כאוס

בֻּבָּה/ מִיָא שֵׁם-אוּר

מתוך "שנה של סוכריות", אבן חושן, 2007

הגבול בין שיר ילדים או שיר ילדי, שנכתב מנקודת מבט של ילד, לשיר למבוגרים (ושני האחרונים יכולים להיות חופפים זה לזה), הוא דק בשירהּ של מיא שם-אור. המחשבה שבה אין ספור בובות מחכות בתור שיחושו אותן בתוך המחשבה היא מאיימת ומענגת כאחת בשביל הדוברת בשיר עד כדי כך שכדי להילחם בתחושה הזו, תחושה של שפע מאיים, היא מעמידה אותן במסדר. מיא שם-אור מצליחה בשיר הקטן והחכם הזה לתאר איזה הלך רוח ייחודי והיא עושה זאת תוך הזרה יפה של הרגש, ומצליחה לערער את הרגש הילדי הבטוח והשלו לכאורה.

wordpress hit counter

שי אריה מזרחי
מודעות פרסומת

ניווט של פוסט יחיד

5 מחשבות על “בֻּבָּה/ מִיָא שֵׁם-אוּר

  1. "יש לי אין סוף בובות לחוש בתוך המחשבה"
    זהו תמצית השיר הקצר והיפה הזה ועליו הרי אפשר לכתוב בלי סוף משפטים
    ואלי זה הראשון מתוך סידרה
    יופי מיא

    • אכן שיר יפה. מחשבות של ילדה/אמא (או בעצם ילדה המחשיבה(משחקת) עצמה לאמא) שצריכה לתת תשומת לב/לטפל בבובתיה (ילדיה?) הרבות הכמהות.

      יפה עשתה מיא בסוף השיר כשכתבה "עומדות, מביטות, מוכנות, גוהרות" לכאורה תיאור מכני (שסופו הטית מפרקי הבובות) אך למעשה יש כאן תנועה אחרת. מהמכני (עומדות) אל ההשתוקקות האילמת (גוהרות). יפה עשתה מיא שלא יספה ב"כמהות" למשל. את הכמיהה של הבובות (או של הילדה המאנישה את הבובות כדי לתת לרגשותיה האמהיים מקום) אנו חשים בגהרתן. כאמור שיר יפה ורגיש.

  2. מאת מוטי בתאריך :‏

    צירוף המילים "יש לי" בתחילת השיר הוא אירוני.למעשה אין לדמות בשיר כל יכולת לספור את כל הבובות שיש לה,משום שאלו אינסופיות למעשה.זה כמו ניסיון של האדם לעשות רשימת מצאי של כל העולמות המנטליים שמרכיבים אותו.לא רק זה,אלא לחוש אותם הלכה למעשה.מחשבה ותחושה אינם אותו דבר.תחושה מהירה ומובילה לתגובות אינסטנקטיביות ולאחר מכן רגש.רק לאחר מכן מגיעה מחשבה.לחוש משהו פירושו לחיות אותו.לחשוב על משהו פירושו לקחת ממנו מרחק.להיות רחוק ממנו.העולמות המנטליים כולם מתחילים מהתחושות הללו,שלאחר מכן הופכים למושגים.איך אפשר לעשות סדר בקשר הגורדי הזה שמהווה אותנו?:)לא ניתן לספור,לא ניתן לחוש ולמרות זאת,זה "אנחנו".אוסף אינסופי של בובות מהירות מאוד,שמבצעות פעולות ומניעות אותנו.הבובה כהשלכה מופיעה כבר בשיר הידוע של רביקוביץ "בובה ממוכנת".שם זה משהו שאין בו חיים משל עצמו,הוא פאסיבי ופגום.הוא מונע מבחוץ.דווקא בשיר של מיה,הבובות הללו הם אלו שמבצעות את הפעולות,אבל הדמות שחושבת אותן,זאת שלעולם לא תצליח לחוש אותן במלואן,היא זאת שעליה הפעולות של הבובות עצמן מבוצעות.הן מניעות אותה,דואגות לה,אבל גם גוהרות מעליה.גוהרים מעל מיטת תינוק חסר אונים,אבל גם מעל מיטת חולה ומעל מיטת מת.מת,למשל,הוא אחד שאינו יכול להרגיש.אבל גם ישו גהר מעל מיטתה של טליתא והקים אותה לתחיה.כך שבאמנות הכל יכול להיות,אנשים קמים לתחיה,רגש נוצר וגם ניסים מתרחשים.יש כל מיני בובות והקונסטלציה הייחודית לכל אדם מביאה לתוצאות שונות בחיים.השיר בעצם לא אומר "שום דבר".מה שיש בו,הוא דווקא מה "שאין בו".הכל כמובן,כמו תמיד,יכול להיות רק השלכה שלי.:)

  3. מאת rivkahyaron בתאריך :‏

    הקריאה שלי דומה מאוד לקריאה של שי. המחשב עצמה פעילה כאן, גם בתור דמיון יוצר.

    שיר מקורי, מבנה מקורי. תודה. אהבתי.

  4. פינגבק: שיר חדש בכאוס - מִיָא שֵׁם-אוּר - תכלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: