא חָרַגְתִּי מֵהַצֵּל שֶׁל גּוּפוֹ הָעֲנָק עַד שֶׁמִישֶׁהוּ בָּא

הִצִּיעַ לְהִצְטַרֵף אֵלָיו לַמִּשְּׂחָק וְחָשַׁבְתִּי לָמָה לֹא וְהִנְהַנְתִּי בְּרֹאשִׁי

וְרָאִיתִי כִּי שָׂמַח אַחֲרֵי כֵן שָׁאַל אֵיך אֲנִי יוֹצֵאת מִתּוֹךְ גּוּפִי וְדָרַשׁ לָדַעַת

אִם זֶה קֶסֶם שֶׁהוּא לֹא רוֹאֶה אוֹתִי בִּכְלָל.

הרבה חן נערי יש בשיר-סיפור היפה של זיוה גל, שיר-סיפור שבו דבר מוביל לדבר, והקצב שבו הוא חי ומתרחש מאליו, גם משום החריזה הפנימית הבלתי פוסקת, גם כי המילים נראות כאילו מתגלגלות מאליהן בקצב שהוא כאמור בלתי נשלט.
זיוה גל, מורה לספרות, פרסמה בעברה בכתבי עת כמו 'זוטא',  'פסיפס', 'פואמה', ו'הליקון'.wordpress hit counter
שי אריה מזרחי
מודעות פרסומת

ניווט של פוסט יחיד

11 מחשבות על “הוא שאל אם אפשר/ זיוה גל

  1. מאת מוטי. בתאריך :‏

    גבר מתחיל עם אישה בחוף היום במשפט פתיחה נדוש משהו.האישה מגיבה בסוג של אירוניה מסויימת,במחשבותיה.(דהיינו,במידה מרובה,דוחה את הגישה של הבחור אליה והמילים בהן השתמש,שנראות לה מעין זילות של פנימיותה ורגשותיה)לאחר מכן היא הולכת אחריו.אולי כדי להוכיח לו שהוא טעה ואין לה פרצוף תשעה באב?שהיא יודעת לשחק משחקים ולהשתתף במשחקים של אחרים מבלי לגלות את כל הקלפים שלה?

    הגבר מופתע,נראה כאילו מישהו טרף לו את הקלפים.הוא לא מסוגל לראות את הבחורה באמת,אבל הבחורה מסוגלת לראות היטב לתוך נפשו של הגבר ומניעיו וללכת בעקבות הצל שלו מבלי להיות חלק מהצל הזה.

    נראה לי שהחריזה הפנימית הולכת בעקבות הצעדים ותוחמת את הצעדים בגבולותיהם.(היא לא חרגה מהצל של גופו הענק).

    יש קשר בין צורה לתוכן,אבל החוקיות של העולם שנבנה כאן לא לחלוטין ברורה.
    טוב,אף אחד לא אמר שהיא חייבת להיות ברורה לחלוטין.:)
    כוחו של השיר,בין היתר, הוא ביכולתו להפוך סיטואציות יומיומיות לעיתים למשהו הדומה לחלום.אולי זה חלום.

  2. מאת ענת חנה לזרע בתאריך :‏

    שיר מאד יפה הטומן בחובו לתחושתי כאב.

    המשוררת משמשת ככלי משחק בידיו של גבר, אף שנדמה כי זר הוא, קיימת האפשרות של היכרות קודמת עמו. המשוררת נכבשת בקסמו (קסם שאינו בהיר לקורא). בחירתו לשבת לידה בחוף ריק (רחב) אינה מחמאה. גם לא שאלתו על פרצוף תשעה באב שלה. היא הולכת אחריו ואף בתוואי צילו. יש כאן סוג של ביטול עצמי והאדרתו של הגבר (גופו הענק). עבורי יכול הדבר להעיד על שתי אפשרויות:
    – אהבתה לו ללא תנאי (הוא שולט בה כבבובה על חוט).
    – או שמא היא אך דמות כתובה עבורו (הוציא פנקס ורשם וכתב). זה נקשר יפה במשפט הסיום.
    בכל אחת משתי האפשרויות: מה שנחשב קסם עבורו (שהוא אינו רואה אותה בתום המשחק), כאב הוא עבורה.

    הבחירה לצורת השיר: פרוזה, אולי אף היא נקשרת בהיותה דמות מתוך סיפור.

    • מאת זיוה גל בתאריך :‏

      שמחתי מאוד לקריאותיכם, המון תודה.
      שלחתי את השיר / השירה הפְּרוּזָה ללא הקישור המופיע בדרך כלל תחתיו: מתוך מחזור: "שירה מוכה"

      ענת, הקריאה שלך התקרבה מאוד לכוונותיי שלי בכתיבת השיר הזה
      הרווי אבסורד ואירוניה וגם כאב כמו שהיטבת לראות היטבת לחוש גם בהיבלעות הדוברת בתוך הגבר הענק, אכן ביטול עצמי כמו שהזכרת כמאפיין של אישה מוכה.

      מוטי שמחה שחשת באירוניה.

      האירוניה היא של מי שכתב את השיר ולא של הדוברת בשיר
      (אנשים נוטים לבלבל בין קולו/ה של משורר/ת לבין קולו/ה של דובר/ת)

      שי, הרבה תודה לבחירתך בשירי,

      זיוה גל

  3. מאת מוטי. בתאריך :‏

    תמיד טוב לשמוע גם את המשורר מגיב על שירו ושופך עוד קצת אור על נסיבות הכתבו:)

    תודה על ההערה,אכן ,הפרסונה השירית אינה בהכרח זהה עם המשורר,לא באופן מוחלט בכל אופן וזה ידוע.(ההוכחה הכי טובה אולי היא פרננדו פסואה:)

    האירוניה שאני התכוונתי אליה הייתה יותר קרובה לציניות ,דהיינו אירוניה מאוד מילולית.אין ספק,שלו הדמות בשיר הייתה דמות "אמיתית",הרי שהמילים הללו היו מבטאות משהו ממחשבותיה על חוסר המקוריות ,החוצפה והשבלוניות של הפונה,המתיימר לקרוא אותה באופן כל כך פולשני.

    הפרשנות של ענת חנה לזרע אכן פותרת לי כמה תעלומות בשיר.כנראה שקריאה של אישה בשיר כזה היא הרבה יותר מדוייקת וזה מלמד אותי כמה וכמה דברים על הדרך שבה תופסים את הדברים גברים ונשים.מצד שני,יכול להיות שאני סתם ממהר ועלי להשתהות לפחות יום על כל שיר:)

    יהיה מעניין לקרוא את כל המחזור "שירה מוכה".אין ספק שההקשר חשוב.

    • מאת זיוה גל בתאריך :‏

      אני מודה לך מאוד מוטי

      הדמות שאתה מצפה ממנה להתקומם ובצדק – מבטאת את רגשותיך ועולמך שלך, לא את שלה. שים לב להתבטאות הרובוטית הנשמעת מדבריה. אפילו מגוחכת ממבט מבחוץ: "הוֹסִיף וְחָקַר לָמָה יֵשׁ לִי פַּרְצוּף שֶׁל תִּשְׁעָה בְּאָב וְלֹא הָיָה לִי
      לוּחַ שָׁנָה לִבְדֹק אִם אֶמֶת הָיוּ דְּבָרָיו" אישה מוכה תחת איום אינה מסוגלת ליותר מאשר להנהן ולהישרד.

      אירוניה היא שני הקולות הנשמעים במקביל: הגלוי התמים והנאיבי
      והאירוני ברובד הנוסף הזועק את הסיטואציה האבסורדית.

  4. מאת מוטי. בתאריך :‏

    כן,את צודקת.

    הנחת "העבודה" שלי היא,שהמשורר כותב מתוך נפשו והקורא(דהיינו אני:),קורא מתוך נפשו.כיוון "שהנפש" היא תחום מאוד מאוד נרחב,אפשר "לנחות" כמעט בכל מסלול ובכל אזור בנפש.יכול להיות שהמסלול שאני מתווה בין הנפש שלי לזאת שלך אינו מסלול ישיר,אלא עקיף או מקביל.אולי אני "נוחת" באזור לא מיושב עדיין.אני יכול לעשות דרכי אל החלק המיושב,אל האזור המודע ולשאול את תושביו מהו הכוכב הזה?בינתיים אני לומד הרבה דברים אחרים על הכוכב,בדרכי.הסבירות היא,כמובן,שאולי אני טועה במידת מה,כשם שבני האדם טעו לא מעט בחוקרם את הכוכב שעליו הם יושבים לאורך אלפי שנים,אבל לפעמים אולי המבט מבחוץ הוא רענן יותר,מדוייק יותר?:)

    ייתכן שפרשנות מסוימת שלי לא תעלה בקנה מידה אחד עם "ההבנה" שלך את "כוונתך" בשעת כתיבת שיר ולמרות זאת ייתכן ותהיה בפרשנות הזאת מן האמת.השיר,בתמציתו מכיל בתוכו הרבה מהנפש הלא מודעת של המשורר.אם יש אמת מוחלטת הרי שהיא משהו נרחב מאוד שכל אחד מאיתנו מסוגל לכוון זרקור מסוים לחלקים ממנה ולתפוס חלק ממהותה.מחוץ לאזורי הנפש שהמשורר מודע אליהם,יש אזורים אחרים ואשר ייתכן והקורא דווקא הוא זה שיחשוף אותם,גם להפתעת המשורר.

    אנו שונים ודומים.כשאת כותבת שיר,את רוצה להתקרב אל אדם אחר שלא תמיד ברור לך מיהו ולחלוק עימו משהו.כשמישהו קורא שיר,הוא רוצה להתקרב לאדם שכתב את השיר וגם לחלוק עימו משהו.בטווח הזה שבין היוצר והמקבל,קיימת התרבות והתרבות האנושית היא,בין היתר, פועל יוצא של תקשורת מורכבת מאוד ואופני השמירה של תוצרי התקשורת.

    למרות זאת,אני סבור שהפרשנות של ענת חנה לזרע היא יותר מדוייקת בהתייחס לשיר עצמו.

    הייתה לי תמיהה גדולה במהלך קריאת השיר.שאלתי את עצמי :"מדוע היא בכלל הולכת אחריו?משתתפת במשחק שלו?".פתרתי את התמיהה הזאת בכך שגרסתי שלשיר הזה יש אופי חלומי מסוים ולא תמיד ניתן להבין את ההגיון של החלום,משום שאין בו כזה(ואולי גם במערכת יחסים בין אישה מוכה לגבר מוכה אין כל היגיון).

    בתכלס,מתוך ידיעת ההקשר נראה שזה מתקבל יותר על הדעת כדפוס התנהגות של אישה מוכה וגם מרמז על מערכת יחסים כזאת(הצל).
    אבל כשבוחנים את השיר מחוץ להקשרו,גם הפרשנות הראשונה תופסת.:)

    תודה לך על הדיאלוג.

    • מאת זיוה גל בתאריך :‏

      בהחלט התמיהה למה הדמות הולכת אחריו.

      בהחלט יכול להתעצב כחלום -או תודעה (במיוחד המקום שאינו מוגדר מעבר ל'חוף הרחב') .
      וגם בחלום הסימנים המרמזים האחרים
      עדיין לא נמחקים מן השיר.

      מעניינים מאוד דבריך – הרבה תודה:)

  5. מאת מוטי. בתאריך :‏

    את צודקת,גם אם זה חלום,עדיין הסימנים המרמזים האחרים לא נמחקים מהשיר.לא חיכיתי מספיק זמן כדי לתת מענה שלם יותר לתמיהות שלי והסתפקתי במענה חלקי,שלא נסמך לחלוטין על התשתית השירית.אני משוכנע עכשיו,שצריך להיות אישה כדי לשים לב לדברים הללו..:)

    ראי איך התרבות מחלחלת בנו ואיך היא פועלת…גם באמצעות הדיאלוג שנוצר בעקבות השיר.כמה דברים למדתי היום?..:)

    לאחר כל הדיאלוג הזה נפל לי האסימון ונזכרתי מה עוד משקף יפה מאוד מערכת יחסים דומה למתואר בשיר וגם מתאים מאוד לפרשנות של ענת חנה לזרע: הנובלה של בלזאק:"הנערה שעיניה זהב".קראתי אותה לא מזמן.הדברים שם נראו לי מוגזמים מאוד,יותר גרועים מהמתרחש בטלנובלות הדרום אמריקאיות..אולי יש בי התנגדות מובנית לדברים הללו וכתוצאה מכך אני מפספס את העיקר.:)

    בסיפור שלו יש דווקא עומק יותר גדול של הדמות הגברית,כך שניתן להבין יותר טוב את מניעיה ואת התנהגותה המושחתת והמנוונת.בשיר שלך,הדמות הגברית מאוד שבלונית.בלזאק מתאר את הצל של הדמות הגברית ויותר מרומז כיצד הצל הזה נוצר,מה מניע אותו ומה מזין אותו. הוא מתאר בעוצמה לא פחותה את אהבתה של האישה ונכלוליה,את כוחה וחולשתה הגדולים באהבה ובתאווה,סגידתה ליופי ולעוצמה הגבריים,חולשה שמביאה עליה את אובדנה,באופן אירוני לחלוטין,דווקא מידי אישה שהייתה מאוהבת בה באותה אבססיביות(מתברר בסופו של הסיפור וגם ברמזים לאורכו,שאינה אלא אחותו מאם אחרת של הגבר).

    במקרה הזה,הציפיה למוות צפוי מראש בידי גבר "מכה"(מכה נפשית)ושתלטן,מתחלפת במוות כזה מידי אישה,שמופיעה בישורת האחרונה ומכה עם הפיגיון בשל הקנאה והאובססיביות השנית,שאינה פחותה.

    אלימות נפשית וגופנית כנראה אינם רק נחלתם של גברים.

    השיר שלך הוא כמעט תמצית פסיכולוגית של הנובלה שלו.לא לחלוטין אמנם,אבל די דומה.
    גם רמזים מטרימים יש בשפע בסיפורו של בלזאק.מעניין לראות כיצד שיר מודרני פוגש נובלה קלאסית.הכל חוזר,שב ועולה בווריאציות משתנות וסגנונות שונים.זהו כוחה של הספרות ועוצמתה.

    קראי את הסיפור,נראה לי שתאהבי אותו

  6. מה שמספר את כל הסיפור:
    1. "(…) אַחֲרֵי כֵן שָׁאַל אֵיך אֲנִי יוֹצֵאת מִתּוֹךְ גּוּפִי (…)";
    2. "[המשך]וְדָרַשׁ לָדַעַת אִם זֶה קֶסֶם שֶׁהוּא לֹא רוֹאֶה אוֹתִי בִּכְלָל."
    כבר העירו לפנַי: גבר (ובהמשך: גבר נוסף) משחק/ים בילדה, או נערה צעירה (להבנתי) – ו/אבל "הוא לא רואה אותי"/ה בכלל.
    יצאתי מן הקריאה עם הרגשה קשה. מאוד. מצד אחד – לא "סיפור חדש", אין "חידוש". מצד שני – מכמיר, ובהדרגתיות, עם כל פרט שמתווסף לקודמו.

    • הערה לעצמי – תוספת הכרחית בעקבות דוא"ל שקיבלתי על תגובתי לעיל:
      כנראה, התנסחתי באופן לא ברור.
      לדעתי, השיר טוב. ממש.
      לכן יצאתי ממנו בהרגשה קשה:
      הטקסט כתוב בדיוק מרשים, בלי מילה מיותרת, בלי הנחות.
      עמכם הסליחה על הניסוח הבעייתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: