כאוס

תירוץ/ ענת קוריאל

תירוץ

בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר צָבַעְתִּי אֶת שְׂעָרִי וְהוּא נִרְאָה שׁוֹפֵעַ וָרַךְ. הַתִּלְיוֹן שֶׁקָּנִיתָ לִי נִצְנֵץ, הַחֲצָאִית יָרְדָה עַד הַבֶּרֶךְ, צְמוּדָה עִם שֶׁסַע וְנָעַלְתִּי עֲקֵבִים. הָיָה לִי מַצַּב רוּחַ מְצֻיָּן, יָרַדְתִּי בְּמַדְרֵגוֹת הַבִּנְיָן מְחֻיֶּכֶת, הֵעַפְתִּי מַבָּט בַּמַּרְאָה שֶׁבְּקוֹמַת הַכְּנִיסָה וְהִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת לְכִוּוּן בֵּיתְךָ.

בְּהֶמְשֵׁךְ הָרְחוֹב הַדֶּרֶךְ הָיְתָה מְשֻׁבֶּשֶׁת מְאֹד וְעֵצִים שֶׁשָּׁרְשֵׁיהֶם הִתְחִילוּ לְהָרִים אֶת הַמִּדְרָכוֹת, נֶעֶקְרוּ. בָּחַנְתִּי אֶת מַעֲלֵה הַדֶּרֶךְ וְחַשְׁתִּי צָמָא, שִׂמְחָה וּבִלְבּוּל. מַשָּׂאִית הֶעֱמִיסָה עֵץ גָּדוֹל עַל שֳׁרָשָׁיו. נִזְכַּרְתִּי שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהַיּוֹם מִתְיַחֲסִים בְּאַהֲבָה רַבָּה יוֹתֵר לְעֵצִים וּבִמְקוֹם לַעֲקֹר וְלִזְרֹק, מַעֲבִירִים אוֹתָם לְמָקוֹם אַחֵר.

פָּסַעְתִּי עַל הַמִּדְרָכָה בִּזְהִירוּת, עוֹקֶפֶת מִכְשׁוֹלִים, אֲפִלּוּ הַאֲבָנִים הַקְּטַנּוֹת לֹא הִטְעוּ אוֹתִי. נַעֲלַי הַחֲדָשׁוֹת נָקְשׁוּ בָּרִצְפָּה עַד שֶׁלְּפֶתַע הֶעָקֵב הַדַּק נִלְכַּד בֵּין הַמַּרְצָפוֹת וְנֶעֱקַר.

אוגוסט 2001
הלך התנועה בשיר בפרוזה של ענת קוריאל מזכיר מוטיב הלקוח מסרטי מתח או אימה: של תנועה קדימה, בעלת גוון חיובי ואופטימי, מול כוחות אימתניים, בלתי נשלטים, הפועלים נגדה.
השימוש באותו מוטיב דו-כיווני בתוך השיר, השימוש היפה בדימויי מראה וכן הלך הרוח האופטימי, למרות המכשולים שעומדים נגד, הם בלִבו של השיר כאן, מכיוון שהם מצליחים ליצור את התעתוע באופן יפה אך לבסוף מובילים לדרך שממנה אין חזור. זה שיר-סיפור טוב מכיוון שהוא מצד אחד מצליח להיות טעון ברגש אמיתי ומצד שני נעשה בו שימוש חכם במניפולציות ספרותיות שגורמות לרגש, לבסוף, להיראות באור שונה.
wordpress hit counter
שי אריה מזרחי
מודעות פרסומת

ניווט של פוסט יחיד

8 מחשבות על “תירוץ/ ענת קוריאל

  1. מאת רות יהל בתאריך :‏

    נהדר……..הסיפור כתוב בתחכום רב, אחרי המשפטים הראשונים ציפיתי לסוף אופטימי, וענת בכשרונה הרב סיימה אותו בעקירה של העקב…… זה דווקא הזכיר לי את עקירת היישובים. אכן, דברים מתגלגלים להם מכוח האנרציה ולא תמיד יש בידינו שליטה עליהם……
    תודה לענת על סיפור נפלא.

  2. מאת מוטי. בתאריך :‏

    זה נראה כמו מוטיב די מהותי אצל ענת.לא משנה מה היא תעשה,למציאות יש תוכניות אחרות.

    השיר מתאר למעשה אודיסיאה בזעיר אנפין.בניגוד לאודיסאה המפורסמת,אין כאן בסופו של דבר, משהו שאפשר לכנותו סוף טוב,אם כי זה לא בהכרח יכול להיחשב גם כסוף רע.למרות זאת,מעצם הדברים ומדרך הצגתם, יש כאן אירוניה מרה.

    בניגוד לאפופיאות הגדולות,החיים של כל אחד ואחד מאיתנו מורכבים מהרבה "אפופיאות" קטנות שכאלו,זכרונות,חוויות,מערכות יחסים,שמשתרשים בתוך המערכת הנוירולוגית וגורמים "למדרכות" לעלות.תמיד יש משהו שמפריע לנו "לחזור" "הביתה".

    הרי הבית כל כך קרוב,אז איך זה שהוא מאוד רחוק?

    אז אנחנו מייפים את זה,מסדרים,מלטשים,מעבירים את "העצים" הללו ממקום למקום,אבל זה לא משנה את המצב הבסיסי,הקיומי,המצב שהשיר מתאר אותו.זה מאבק שכבר הוכרע."הגיבור" לא תמיד יודע על כך.

    גם השיר הזה,בדומה לשירה של זיוה גל,דומה לחלום ואהבתי את האבחנה שלך שי המדברת על סרט אימה.:)

    זה יכול להיות בהחלט סרט אימה קומי.לא מפחיד כל כך ולעיתים כבר צוחקים מייאוש,כאשר מבינים את גודל האשליה שבתוכה אנו חיים.

    ייאוש,כמובן,יכול להיות פתח משמעותי מאוד עבור התקווה,שמחכה להזדמנות שלה,אבל לא על זה מדבר השיר וגם מהתקווה האנושית אפשר לייצר הרבה אירוניות.:)

    יש סיפור מאוד ידוע של קתרין מנספילד בשם bliss ,שהשיר של ענת משמש לו מעין מראה יותר מצומצמת.לא אותו דבר בדיוק אמנם,אבל זה גם לא אמור להיות.מה שדומה זאת המהות ולכן זה הידהד בי בשעת הקריאה.

  3. מאת ענת חנה לזרע בתאריך :‏

    לתחושתי זהו שיר פרידה, פרידת המשוררת/ הדוברת מאהוב, מתוך חולשה ו/ או בחירה ולאחר התפכחות כלשהי.
    השיר הוא סיפור, לא רק בצורתו או במבנהו, גם בתוכנו (על חמשת מרכיבי הסיפור הקצר). ההתפתחות העלילתית החיצונית מתארת גם תהליך פנימי ותוצאתו.
    על אף הרצון וההתכוונות להגיע אל האהוב, ההתייפות לכבוד המפגש עמו, מצב הרוח המצוין, הדרך אליו רצופת מכשולים.
    למראה העצים הנעקרים, חשה המשוררת צמא שמחה ובלבול. עבורי אלה הן גם תחושות העץ הנעקר והמועבר למקום אחר.
    לא מכשולי הדרך הם שעוצרים את תנועתה (עליהם היא מצליחה להתגבר), אלא עקב הנעל (הנלכד בין מרצפות), מבחינתי המכשול הוא חלק ממנה/ בה (שאינו שלם עם האהבה הזו) ואינו חלק מהדרך החיצונית/ הפיזית.
    עקב הנעל (מעין עקב אכילס, קרי: חולשה) משמש כפי הנראה כתירוץ/ כהצדקה לאי הגעתה אל אהובה. לא רק כעת, אלא בכלל. לא רק כלפיו, גם כלפי עצמה.
    גם המשוררת זקוקה לתירוץ (בכדי להפרד ממנו).
    העקב נעקר (כמו עץ) והיא נשתלת כמו עץ באמצע הדרך, קרי, במקום אחר (אולי באהבה אחרת).

    שיר מאד מאד יפה. גם עצוב. הכתיבה של ענת מאד מרגשת אותי.

    • מאת זאב בתאריך :‏

      כרגיל, מאוד נהנתי לקרוא שיר מאת ענת קוריאל.
      אהבתי את הניגוד שבין האופטימיות לבין המכשולים הקיימים.
      נהדר.

  4. כולם כתבו כל כך יפה, שאין לי מה להוסיף ,רק לומר שאהבתי את הדרך שענת מוליכה אותנו בה.

  5. מה שאהבתי בסיפור (במיקרו-טקסט) שייך בעיקר למצלול. לצלילים שעולים מכל עיצור, תנועה, הברה, מילה. הכול לטובת האווירה: "התליון שקניתָ לי נִצנץ" – תִ – תָ – לי – לִי – נִצ-נץ " – דוגמה אחת.

    יש משהו החלטי, סופי, גורלי במצלול, שמצד אחד מטרים את ה"באות", ומצד שני, יוצר אווירת מתח.

    ולקראת הסוף: "העקב הדק נלכד […] ונעקר.": – ע – ק – ק – כּ – ע – ק – ר. הליכה עקרה לחלוטין. והכול במצלול.

  6. מאת שרגא בתאריך :‏

    השיר מזכיר את הסיפורים הקצרים של קפקא והוא מתחבר לי עם סיפור קודם של ענת על עוזרת הגננת שאנחנו רואים אותה מגבה בגן וגם כשהיא מתרחקת בסוף הסיפור מהבית לאחר ששמה שם מתנה מעבר לדלת. כאן כמו שם הקורא חש תחושה עמומה של אי נוחות,של ניכור ואולי של צרימה שזהו הגדרתו של האבסורד.
    שיר גבישי, חכם – הדרך חכמה מן ההולך בה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: