בדיוק – טור חדש בכאוס של יובל גלעד – הפעם, על "אמצע הבשר" לדורי מנור
"בדיוק" – טור חדש של המשורר והמבקר יובל גלעד יתפרסם כאן מעתה בקביעות וישמש במה ביקורתית אלטרנטיבית אמיתית לשירה העברית בארץ, שתנסה לעורר גם מחשבה ולא תכלול רק דברי הלל. יובל גלעד פרסם עד עתה שלושה ספרי שירה ופרסם עד עתה ביקורות על ספרי שירה בכתב העת "עיתון 77".
מגלומניה נצחית
(על "אמצע הבשר" לדורי מנור, מוסד ביאליק, 2011)
הלל המשוררים חסר הפוקוס של דן מירון האוהב לכתוב מסות מצורפות ל"כל כתבי" מגיע לשיאו בשיתוף הפעולה עם הגרפומניה של המשורר דורי מנור, בכרך עב כרס המכנס את "כל כתבי" המשורר הצעיר, כולו בן ארבעים, כשעל העטיפה קטע מציור גאוני של קאראוואג'יו. בממלכת הנצח אנחנו חיים, לא פחות, והחותם של מירון בא לפתוח את שערי הנצח עבור מנור. אבל מה לעשת ומדובר cמשורר חלש עד גרפומן, כפי שנראה מיד?
הבעיה איננה גדולת משורר זה או אחר. הבעיה עבור הספרות הישראלית הינה קריסת כל ערכי ביקורת רצינית, בשירה ובפרוזה כאחד, המאפשרת לבעל כישורי יחצ"נות עילאיים כמנור הנ"ל לפלס דרכו אל הכתר של השירה העברית מבלי שבאמתחתו דבר פרט לשירים בודדים טובים והמון צרימות של צירופי מילים חסרות כל רגישות ואמירה.
הנה דוגמה קטנה לרדיפת הכוח של משורר זה, שהינה רק הקצנה גרוטסקית של המתרחש בתרבות השירית של ימינו, שאותה שמעתי מחברי, מבקר תחום שאיננו קשור לספרות בעיתון שבו מולך מנור במוסף הספרותי. מסתבר שהמשורר פנה למבקר, שאין לו דבר וחצי דבר עם ספרות, והאיץ בו לקרוא את מהדורת כל כתביו. אינני רוצה לחשוב אפילו כמה אנרגיה מושקעת ביחצ"נות בכיוונים של בעלי מהלכים בספרות העברית והפרסת פרסיה, מכיוונו של המשורר הצעיר. נתמקד נא בקובץ ה"צנוע" הנ"ל.
בעיה מרכזית שנייה אותה משקף הקובץ המגלומני וחסר הכיסוי האמנותי הנה השנאה לישראל. לא אכנס כאן לנושאים פוליטיים, אבל המוסף הספרותי ממנו זינק מנור למעמד של משורר על מבין המשוררים הצעירים, ממש מוליך חברתי, הינו ה"מוסף לספרות ותרבות" של "הארץ". עורכו של מוסף זה, מר ב. ציפר, שונא את הספרות העברית וכל הקשור בה, כפי שהצהיר פעמים אחדות. גם מנור שונא את השירה העברית, לפיכך נמלט מכאן, מחום השמש הקופחת שתיארה יפה כל כך אסתר ראב בשירתה המקומית, אל פריז של ראשית המאה העשרים, מחוז געגועיו של ציפר, עורך המוסף הנגוע בקולוניאליזם אוריינטלי , כאילו היה זה מוסף בקולוניה כושלת של אימפריה צרפתית, ולא מוסף ספרותי בארץ ישראל, שהיא, מה לעשות, מדינה מעניינת עם ספרות מעניינת, יחסית לתקופה.
שנאת מקום מסוים איננה דבר רע, ומדינת ישראל איננה ענייה בחוליים. אבל השנאה למקום הזה איננה מנומקת כלל בשירה זו, פרט לאיזה זעם על בריתות מילה או משהו כזה. זאת פשוט שנאה שמקורה בהערצה עיוורת לאירופה הגדולה והנאורה, שעל נאורותה תעיד המאה העשרים היטב, מקולוניאליזם דרך נאציזם וכו'. שנאה שמקורה פרובינציאליות מחופשת לאוניברסאליות רחבת אופקים.
צלע שלישית, נוסף למנור וציפר, בשנאה לישראל, היא דן מירון, שכבר שנים מנסח תיזה בדבר אי קיומה של ספרות עברית אלא כנגזרת של "ספרות יהודים" הכוללת גם ספרות יידיש ועוד, מרביץ בנו את תורתו ממעוז קתדרה בארצות הברית (כפי שאבחן אמנון נבות במסתו החשובה שפורסמה בספר "מזכר פנימי"). ועצוב שה"ספר" של מנור יצא בהוצאת מוסד ביאליק, שהמשורר שעל שמה נקראת ההוצאה היה משורר שכל כולו מסור לעניין הציוני, לשירה ולספרות מקומית הנכתבת במקום קופח השמש.
שירת החרוז שאליה מנסה המשורר מנור להחזיר את השירה העברית איננה הבעיה. התגלו פולמוסים רבים בנושא, אבל החריזה, ובוודאי דגם הסונטה שבה משתמש המשורר, הינם קלאסיים ונצחיים. אבל אין קיצורי דרך לנצח, מר מנור, מר מירון. צריך קודם לעבור, למרבה הצער, במנהרות (המסריחות לעתים) של המקומיות, לעבור דרך ההרים היבשים של ירושלים או להתבונן במדבר יהודה, כפי שעשה עמיחי, והוא באמת בדרכו לנצח הספרותי. על פי מנור פינת מירון פינת ציפר, העברית היא ממלכה שאיננה נטועה בשום מקום ותקופה, בשום היסטוריה, אלא ממלכה אוניברסאלית שממנה אפשר לנתר לנצח הספרותי מבלי לגעת במקום, כפי שעשה למשל ג'ויס ב"יוליסס".
האוניברסאליזם השחצני הזה, מקורו בשירת נתן זך מחד, ושירת אלתרמן מאידך. זך שאף לאוניברסאליזם על מקומי, תוך התקוממות נגד שירת אלתרמן וחריזתו. אבל זך רק החליף מוסיקת מארשים נוקשה של חריזה אלתרמנית בחריזה חופשית – אבל מה לעשות שהם שני תאומים זהים בשירה העברית – שניהם מלכי המוסיקה השלטת ועליונה על התוכן, ושניהם לא רצו להיות פה, לפחות בשירתם. (אלתרמן היה כאן בשירי "הטור השביעי" אבל אלה פמפלטים פוליטיים יותר משירה). מי כן רצה להיות פה? אסתר ראב, ישראל פנקס, אבות ישורון, ויזלטיר ועוד.
המוסיקה מסוכנת לשירה, שכן היא סוחפת בקצבה את המילים והשורות והצירופים, מהפנטת וגורמת לקורא לא לשים לב למה שהוא קורא, אלא להתאהב במוסיקה. אין שיר בלי מוסיקה, אבל יש הרבה שירים עם מוסיקה אבל בלי שיר. חריזה היא מוסיקה נוקשה, שעליה צריך לפצות במקוריות לשונית. כך ובמידה יתרה דגם הסונטה. אצל שיקספיר, אם לבחור דוגמה אחת דגולה, החריזה והמוסיקה אינן באות על חשבון מקוריות השורה וגאוניות הסמל. כנ"ל אצל בודליר. כנ"ל אצל פיכמן שלנו, שהקשיב לטבע ולמוסיקה גם יחד.
ובכן, אין רע בחרוז או במוסיקה שירית, בתנאי שאינם באים על חשבון רגישות לשונית, כי שיר, מה לעשות, מורכב מעל לכל מחיכוך בין מילה למילה. כפי שציינתי, על כריכת הספר קאראוואג'יו הגדול, כלומר – ישר לנצח של האמנות, כפי שנכתב על כריכת הגרוטסקה של הספר המגלומני – "מבחינה איכותית, שירתו של מנור היא לא פחות ממושלמת… בזכות השלמות הפנימית והאינטגרליות המוסרית והאסתטית שלה פותחת שירת מנור חלון בבית הספרות הישראלית ומאפשרת לאוויר רוחני לחדור אל החדרים הדחוסים…".
שלמות? שלמות מוסרית? האם בקאראווג'יו עסקינן או בעסקן ספרותי מקומי בעל נטייה מגלומנית? שימו לב לשנאת המקום החשופה – ישראל כדירת חדרים דחוסה ומחניקה ש"אוויר רוחני" חודר אליה. כמה התנשאות, כמה שנאה למקום הזה. אנחנו אחד מערשי התרבות, מוקפים באיזור בעל היסטוריה תרבותית ענפה, אבל הגאונים פשוט לא רוצים להיות פה.
נתחיל לקרוא חברים, אין מה לעשות. השיר הראשון הוא דווקא סונטה המציגה את המגלומניה המנורית בפשוטה: "באה עת שירה גדולה, שירת HIV/ כי סעד הזמנים זקוק לשיר. הזמן זקוק לסעד… האלמוות הוא היעד… נאיר אותו בפתוס, בדעה צלולה, ברעד". הסונטה, אותו דגם מופלא, מבוזה כאן. לא מספיק לחרוז, השאלה מה חורזים. "עת שירה גדולה" – משפט שמקומו בעיתונות לא בשיר, כמו גם "האלמוות הוא היעד". נכון, זהו היעד, אבל בשביל זה צריך קודם להיות אדם, מר מנור, מה לעשות? מורכבות מסוימת נכנסת לשיר עם האנלוגיה בין אוהבי שירה לנשאי HIV, אבל מה לעשות שעל אף ההומוסקסואליות של מנור, הוא מסרסר אותה בזול, את המחלה שקטלה משורר טוב כחזי לסקלי ובמאי רגיש כעמוס גוטמן. HIV איננו מקפצה קלה לאלמוות, אלא נושא כואב, נורא. אבל לא כך בממלכת המגלומניה האסתטית, ה"שלמות המוסרית" אליבא דמירון.
נמשיך בשיר אהבה: "הייתי רוקע משנינו/ קסרקטין של בריה יחידה/ צבא שעל טיב מלחמתו לא יצליחו/ לתהות כל אנשי המדע. /היינו עושים אהבה/ לנשק. לטבע שני. / עד שיפריד המוות בינינו, /ביני וביני וביני". סליחה, מה זה? זאת שלמות אסתטית או &^%%? הנפיחות של השימוש במילה נושנה כקסרקטין נובעת כנראה מתרגומי המשורר לצרפתית, שאינני יכול לשופטם. נהניתי מתרגום "פרחי הרוע". אבל מהם צירופים צורמים אלה? צבא של שני אנשים? כל אנשי המדע? אלה צירופים של נער בסדנת השירה של מתבגרים.
והנה שיר הודיה לבורא, דווקא רעיון טוב, אבל אוי להודיה שכזאת: "אני שלנצח עומד בפריחה/ אני הגודע עצי משפחה/ אני הצמא לטיפה הסרוחה/ מודה לפניך אדון". מה זה, מישהו יכול להסביר לי? בפתיח לשיר ציטוט מהמשורר ההומוסקסואלי הגדול אלן גינצברג. הומוסקסואליות היא עמדת חריגות שיכולה להפוך לזהב ספרותי, וראו נא כתבי הסופר הגדול בארץ, יותם ראובני. אבל מנור עושה בה שימוש סנסציוני סתמי, ריק. ההומוסקסואל "לנצח עומד בפריחה" וגודע עצי משפחה – קרי לא מקים משפחה. אז מה? התוכן איננו הבעיה, אפשר לכתוב שיר נהדר על הומוסקסואליות כאלטרנטיבה לקיום משפחתי פריוני בורגני מטמטם, אבל "אני הצמא לטיפה הסרוחה" זה לא שירה.
בשיר הבא אנחנו כבר בגרפומניה טוטאלית, בשיר המוקדש לבודלייר. הוא, מחבר "פרחי הרע" הדגול, שחצב את שיריו בדם גאונותו ושליטתו המופלאה בהיסטוריה של השירה ובאינטלקט מזהיר, מה עשית רע שמנכסים אותך כך:
"אני החתול ואני העכבר. / אני האדוה ואני המשבָּר/ אני הצדיק ואני / שור הבר. / אני בור המים. אני הנצבר/ אני הנוה. אני המדבר… אני ההרה ואני העובר". לשיר קוראים קשרי דם, וכנראה יש בו איזה התרסה כנגד פיריון, או השד יודע מה. אם זאת שלמות אז אני אנסטסיה מיכאלי.
הנה שיר נוסף: "טומאה, טומאה, טומאה/ שלושה אבות טומאה/ חברו להרותני לטומאה/ כל אור הוא בין ערביים. / כל חושך שכיב מרע. /יופיו של האדם במשורה…". אכן טומאה, אבל לא כזאת של המשוררים המקוללים בודלר, רמבו וורלן, שמכתביהם מתרגם המשורר, אלא טומאה של "שירה" כביכול התובעת הכרה בזירה ספרותי שכולה חנופה ויח"צנות.
והנה רומנטיקה בגרוש, מגלומניה בגרוש: "אינני יודע אינסוף/ מלבד אינסופו של הים/ הודות לטיפותיו. / אינני יודע אינסוף / מלבד אינסופו של הלב/ הודות לדמעותיו./ אינני יודע אינסוף/ מלבד אינסופו של הזמן/ בדל"ת אמותיו".
הו, כשם כתב העת של המשורר, נפלא! אינסוף הים אכן נפלא, אבל לא מספיק לכתוב אינסוף הים בשביל להעביר את נפלאותו, צריך לפשוט מכנסיים ולהיכנס אליו כדי להרגיש אותו ואז לחזור עם איזה צירוף מקורי יותר מאשר "אינסופו של הלב".
הנה דווקא שיר המתחיל עם כנות מסוימת של זעם, הודאה בשנאה למדינת ישראל (ואפשר לשנוא את המדינה, זאת ספרות, ספרות היא חופש, אבל למה מר מנור שונא את המדינה? הוא לא מסביר, היא פשוט קטנה עליו כנראה).
"הו ארץ אשר כל משורריה סטרייטים! / (מלבד מוג לב פתטי שמכה נשים) / לפני שנתיים, בלי מטפחת, בלי קונפטי, /מילטתי משדה מוקשייך את נפשי// ושבתי לאירופה… הארץ ממאירה, היא לא תוציא ימיה – / אך לנו יש פריז, יש לונדון, יש ברלין!"
הו! כמה נפלא, האמת, סוף סוף. ציפר ומנור כל כך שונאים את המקום הזה, כשהם רוצים ללונדון ולפריז. זה לכשעצמו לא אסון, אבל מה עם השירה? "לנו יש את פריז, יש לונדון, יש ברלין" מושלם! נצחי! ברלין של הרייך השלישי? אולי פריז של הקולוניאליזם במושבות? נכון, היתה שם גם תרבות כמובן. אבל כאן לא היתה שום תרבות, במזרח התיכון? אולי התנ"ך הוא ספר "מחניק" עבור המתים לברוח מכאן?
הומוסקסואליות הינה מצב חריגות מובנה שיכולה להוציא סיפורי אהבה נוגעים ללב, אחרים, כמו למשל בסרט "הר ברוקבק". אבל מה לעשות וכאן רק בנאליה גרפומנית: "הנחת על מצחי ידיים רועדות/ ודופק שרוצה לצאת מהבשר/ אז איך זה שבסוף/ אז איך זה שבסוף/ שום/ דבר?/ תאהב אותי פסקל. אני יפה, פסקל. / אני יותר יפה משאר האנשים./ וגם אתה יפה. אתה יפה, פסקל. / אני רוצה פסקל, לכלוא אותך בשיר".
אין לי מילים להוסיף, יפה השתיקה לדגים. אולי הדובר אוהב את פסקל, אהוב בעל שם זה או הפילוסוף תיאולוג הדגול, אבל כאן רק גבבה מילולית. לכתוב שיר אהבה או שיר על כישלון אהבה, הדבר דורש מיומנות עילאית של כתיבה על נושא שחוק. זהו. מי שרוצה לקרוא עוד, שירכוש את הכרך המהודר. גם לא אטריח אתכם בדברי הטרחנות התמוהים והמופרכים של מירון, שאמנון נבות במסותיו המזהירות כבר עמד על מידת האחריות שלו לדרדור מצב הספרות העברית.
אסתפק בחזרה לפתיחה: יחסי ציבור ענפים, שליטה במוקדי כוח, מיומנות פוליטית ואפילו כוונות טובות (אולי) אינם תחליף לשירה טובה. בעידן שירת היחצ"נות של היום, בו מכתירים בכל שנייה ביאליק חדש, הם אולי מספיקים ליצור כותרות בכל במה ספרותית, ואף לגרוף אהדה בכל פינה. אבל אני, שעבדתי מרבית חיי בחנות ספרים יד שנייה, יודע איך כל זה ייגמר: בקופסת חמישה שקלים מחוץ לחנות, באין דורש, עם שוך הפעלתנות היחצ"נית של המשורר, עת יוותרו רק שוחרי שירה מעטים רציניים שיחפשו "כל כתבי" אסתר ראב או ישראל פנקס למשל, ולא את הדבר המגלומני המונח כאן לפתח השירה העברית.
כאוס 
מה שטוב בשיריו של מנור זה שכאשר הוא כותב שירים הוא לפחות לא מתרגם שירים אחרים והורס להם את הצורה. התרגום שלו לבודלר הוא מופת של חוסר הבנה בסיסי בשפת המקור וחוסר הבנה של ההקשר הלשוני של המשורר. האמת הוא שמגיע למנור איזה פרס על שיא הריקאציה או משהו כזה.
ולא נותר אלא לומר…."קינאת סופרים תרבה חוכמה" וכמו שאמר טיקטוס .."האיבה בין קרובים עזה ביותר"…
חוששני שהמאמר הזה עצמו לוקה ברובו בגרפומניה, בפטפטת, בחוסר ענייניות, בכל ההקדמה הארוכה עד שהוא מגיע להדגמה מן השירים עצמם, וגם בחלק השני של ההדגמה איננו משכנע כלל ועיקר, קובע קביעות בלי לנמק, כגון
'"אני הצמא לטיפה הסרוחה" זה לא שירה' – וכי למה זה לא שירה?!
אין צורך לענות, זאת רק דוגמית לקביעות השרירותיות של המחבר, שאין בהן כדי לשכנע כלל.
מאמריו המזהירים של אמנון נבות זו אמירה מוגזמת מכל בחינה הגיונית.
נבות הוא אדם החוזר כבר שנים על אותה טענה. אגב, בדומה מאוד למנור.
נבות חוזר על אותה טענה, אבל המציאות, למרבה הצער, רק מאוששת את קביעותיו לגבי מכירת הספרות למסחור וליחסי ציבור, ואף עולה על כל דמיון שיכל להעלות במוחו עת חזה את ההתדרדרות בסוף שנות השמונים – כפי שניתן לראות ב"האלהת" שירה חלושה ביותר זו, רק בגלל מפעל יחסי הציבור של המשורר.
ובעל הבית – החזר נא את החלוקה לפסקאות!
תוקן. (החלוקה לפסקאות).
בנוגע לטענה של פטפטת שהועלתה כאן, אני רואה דווקא ניסיון אמיתי לענות על שאלות שעד עתה לא נענו, בצורה מנומקת מאוד. איך אפשר לנמק מישהו שלא משוכנע בכך ששיר הוא לא טוב? אי אפשר, למרות שיש כאן נימוקים. אפשר כמובן להסביר עוד, אבל השאלה, האם אותו אחד ישתכנע בטענה שהשיר הוא לא טוב?
שצף של שטויות, חוסר הבנה מוחלט של השירים
שמעתי שנינט שרה משירי דורי, מתי המחזמר?
ומתי הסרט?
התייחסות מפורטת למאמר תצריך מאמר לא פחות ארוך. ברצוני לכן להתייחס רק למשפט אחד במאמר. "המוסיקה מסוכנת לשירה, שכן היא סוחפת בקצבה את המילים והשורות והצירופים, מהפנטת וגורמת לקורא לא לשים לב למה שהוא קורא, אלא להתאהב במוסיקה". לעניות דעתי " שירה שסוחפת בקצבה את המילים והשורות והצירופים, מהפנטת וגורמת לקורא לא לשים לב למה שהוא קורא, אלא להתאהב במוסיקה" היא ממש הגדרה של שירה במיטבה. כמה חבל ששירה כזו כמעט לא נכתבת כיום. למשל, שירו המסוחרר והמהפנט של זך "יופיה אינו ידוע", מהיפים בשירה העברית, יכול בנקל להכלל בהגדרה "המסוכנת" הזו. אגב, גם המתקפה הכוללת על זך (ולא רק על שירתו המאוחרת למשל) שהפכה פתאום להיות אופנתית, היא לעניות דעתי, לא במקומה, מלאכותית ומוגזמת.
אני חושב שיובל התכוון לכך שהסכנה היא בכך שהמוזיקה תהיה רק לשם מוזיקה, לחרוז כדי לחרוז, ללא קשר לתוכן, וזו הסכנה שעליה הצביע זך, למרות שגם הוא נפל בה לבסוף. השיר שהבאת הוא דוגמה לשימוש נכון במוזיקה השירית, דאליבא זך.
לשי תודה
אם כך זה מנוסח ממש לא טוב. כי שירה סוחפת, מהפנטת היוצרת מוזיקה וכו' היא שירה נהדרת. קריאת שירה חרזנית לא יוצרת את כל אלה. כלל לא. שירה חרזנית מתרכזת בחרוז, מקריבה את התוכן בשל החרוז ולא יוצרת שום דבר סוחף או מהפנט. להיפך. לעניות דעתי אם שירה למרות חריזתה (בודאי פנימית ואפילו חיצונית) מהפנטת וכו' היא שירה טובה. אם לא היא חרזנות לשמה והיא נחותה.
יפה מאד יובל כיף לקרוא את מה שאתה כותב כמו באנרגי וכמו פה. הייתי באותו בביאליק וכמי שחדש בתחום שאלתי את מי שהכרתי שם מה זה הבלוף הזה על מה מדבר דן מירון ועוד כמה מלוקקים שעלו לבמה ואיזו שירה זו בכלל. האם הכסף הציבורי צריך להינתן למשורר כול כך בינוני
הרי עם הכסף הזה אפשר היה להוציא ספרים של כמה משוררים טובים שידם לא מספקת להוצאת ספר ראשון ואני מכיר כאלה
אז מה לעזאזל השחיתות הזו אני שואל
הגיע הזמן להפסיק לתת כסף ציבורי לדן מירון שנותן אותו למי שהוא חפץ ביקרו הגם ששירתו כל כך בינונית וזאת גם לפי מיטב המבקרים וגם לאוזני שכן הגעתי במיוחד לבית ביאליק הגעתי למעיין לראות האם עדיין יש מים לשתות ומצאתי אותו יבש
תודה יובל
תודה דוד. זה לא רק השירה הזאת, זה עולם שכולו יחסי ציבור במקום חוויה אסתטית פשוטה של יצירת האמנות, עולם של אגו בלתי נשלט, ושנאה למקום הקשה והיפה הזה.
תודה יובל באתי מעולם אחר מושבים קיבוצים פוליטיקה של תנועת המושבים ובשנים האחרונות פוליטיקה של מוסדות מדינה שכול עולמם הוא כיסאם וכך תמצא שהם הופכים אחריות לשליטה
חשבתי שלא כך בעולמם התמים של המשוררים אך מסתבר שגם אם הרוב בשלה בהם תמימותם לא נסגרה הדלת בפני פוליטיקאים מבקשי רעתם והנה הבאת אחדים מהם אעשה ככול יכולתי וניסיוני להיאבק בתופעה
ואתה יובל בהצלחה עם טורך החדש
נכון דוד, השחיתות בעולם השירה לא שונה במאום מהשחיתות השלטונית בפוליטיקה. כמובן ששירה מתנהלת לה במסתרים כמעט, עם כמה מתווכים בודדים שנמצאים בעמדות הכוח, אבל העובדה הפשוטה היא שמרבית המשוררים שמפרסם כאן שא"מ בעיקשותו טובים יותר מהמשורר נשוא רשימה זו, הם פשוט כוחניים פחות.
ומאחר שעבור משוררים ומשוררות שירה היא עולם ומלואו, זה מכאיב פי שתיים. ולכן הטור הזה, שינסה להוות נוגדן להגזמות שבחים חסרות כיסוי, ואולי גם לגלות יופי נסתר, נראה.
איתך אני באשר תלך
ברור שכול מה שנותן תרומתו לשנוי המצב טוב שיעשה מי במקלדת ומי גם בכלי הפוליטיקאים
אני מאחל לך הצלחה מעומק שורשי
דוד
שי אריה , ברצוני לברכך על המימד החדש ב"כאוס" , סממן לטיפוח והתפתחות … קראתי את רשימתו של יובל גלעד . בחרתי לא להגיב בשלב זה ,לא משום שאני מסרבת אלא משום שבשלב זה , אני מעדיפה להתרכז בקריאת הביקורת ממש ולשמוח על המימד החדש של "כאוס" ,מפני שמלאכת הביקורת הספרותית הכרחית ,לטעמי לכתב עת, גם אם הוא אינטרנטי וגם מפני שמלאכת הביקורת , מעניקה מימד נוסף לשירים המתפרסמים כאן . ליובל גלעד, אני מאחלת קריאה ביקורתית פוריה ומפרה אותנו הקוראים , לביקורת משלנו , ולמחשבה משלנו אשר תפרה את מי מבנינו אשר כותב שירה . שבת מבורכת , אורנה ריבלין .
אני מעבירה לכאן , תגובה נוספת שלי שכתבתי בדף הפיסבוק :
שלום שלום , קראי שוב : כתבתי "לא משום שאני מסרבת להגיב" . כלומר, איני מסרבת להגיב אלא שכעת , מפני שזהו טור חדש , בחרתי לפתוח כך את עידן תגובותיי למדור זה ש יבוא לידי ביטוי ודאי , בשלב מאוחר יותר . את השירים של דורי מנור אני מכירה וגם את פועלו בתחום . בכל אופן , תפגשי אותי כאן מעת לעת , לעיתים בהשארת עקבות קריאה בלבד ,לעיתים באופן אקטיבי ממש , בהתאם לרוח הביקורת , המגיבים ורוחי שלי . שבת שלום .
תודה אורנה ושאר המגיבים, גם לאלה שתקפו. הטור הנוכחי קיצוני יותר מאחר והוא מהווה נוגדן למה שמתרחש סביב המשורר המדובר. חלק מהטורים הבאים יהיו מתונים יותר, וישתדלו להצביע על הכוח והחולשות, ובעיקר על בעיית העדר העריכה בשירה העברית כיום.
תהיה גם העלאת נשכחים: טור על המשורר הנהדר והאוואנגרדי גבריאל טלפיר שהיה משך עשרות שנים עורכו של כתת העת לאמנות "גזית" יובא כאן, מתוך מחשבה שתרבות בלי זיכרון לשירה איננה תרבות.
ובעניין הפייסבוק: אין לי, שכן כידוע זה ממכר, אז אנא הגיבו כאן.
ועוד תגובה מהפייסבוק, של מגיבה בשם "שלום שלום" –
מעצם זה שהוא מתעסק עם שייקספיר ולא מהסס לכתוב על מיניות בצורה כלכך ציורית ואפילו דוחה, ובנוסף לשלב בין השניים בהבטים אקטואלים, יש לו וודאי ייחודיות ויתרון בשוק הספרותי המערבי. הביקורת נשמעת לי פרובוקטיבית מידי בהתאם לפרובוקציות של המשורר עצמו, מתנגחת מידי באישיות של המשורר, כמעין תחבולה על הקוראים.. יחד עם זאת אינני חושבת שכיום שירה צריכה להיות על-פי תכתיבים מסויימים. או שנוצר קסם, חידוש, התעלות צורנית והגותית – או שלא. למקורויות יש תפקיד מהותי. והשאלה היא אחרת והיא האם משורר/ת חייבים לעסוק בספרות באופן מקצועי (מתרגם, עורך, מרצה) בכדי שיחשבו בכלל למשוררים. כלומר, כתיבה מעניינת לכשעצמה אינה מספיקה על מנת לזכות בהכרה מימסדית? קטונתי מלהכריע בעניין. לדעתי רקע ספרותי בהחלט ממנף את השירה לרובדים מפתיעים. יופיה של השירה, גם זו העוסקת באפל במרתיע ובטינוף, שכשהיא נוגעת באמת לאמיתה יש לה השפעה על המציאות ולא רק בהבטים חברתיים. קיים רובד רוחני שהדוסים ערים לו ודנים בו כול הזמן. עברית-ברית-עבר-עתיד… מבחינה זו יתכן שדורי מנור מפספס ומתפספס רוחנית ולשם הביקורת מכוונת. ויתכן שלא. אחרי הכול הוא איש הגות ואין לי מושג מה הרקע שלו ביהדות. האמת קראתי משיריו ברשת בלבד והאתר השייקספירי שלו נפלא. אהבתי שהמבקר הזכיר את אסתר ראב.
אסתר ראב נפלאה, אבל התכוונת לדורי פרנס, לא לדורי מנור… לפרנס יש אתר שיקספיר.
אתה חוזר במדוייק אחר מחשבות המטרידות את מוחי לעתים די קרובות. והנה דוגמית – קיבלתי לפני מספר חודשים מתנה "כל כתבי" אחר. של משורר אחר (בעיניי חרזן). בעל שם כמובן ומסתבר בעיקר השם (ומה שעומד מאחוריו) כי ככל שקראתי והמשכתי וקראתי הרגשתי שיש לי כאן עניין עם כתיבת בוסר. עם כתיבה בנאלית
הודיעו לי שהמתנה היא ספר של יהודה עמיחי כמה התאכזבתי כשנוכחתי לדעת שהם טעו.
לא לאורך זמן כי ניגשתי והשלמתי בעצמי את החסר אצלי בספריה הפרטית:)
התלבטתי אם לכתוב.אינני מכיר את שירתו של דורי מנור.,אבל כמה דברים שעולים ממאמר הביקורת לדעתי דורשים תגובה.
יש לי שניים מתרגומיו שנעשו מהשפה הצרפתית ושם דווקא חשתי במאמצים רבים שנעשו על מנת לשמור על רוח התרגום.אני לומד מהערותיו דברים רבים.ההתרשמות שלי היא,שלא מדובר בקוטל קנים או אדם שטחי ולא רציני שמחפף דברים.ההבנה שלו בשירה ובשירים(גם קלאסיים וגם מודרניים) היא אמיתית ומעמיקה.כמובן,שזה לא אומר שום דבר על מכלול יצירתו האישית.יש לו,כך התרשמתי,איזושהי אג'נדה,שמן הראוי שתעמוד לביקורת ואכן,מן הראוי שיעמדו לביקורת מחמירה מאוד גם השירים שמדגימים,לכאורה,את האג'נדה הזאת.הרבה מהטענות שהוא מעלה גם בשיריו(שקראתי לאחר המאמר בכמה מקומות באינטרנט)בהחלט ראויות לביקורת.לעיתים,אכן,מדובר בסתם חלל ריק.אין שם דבר.
ועדיין,יש לשים לב,לא לצלוב את האדם וגם לא להיגרר אחר הנטייה השלילית העיקרית שיש בנפש האדם.שנאה אין לה מקום אמיתי,היא נובעת ממשהו לא אמיתי,ממש לא אמיתי בנפש,ומי שמעמיק את שרשיה,דבר ראשון,פוגע בעצמו.התחושה הזאת של "אני" "צודק" או "אני" "יודע" איננה באה ממקום בריא.זאת בעיה די נפוצה אצל משוררים,התחושה הזאת של הנביאות.כל אחד הוא קול קורא ברמה,אפילו בשיר של דורי מנור הצעיר מודגשת "השירה הגדולה",מוטיב,הנביא,הכפייה הדיוניסית וכן הלאה וכן הלאה,שהמשורר לא יכול לומר לה לא!אפשר אולי לסלוח על זה למשוררים צעירים,אבל זה הופך להיות די בלתי נסבל במשוררים בשלים.
אישית אינני מתחבר לכל הבירבורים הללו,אבל זאת לא רק בעיה של דורי מנור,אלא של משוררים רבים.הם חיים בעולם של שחור ולבן ומאבדים את כל הגוונים האחרים.כל עוד הם מדברים רק על עצמם,אז מילא,זה לא סוף העולם,אבל לעיתים הם מתחילים לדבר על עולם ומלואו ואז זה באמת הופך להיות קשה לעיכול ודורש משאבי קריאה רבים.
שמתי לב,שמשוררים רבים מתרוצצים רצוא ושוב ברחבי העולם הוירטואלי ומכריזים זה על זה כגדולי הגרפומנים.אותי זה מצחיק ומעציב כאחד,זה אפילו גרוטסקי בעיני.לשם מה זה טוב?
כשלעצמי,אני מאמין,שיש לפרגן לאנשים מצליחים,אפילו אם מתברר שהם לא המשוררים הכי גדולים בהיסטוריה המופלאה של השירה העברית ויש לחפש בנרות אחר הדברים הטובים יוצאים מתחת לידיהם ואפילו יהיו רק שורות ספורות.יש מקום לכולם ואין כל צורך לרסק את האחר,אפילו אם הוא נראה כתופס הרבה מקום כדי שיהיה מקום נוסף.כל אדם תופס את המקום שלו."העסקן" של השירה שהוא גם משורר את המקום שלו,והמשורר הסגפן,הנביא,זה "שמקריב" את עצמו,את המקום שלו.זה לא נכון,שהצלחתו של אחד באה על חשבון האחר.אם אדם כותב שירה,עליו להתעסק בשירה לבדה ולהתמקד רק בה.כתיבת השירה היא הצלחתו והיא המשמעות של חייו,מה איכפת לו אם האחר מפורסם ושיריו יוצאים ב"כל כתבי" כבר בגיל ארבעים כשאיש אקדמיה מפורסם כותב להם "מבוא" ואילו הוא עצמו שולח שירים רק לכאוס ודמות אלמוני מגיבה עליהם?:)
את מי יזכרו בעוד "אלף שנים"?,ובכן,גם אם הייתה לשאלה הזאת בכלל איזושהי חשיבות אמיתית,את זה אף אחד לא ממש יכול לדעת.
ההיסטוריה מתעתעת בהרבה מובנים,גם זאת התרבותית-אמנותית.טעמים ואופנות משפיעים בצורה גורפת לא רק על ההווה אלא גם על העבר, ומה שנראה לכאורה כאבני בוחן אסתטיים מחמירים בכל תקופה,אינו יכול להיחשב כאמת מוחלטת.בכל דור ודור קמו אנשים שרצו ללמד איך עושים משהו הכי טוב והכי נכון,אבל מסתבר שאין דבר כזה.יש בזה משהו מן "הרצון לעוצמה",זה נכון לא רק לגבי דורי מנור ושיטת החרוז שלו,אלא גם יהודה ויזן ורשימת הכללים שלו וזה נכון גם לגביך,יובל גלעד. חייבים לבחון את הדברים מכמה כיוונים.לנסות למצוא בהם טעם וחוסר טעם,לנסות לגלות את פניה של היצירה ואת הסתירות המקיימות אותה.את היופי ואת הכיעור.את האיזון,במידה וקיים.ואת כל זאת,לעשות עד כמה שאפשר,תוך אימוץ נקודת הראייה של האדם שממול,הבנת הגורמים המניעים אותו,הבנת הדרך שבו נוצרה השקפת עולמו.לאחר מכן לומר,את זה אהבנו או לא אהבנו.או למדנו מזה משהו אחד או משהו אחר,או לא למדנו מזה כלום,כי באמת אין בזה כלום.כי זהו שקר,התחכמות מילולית ותו לא, תבנית ריקה,אוסף של קלישאות,הכרזות חסרות בסיס וכן הלאה.
אני לקחתי השיטה של ברטנרד ראסל להבנת תורות פילוסופיות ואני משתדל להחילה כמעט על כל דבר ועניין.למשל בני אדם,למשל,שירים.
יש בני אדם שיכולים לעורר בנו התנגדות גדולה.יש גם שירים שיכולים לעורר בנו התנגדות גדולה.יש בני אדם שגם הם וגם שיריהם יכולים לעורר בנו התנגדות.דבר ראשון,יש לאמץ גישה מסמפטת גם לבני אדם וגם ליצירתם.בני אדם יותר חשובים בעיני אפילו מהיצירה ויש יוצרים שהם יותר מעניינים מיצירתם.יש יוצרים,שהם עצמם היצירה ומן הראוי להתעמק דווקא בה.
באשר לדורי מנור,באת לקלל ויצאת מברך,כי עכשיו עוררת את סקרנותי
ואאלץ איכשהו לקרוא את כל הספר כדי לחוות באמת את דעתי.הוא עדיין לא עולה חמישה שקלים ,אני מניח,אבל אולי אצליח להשיגו במחיר לא יקר.
תתפלא לשמוע,השבוע בבזאר המציאות של סטימצקי מצאתי ספרים מצויינים(כמו גם גרועים)במחירים מאוד אטרקטיביים.בין היתר,מצאתי גם את ספר תרגומיו של דורי מנור על מלארמה.:)
נחכה קצת לפעם הבאה וגם הספר של דורי מנור אולי יגיע לשם.גם כך,יש לי מספיק מה לקרוא לבינתיים.:)
תודה זיוה ושלום מוטי
אתה מוזמן לקנות את הספר, ואף לקרוא את מסת מאה העמודים של מירון, אם כי לדעתי לדפוק את הראש בקיר זאת פעילות תכליתית יותר. ביקורת היא דבר הקיים אולי מאז המצאת האדם, ודאי תוכל למצוא אותה מושרשת יפה בתרבות של האימפריה הרומית וכתבי ההוגים שלה. גם בחיים נדרשת ביקורת, ובחיי היומיום שלנו אנחנו מבקרים כל העת אחד את השני, ובצדק.
משום מה, אולי בגלל ה"רגישות" הידועה של המשוררים, בארץ נהיה מין טרנד צפיחית בדבש לפיו כולם נפלאים, או שאולי זה העידן הפוסט מודרני. ובכן, לא כולם נפלאים.
דיברתי על שירי מנור ולא תרגומיו. אין קשר בין השניים. קראתי את תרגומו לבודלייר ויצאתי ברגשות מעורבים – הגבהת השפה, כפי שנעשית גם אצל המתרגם דיקמן, צרמה לי, אבל אינני מומחה לדבר ולכן לא דיברתי על כך. דיברתי על שירתו ועל המסה של מירון ועל יחסי ציבור ועל רוב מהומה על לא מהומה.
לא הייתי מעלה בדעתי לתקוף בבוטות כזאת משורר או משוררת לא ידועים, כאלה שלא דוחפים בלי הכר את יצירתם. אבל כאן מדובר פשוט בנוכל .
אתה יכול להסתכל על הטור הזה כמו על "כלבוטק" או התוכניות העדכניות החושפות שחיתויות, זה הכול.
כל קורא שירה רציני יודע שמדובר בשירה משעשעת ברצינותה חסרת הכיסוי.
ובעיה חמורה נוספת – המסווה התרבותי שעוטף את האמנות בכלל ואת השירה בפרט.
אם האיש תרבותי- כלומר מתרגם, מנפנף בגדולי עולם, מזמזםרמבו בכל הזדמנות –
אז אין ספק שהוא משורר. לא דובים ולא יער.
מר מנור הצעיר קבע ש"לא מגיע לשירה העברית שיצמח לה משורר עברי גדול בימינו"-
אתה מוזמן לגלוש לקרוא את השטות הזאת.
הוא שונא את התרבות העברית – אנ לא.
הוא שונא את השירה העברית – אני לא.
אני אפילו לא שונא אותו, אין כאן כל קשר לשנאה, מעולם לא ראיתי אותו או כתבתי לו וכ
אבל אני כן שונא את היהירות האוניברסאלית כביכול ופרובינצאלית למעשה
שקובעת שאין כאן שירה ראויה
ויש כאן הרבה מאוד,
מאסתר ראב ופנקס ועמיחי ואבות ישורון
ועד רבים אחרים וטובים בימינו.
אז שילמד קצת צניעות, הברנש.
שלום יובל,
אני חוזר לאותה נקודה,שאולי הלכה לאיבוד בשטף המלל בתגובתי הקודמת.כדי להבין דבר מה,עליך לעשות מאמצים כנים להיכנס לעורו,לראות משם את הדברים.לכאורה זאת משימה בלתי אפשרית,אבל הכוונה קובעת פעמים רבות את התוצאה ודברים בלתי אפשריים רבים מתבררים כאפשריים.לא משנה במה מאמינים,לעולם אין לוותר על הכוונה לראות מעבר לאמונה ספציפית כזאת או אחרת.אפילו פרודו הצליח להיכנס לעורו של גולום ולהבינו ונראה היה שלא יכול היה להיות דבר שונה כל כך מהותית מפרודו,מאשר גולום.השאיפה הדקנטית הזאת,חסרת המעצורים, אל my precious אינה בהכרח דבר שאדם אינו יכול להבין.זהו סוג של "נצח" אפל מאוד,שיש בו ייסורים,ממש מסוג אלו שיש בתופת של דנטה.היא מאוד יפה,מאוד מצטלמת,מאוד קלאסית ומסודרת ומאוד נצחית.יש בה מדורים ויש בה חרוזים.אני קורא שירה,בין היתר,מהסיבה הזאת.תראה בזה סוג של פרקטיקה לפיתוח חמלה או סוג של מדיטציה.התבוננות בלא שיפוט.מה שמדריך אותך הוא עצמו חלק "מהכלא" הזה,אבל יש בו תבונה עמוקה מאוד והוא יכול לסייע בידך להימלט מהכלא שלך.יסוריו,לבטיו,כאביו, של אדם שואפים לבטא את עצמם במבנים קאלסיים,להסתתר מאחרי חרוז ובית ומקצב. ואני רוצה להבין מדוע זה כך,אפילו אם זה אנכרוניסטי,אפילו אם אין כל אפשרות להיכנס לאותו הנהר פעמיים.(והטענה הקלאסית הזאת של הירקליטוס,כמו גם אחרות,יכולה לסייע בהבנה מדוע אין זה אפשרי להחזיר את הזמן על עקבו ולשנות את המציאות מעיקרה וכן,גם להחזיר את השירה "הקלאסית" לשירה העברית)
לא חייבים להיות אדם מסוים,לחיות את חייו,כדי להבינו.כל מה שצריך זה עוגן קטן ומנוף שמעביר אותך ומחזיר אותך ממקום למקום ואז אפשר לחולל נפלאות.
קראתי בינתיים עוד כמה דברים של מנור וחבורתו באינטרנט ויש לי כמה תובנות נוספות.
לפני כן,אזכיר שוב,שאינני נגד ביקורת,אלא נגד ביקורת שמגיעה ממשהו אישי,שמה שמניע אותה הוא סוג של אנטי נסתר או גלוי,שמפריע למתבונן בשירים או ביצירה להפיק ממנה את המירב.
קח לדוגמא את אחד השירים שציטטת(וקטעים ושורות משירים אחרים במאמר שלך).זהו לא בהכרח השיר הכי טוב שמנור יכול היה לכתוב,אבל הוא לא לחלוטין שיר גרוע,בכל אופן לא יותר גרוע ולא פחות גרוע משירים רבים של משוררים רבים שכבר קראתי בעת האחרונה ואשר עוסקים בארס-פואטיקה.כי אכן,זהו שיר ארס-פואטי ואלו יש להם נטייה לעתים להיות שבלונים.הצהרתיים.
למה הכוונה "בעת שירה גדולה".?דבר ראשון אנו צריכים לשאול את עצמנו מה דורי מנור מתכוון בשירה גדולה?ואיך זה מתקשר למה שאנו יודעים עליו?(לאחר מכן,כשנבין זאת,נוכל להגיע לשלב הביקורת ויש כזאת)
השיר הזה(וגם שאר הציטוטים שהבאת) מבוסס על מסורת ארוכה מאוד בהיסטוריה הספרותית המערבית.הגישה ההומו-אירוטית ליצירה ולספרות,הסגידה הזאת ליופי ולתוצאותיו(שבה היופי חומק מבין הידיים ומוביל למוות במגיפה,תוצאה אירונית לחלוטין,נוגדת נצח ומאוד זמנית),האפולוני אל מול הדיוניסי,כל אלו באים לידי ביטוי לא רק ביצירתו של תומאס מאן "מוות בוונציה".למשל,שמבטאת בעצמה איזושהי שאיפה נסתרת ודקדנטית לעולם שחלף ועבר לו,אלא ביצירות קלאסיות רבות לפניה.לכן שירת ה-hiv אינה בהכרח הנמכה או סירסור כדבריך,אלא פשוט מאוד "מיטונימיה" והסמלה למצב הדיוניסי של היצירה|(שלקוח מתוך עולם המושגים הקרוב של המשורר).נושאי הנגיף פועלים בעולם מתוך כורח ויוצרים מתוך כורח,יש בהם איזשהו "נגע",הדרך היחידה להכיל אותו הוא "המבנים" הקלאסיים הללו של היצירה.אם אלו לא קיימים,הם עשויים למות "במגיפה".זאת אחת הטענות של דורי מנור,ואת הטענה הזאת יש לבדוק ואף לסתור כי היא איננה נכונה בכל הנסיבות וודאי שהיא אינה הופכת שירה-לשירה גדולה.
דבר דומה אפשר להכיל על השיר עם פסקל שאת יופיו היה מבקש לכלוא בשיר.זהו מוטיב דומה לשיר הראשון.(במילים אחרות,לא לחלוטין נטול פשר,לא לחלוטין אינו יכול ללמד אותנו משהו על האדם שממול וכן הלאה)
כשם שאדם יכול לכתוב שירה שאינה בעלת מבנים קלאסיים משום שהוא פשוט מאוד לא מכיר את המבנים הללו ולא שולט ברזי הטכניקות שלהם(וזה בסדר גמור,אף אחד לא אמר שזה תנאי הכרחי לכתיבת שירה טובה ושירה גדולה),גם אדם הכותב במבנים קלאסיים עשוי לכתוב רק במבנים קלאסיים,משום שהוא פשוט מאוד איננו יכול לכתוב במבנים שאינם קלאסיים.לעיתים זה פשוט מאוד משהו במבנה האישיות.האישיות בוחרת את הדרך הטובה ביותר שלה לבטא את עצמה ומשוררים בני הדור הנוכחי שבחרו לבטא את עצמם במבנים קלאסיים,עושים זאת לא בגלל שהם בוחרים לעשות זאת,אלא משום שרק כך הם מרגישים בנוח לבטא את עצמם.הם רק מתרצים את ההסתתרות הזאת בדרכים אחרות.
שירה גדולה יכולה להיות עם או בלי מבנים קלאסיים,השאלה שנשאלת היא מה המקור שלה ומה היא מבטאת?
יש טענות אחרות בשיר של דורי מנור שאפשר לבדוק ולסתור כי הן ממש לא משקפות איזושהי מציאות מוחלטת,אלא סתם אוסף של אמונות המייצגות את עולמו של המשורר.
במובן הזה,זהו בהחלט לא שיר טוב,כי הוא יותר מדי הצהרתי.הוא כובל,לא משחרר.הוא מצמצם,לא מרחיב.למשל "סעד הזמנים הוא שיר,הזמן זקוק לסעד".מי אמר את זה?מי אמר שהזמן זקוק לסעד ודווקא השיר הוא זה שיכול לסעוד אותו?ואם שיר,אז דווקא שיר במבנים קלאסיים,בחרוזים,שאותם קל לזכור?יחד עם זאת,זאת לא טענה שמיוחדת רק לדורי מנור,משוררים רבים מאמינים,שהשירה היא תכלית הכל ושבלעדיה לא יכון דבר.לדעתי גם אתה אחד מהם.
בקיצור,השילוב הזה של פאתוס ודיעה צלולה לא עושה לי את זה בשירה.ולא רק בשירת מנור.אני פשוט מאוד לא מתחבר,אבל זה לא אומר שום דבר על אנשים אחרים.מסתבר,שערבי השירה של קבוצת הו מצליחים למשוך אליהם לא מעט אנשים,שכן מתעניינים בדבר הזה.צניעות היא להבין,שאני עצמי אינני קנה מידה ובמידה ואינני מבין זאת,הרי שכנראה צניעות איננה התכונה החזקה שלי ולכן אינני רשאי לדרוש צניעות מאחרים(במידה ואני עושה זאת).
משוררים,בכלל,כפי שהתרשמתי,אינם חזקים,ברובם(אם נמנע מהכללה)בנושא הצניעות.
גם ניטשה איבד את כל חוש המידה שלו כאשר החל להלל את יצירתו שלו "כה אמר זרטוסטרא" ולהשוותה לכל מה שלפניו.אין ספק שהוא הבין דבר או שניים על יסודות אפולוניים ויסודות דיוניסיים,ואם בז למשוררים,הרי שדבר ראשון בז לחלקים מסוימים בעצמו,שמפעם לפעם תפסו פיקוד ושלטון ועשו כאוות נפשם.אותו סיפור עם אפלטו.מאחרי הפילוסופיה האפלטונית עומד בדיוק אותה עולם,שעליו מבוסס מוות בוונציה.נדמה לי שעל זה מדבר מנור בשיר הזה ובשירים אחרים.
נדמה לי,שבמקום לכנות משורר גרפומן,יש לחלץ ממנו את המיטב שבו ולהתייחס אליו.את זאת כמובן אינני יכול לעשות,כי אינני מכיר את יצירתו,אבל זה עיקרון אצלי.
לדעתי,כמשוררים,עליכם להתייחס זה לזה כאל מראות.נסו להתבונן באמת אחד בשני ולראות את המתנה שמצפה לכם במראה ממול.ההתכתשות הבלתי פוסקת שלכם זה בזה,מונעת מכם לעשות זאת.חבל.זה לא אומר שלא צריכה להיות ביקורת,כמובן,אלא שהביקורת צריכה לבוא דווקא מאהבה ולא מזעם או משיפוט מהיר לעתים.
זה שדורי מנור,הוא ככל הנראה,כפי שעוליך מדבריך,טיפוס מאוד מוחצן,זה עדיין לא אומר,שאין בו דברים אחרים או שהוא נוכל או שהוא גרפומן.זה נכון שאיש תרבות המצטט רמבו הוא לא בהכרח משורר,אבל מה זה משנה בעצם?על מה יש להתעצבן פה?זאת המציאות,יש בה כל מיני אנשים וכל מיני בני אדם.יש להתבונן בה כפי שהיית רוצה שיתבוננו בשירים שלך.לאט,בזהירות ומתוך כבוד.הביקורת תבוא אחר כך.אינך יכול לבקר אדם שאתה מכנה אותו בשם "נוכל" או גרפומן.ואתה עושה זאת למפרע,מיד בתחילה המאמר.
אני יכול להמשיך בלי סוף,לצערי,אבל נסיים בשורה התחתונה והחשובה ביותר.
אמרת(נדמה לי באחת התגובות) שבמאמרים הבאים תביא ותדגיש משוררים נסתרים יותר או פחות.ותגלה לנו שירה אחרת.אני אשמח לקרוא וגם להגיב.(אני דווקא מאוד אוהב את הדרך שבה אתה כותב ואני קורא אותך גם ב-nrg אף על פי שלהגיב שם,זה כבר סיפור אחר בעיני.)
לדעתי,בכך תעשה חסד גדול יותר לעצמך וגם לספרות העברית,מאשר ההתנצחות הזאת,שאפשר לתהות על יסודותיה.
לא אני הוא זה שצריך לתהות על יסודותיה.אתה הוא זה שצריך לתהות עליה.אם תרצה,כמובן.
שלום מוטי,
ראשית תודה על התגובה הארוכה והמחכימה.
שנית – לגבי הסונטה והחריזה – אינני מתנגד להם, חלילה, וגם לא בהקשר העכשווי. לי עצמי יש כמה סונטות בספרי הראשון. אבל כל מי שקצת מיומן במילים ובכתיבת שירה יודע כמה קל להתפעל מחריזה, כמה בקלות מילים נחרזות, וכדוגמא אפשר לקרוא את דיגומי אלתרמן ואחרים שפרסם פה ושם אבידן, להבדיל וכו'.
הומוסקסואליות – עד רבה ורבה, הבמאים האהובים עליי הם ריינר ורנר פאסבינדר ופאזוליני, שניהם נושכי כריות לעילא ולעילא. השאלה היא התוכן, האם יש "בשר" לעיסוק בנושא, או סתם רפרוף. אני התרשמתי שלא, יכול מישהו אחר לחשוב שכן, אבל צריך להוכיח את זה, אם אפשר במילים פשוטות. מנור מבסס את הקריירה שלו כמשורר על הקריירה שלו כמתרגם, כפי שעשה במידה רבה, גם המתרגם המחונן רמי סערי, גם הומוסקסואל, ומשורר טוב ממנור בהרבה, לדעתי, וגם הוא נוטה לחרוז.
בעניין החריזה של אלתרמן שהתייחסתי אליה – החרוז מתאים לחלק, ולא מתאים לאחרים. לדעתי הוא "חנק" את שירה של יוכבד בת מרים, בעוד התאים מאוד לרחל, למשל.
לגבי כניסה לעולמו של הכותב – אני מסכים, כל מבקר צריך להיות מסוגל להיכנס לעולמות אחרים – אני למשל אוהב את ויזלטיר ואת זלדה באותה מידה, את בוקובסקי ודיקינסון.
ועוד דבר, מוטי, מוטי ג. אני מניח. הסיבה שערבי השירה של קבוצת "הו" מושכים אנשים רבים, אם זה אכן כך, היא בפשטות – יחסי ציבור. ועוד יחסי ציבור. ועוד יחסי ציבור. ומה יעשו כל המשוררים והמשוררות שאין להם את ה"כישרון" הזה שהוא בעצם הכישרון היחיד הנדרש כיום ממשורר- משוררת? ואינך צריך אותי כדי שאביא משוררים ושירים יפים, הרשת מלאה בהם, הרבה פעמים שירים יפים פה ושם שאינם מעידים דווקא על ספר שלם טוב, אבל פנינים מתפזרות, כמו שניתן לראות בבלוג הזה.
ועולה בדעתי משוררת מוכרת מעט, אבל אולי לעשרה אחוז או פחות מאלה ה"מכירים" את שירת מנור – טניה הדר קליין. קניתי את ספרה עת הייתי מובטל בדוכן סטימצקי בקריית הממשלה (האם זה אומר שהשרים עוצרים לקנות ספרים?). היא רק דוגמא – שירתה הדתית עולה עשרות מונים על התרבותיות המעושה של מנור – אבל אין לה את המרפקים שלו.
הנטייה לראות כל ביקורת כדבר אישי היא ילדותית. נרקיסית אפילו. כאמור, לא פגשתי את האיש ואני מאחל לו רק טוב. אין ספק שהוא רציני, תורם למדפי התרגומים, ויש לו אף שיר יפה על אברהם סוצקובר. וזהו בערך. הביקורת כאן, מעבר למקרה המבחן, היא על המערכת הספרותית שיצאה מדעתה – בחסות מר מירון, השופט העליון שחי לו בארה"ב – ומכתירה מלכים עירומים.
יורם ברונובסקי ז"ל שהיה "תרבותניק" כמו מנור אבל היה לו גם כיסוי מלא מצד ההשכלה ויכולת התרגום (שמת לב שמר מנור החל לתרגם פתאום מיוונית – קוואפיס, לא פחות, מחוז הבית של ברונובסקי? בכל אופן, ברונובסקי כתב על עמידת החריגות ההומוסקסואלית, שהולכת לאיבוד בימינו.
מנור נוכל, כמשורר כאמור, לא כמתרגם, כי הוא "מנכס" לעצמו את עמדת החריגות הזאת, עמדה ממנה אפשר לראות טוב יותר, ממרחק הזרות, ובו זמנית, רץ בכל כוחו אל המרכז, אל הקאנון, אל "כל כתבי" בחסות מירון. זוהי הבורגנות במירעה, ולא העמידה ההומוסקסואליות, הנידחות הכפויה, המאתגרת. ואינני מדבר כמובן על חייו האישיים של אדם והבחירות הבורגניות או הלא בורגניות שלו, אלא על העמידה התרבותית- אמנותית.
אם דבריי מעניינים אותך, אתה מוזמן לקרוא את מסתי על מי שהוא באמת הומוסקסואל חריג, מתבונן, המאמץ את זרותו ולא פוחד ממנה ולא מסרסר בה: הסופר יותם ראובני (היא מצויה בכתב העת "עמדה" מספר 24)
ולגבי התכתשויות משוררים – ואין כאן התכתשות, כי אני רק זבוב על מטוס הקרב היחצ"ני שהוא מנור – אתה מוזמן לקרוא, אם עוד לא קראת, את "בלשי הפרא" לבולניו. התכתשויות משוררים וחבורות משוררים הם לב ליבה של עשייה שירית, מהסיבה הפשוטה שמחלוקת על השימוש בשפה, ומשוררים הם "הפוליטיקאים של הלשון" כמו שאמר אבידן, היא מהותית.
ולגבי אבחנתך שאני רואה בשירה את מרכז הקיום – לא דובים ולא יער, שירה היתה בחירתי השלישית אחרי שהתגלה חוסר כישרוני במוסיקה ובקולנוע, ואני חובב את שתי האמנויות הנ"ל לא פחות. לגבי החשיבות שאני מייחס לאמנות בכלל – זה נכון, היא מאוד חשובה בעיניי.
ושוב, תודה על התגובות המפורטות.
יפה מאוד נכתב, באמת צריך להדגיש את המוקד של העניין והוא
1. עורך ההוצאה לאור של סל תרבות ארצי עשה שיתופי פעולה מפוקפקים, הוצאה לאור הנהנית מפירות של ההוצאה של סל תרבות ארצי שהיא ממומנת בכספי הורים מוציאה לו ולחבריו ספרים אישיים.
2. התוכנית של שלומי שבן באותו סל תרבות ארצי המזכירה את מנור בשורה אחת עם גדולי המשוררים http://saltarbutartzi.org.il/Index.asp?CategoryID=85&ArticleID=1254 עולה כ-17000 ש"ח לא כולל עלות השכרת, כיוון והובלת פסנתר חורגת מהמקובל לתוכנית כזו בדיוק פי 20 מבחינה כספית.
3. תוכנית נוספת מאור כהן שר בודלר בתרגום דורי מנור עוד תוכנית שאושרה בסל תרבות ארצי, אף משורר עברי לא היו מאשרים זאת. וזאת בשעה שאפילו ארגון אמ"י http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4275840,00.html מייחל לקצת כבוד לשירה העברית בסל תרבות, האם בודלר יותר רלוונטי/חשוב מיוצרים ישראלים? אני יכול לענות על כך בקלילות: לא. פשוט לא. מנהלת סל תרבות ארצי אמרה שאין בארץ סופרים ומשוררים טובים, אפשר להניח שהיא למדה זאת מבני לוציפר ועוזריו? מדורי מנור? יש בארץ משוררים וסופרים באופן יחסי טובים לאין שיעור למשל מהמצב של התיאטרון בישראל. הרצון העיקרי כמובן שישראל תהיה מדינה שתרבותה תרבות גויים דוברי עברית. אך במקום זאת מה שנוצר בפועל זה שהאנשים שמנהלים את התרבות הם יהודים גלותיים מחופשים לגויים דוברי עברית.
4. http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1024,209,39679,.aspx
אף אחד לא מינה את דורי מנור לשומר סף של התרבות אך הוא מינה עצמו ותחת כל המסווה השיקרי יש דבר אחד והוא כסף. סל תרבות ארצי הקים חומות של יהירות ושנאה כלפי היצירה הישראלית באמצעות ועדות רפרטואר אליהן מונו בקפידה אנשים כמו בני לוציפר ועוזריו. המטרה כמובן להשתמש בתרבות ואמנות כחיץ בין תרבותי אשר שולח קהלים רבים אל זרועות תרבות הרייטינג ומונע מהם אפשרות חליפית. השנאה ליצירה הישראלית משקפת גם חוסר סובלנות לרב תרבותיות למרות שמנסים להציג מראית עין אחרת, הרי שהלוציפרים ועוזריהם מתפעלים מתרבות גרמניה,צרפת ואנגליה בלבד כתוצאה מכך שיש להם טעם אישי קלוקל וצר והם לא מסוגלים לראות את היופי הקיים בתרבויות אחרות. הם רוצים לאמץ תרבות אחרת, זרה, כמו הגרמנית/צרפתית/אנגלית. אלו תרבויות שהם עצמם תיירים בהן ותו לא ואינם באמת שייכים להן. צרפתי/גרמני/אנגלי אמיתי מזלזל בהם בטירוף הרי אצלם אין דבר כזה להתרפס בפני תרבות זרה! ומי שמתרפס בפני תרבות זרה בעיניהם אפילו תהא שלהם הוא מפוקפק חסר כבוד עצמי שאין לבטוח בו אך מותר להשתמש בו כאדיוט שימושי.
מצטער על התגובה הכפולה אבל היא נחתכה לי הנה הקישור החסר בתחילת סעיף 1 שיתוף הפעולה בין עם עובד, סל תרבות ארצי כאשר דורי מנור אחראי
http://www.am-oved.co.il/htmls/%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%94_%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%9C.aspx?c0=22553&bsp=13470
תודה רבה תומר, הרגשתי את הדברים אינטואטיבית אבל אתה מיקמת אותם במספרים. שאפו. השנאה הזאת לישראל באה לידי ביטוי, בין השאר, בכתבה שפרסם אלדד בק בידיעות לגבי יחסי ישראל גרמניה בימינו. הגרמנים שונאים את ישראל ופחות ופחות מסווים את זה, אבל מעריצים את היהודים – בעיקר את היהודים שלהם – גרשום שלום, בובר וכו' – אכן גדולי עולם, אבל כאלה אין כבר בכלל, ולא רק אצלנו.
אכן, ההערצה הזאת לתרבות המערב הגדולה שהביאה לנו בצד גתה ופושקין גם את סטלין והיטלר היא פתטית, מורשת קולוניאליזם ואימפריאליזם ולאומיות שהן בבסיס הציונות, מה לעשות, בצד כל היופי הטבעי של הקמת בית לעם היהודי. זאת ההתנשאות האשכנזית הותיקה, (אני פולני מאה אחוז, שלא יהיו טעויות) התחושה ש"אנחנו יודעים", כי אנחנו קראנו פרוסט, ואתם – מה יש לכם?
ובכן, גם אני קראתי פרוסט, ואפילו את סלין, ועדיין – אני אוהב ספרות עברית, שכמו שציינת, היא לא נופלת ואף עולה על מקבילותיה במצב הגרוע הנוכחי.
המשוררים הכוחניים, המשוריחצ"נים, יודעים להשיג את הכסף לפעילותיהם, כמו הכרך הענק (והיקר – מאות עמודים בכריכה קשה) או הערב שעשה לעצמו המשויחצ"ן בהשתתפות נינט וכו'. בקיצור – שחיתות.
יובל שמחתי לקרוא ולתקשר ולקבל תובנות. ממליץ למי שתרבות ישראלית מעניינת אותו לבדוק את ועדות הרפרטואר של סל תרבות ארצי ואופן התנהלותן וכן בקישור הבאhttp://cafe.themarker.com/post/2716990/
סל תרבות ארצי הוא סיפור של חיסול יוזמות פרטיות והלאמת התרבות בישראל והפיכתה לתרבות של ליצני חצר המייבאים תרבות השוקעת לתוך בינוניות.
זה מעניין,חלק מהלינקים שלך בכלל לא עובדים וחלק אחר לא בהכרח מלמד אותי משהו שלילי.בכל אופן,לא משהו מזעזע יסודות עולם.לא משהו שלא ניתן לגלות בו כמה פנים,לכאן ולכאן.שמחתי לגלות שיש דבר כזה,תרבות בישראל וכי יש סל תרבות שמעדיף להשקיע יותר בהנחלת מוסיקה קלאסית מאשר מוסיקה "ישראלית".אני סבור שהשיקולים שלהם הם נכונים,גם אם יש מספר אנשים שהחליטו להיעלב מכך בשל סיבותיהן האנוכיות הפרטיות.
ייתכן ואתה אחד האנשים.זה אולי יצליח להסביר מדוע אתה פתאום מגיע לאתר שמעולם לא טרחת להגיב בו(נראה לי שלא)ושופך כאן בבת אחת את כל התיסכולים שלך.אם כבר טרחת להגיע,למה לא לכתוב גם תגובה לאחד השירים של משוררי ישראל העבריים שמפרסמים כאן ולתרום לתרבות הישראלית שבשמה אתה מדבר?תרבות היא גם דיאלוג,ולדעת איך יוצרים דיאלוג ושיחה,לדעת לשתף בין עולמות,למצוא מכנה משותף,יסודות,בסיס מאחד בין אנשים החיים בו זמנית ובין אנשים בני דורות שונים,לא רק דאגה לעניין הפרטי והצפה בלינקים על מנת לנסות להוכיח טענה כלשהי,שעומדת לשרת אג'נדה מסוימת,שאפשר לבחנה ללא כל ספק באופן ביקורתי.
כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות במציאות.זה דבר ידוע,זאת הטיה ידועה.אני למשל,החלטתי,לאחר שראיתי,שיש כאן איזושהי מראה לא הכי נקיה,לקחת את תפקיד הסנגור במקרה הזה ולהציג דברים בפרספקטיבות קצת שונות.המסגרת משנה את התמונה,לא?
קח לך למשל את העניין של התרבות.
תרבות היא עניין מורכב מאוד ואין אדם אחד שיכול להשתלט עליה או לנווט אותה כרצונו.הטענה הזאת היא מגוכחת בעיני.הניסיון להציג חבר מסוים של אנשים "כשונאי תרבות" או תרבות מסויימת אינו נכון מעיקרו.תרבות היא ריבוי המכיל עולם ומלואו.הסבירות היא שלעולם לא כל האנשים שיש להם מסר כלשהו באותה תרבות יצאו מרוצים מהדרך שבה המסר שלהם,הרעיון שלהם,האמנות שלהם,מתקבלת.בתרבות כמו בכלכלה,יש גם איזשהו סוג של יד נעלמה.זה לא משהו שהוא בר תכנון,יש כוחות שונים,שיודעים לאזן אחד את השני וזה גם נכון מאוד שביקורת היא אחת מהן.יחד עם זאת,יש ביקורת אמיתית ויש ביקורת מבוססת שקרים או חצאי אמיתות.דרושה אוזן רגישה כדי לשמוע זאת היטב.
אז גיליתי שדורי מנור הוא עורך ראשי של סל תרבות ואולי פירסם בשיתוף פעולה ספר של אחד החברים שלו?אז מה?אולי הספר היה ראוי?
אם התכוונת לספר של עודד אסף על המוסיקה,אז מה בדיוק מפריע לך בזה?
הרי זה מעודד תרבות?הרי הוא עוסק בדבר מה שיכול להועיל לחינוכו של הדור הצעיר ולא בהכרח סותר את התרבות הישראלית,שהיא,איך שלא תסתכל על זה,איזשהו מיזוג מעניין מאוד בין אותו תרבות שלכאורה דורי מנור אוהב יותר מכל,התרבות האירופאית,לבין התרבות הערבית.
מעבר לזה,כל התרבות האירופאית היא חלק מהתרבות המערבית,וכל קורס בתולדות ההיסטוריה המערבית ילמד אותך,שהשפעות תרבותיות חזקות מאוד,שיצאו מהמזרח ומארץ ישראל,קנו אחיזה חזקה מאוד בתרבות הזאת
ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה.
הניסיון להפריד את התרבות הישראלית מזאת האירופאית לא יצלח כי הוא מזוייף ומלאכותי.כל אחד יכול למקד את תשומת הלב שלו בחלקים שהוא אוהב בתרבות.לא רוצה למקד את תשומת ליבו בחלקים אחרים?זאת זכותו ותרבות היא גם הדבר הזה שמאפשר לאדם לבטא את עצמו במלואו ובדרך שהוא רואה לנכון.כל אחד ומה שטוב לו.:)
מה ילד יום,מי יודע,אבל השורה התחתונה היא,שלומר על אדם שהוא שונא תרבות מסויימת,לדעתי זאת הכללה מאוד לא מדוייקת.מה בדיוק בתרבות הזאת הוא שונא?הוא חייב לאהוב את הכל?תרבות,הרי מכילה בתוכה,גם רעיונות ודברים רבים,שלא באמת מועילים לאף אחד(או מועילים לקבוצה מאוד מצומצמת ולא לכלל) ומבוססים רק על אשליה.
כל מיני ממים למינהם וכל מיני אמונות טפלות ורעיונות תפלים שקונים להם אחיזה בנפש האדם ומסרבים להרפות,כאשר הם מניעים את האדם לפעולה שוב ושוב למעשי טיפשות חסרי כל פשר.בכל תרבות שיהא,התהיה הכי גדולה היא מדוע דברים נוראיים מתרחשים?הם לא מתרחשים רק בתרבות אחת,הרי,אז איך זה יכול להיות,תוהה האדם התרבותי?
גם אני לא הכי אוהב כל דבר שיש בתרבות הישראלית או במדינת ישראל,אז זה הופך אותי לשונא התרבות הישראלית?.יכול להיות שגם אני,לו הייתי בעמדת מפתח,לא הייתי מאשר ספר שלך או הופעה שלך או רעיון שלך.
אולי הם לא ראויים?או שווה לטפח משהו אחר דווקא?
אל תעלב.פשוט מאוד נסה שוב שנה הבאה.בינתיים הרגע והשתדל לפחות לשים לינקים שעובדים ולא מגיעים לדף ריק.
דווקא אתה מציג מראה מאוד לא נקייה לאחד שמנסה לנכס לעצמו את התרבות.לא צריך לדחוף את בודלר הדקנטי ,אמנם,לתוך כל חור,אבל בודלר הזה אינו בהכרח משהו שסותר את התרבות הישראלית.התרבות שלנו היא מאוד דקנטית.נהפוכו,אדרבא,בודלר הצליח פה בישראל,בגלל שהוא מהווה מראה כל כך טובה.
לא מזמן שמעתי,שכשישים או שבעים אחוז מהישראלים מאמינים באלוהים.
באיזה אלוהים אתה חושב שהם מאמינים?בישו?במוחמד?
לא,מדובר באלוהי ישראל הישן והטוב,אותו אחד,שהרב עובדיה יוסף ביקש ממנו לא מזמן לחסל את כל האיראנים,ימח שמם וזכרם..:)אלוהי נקמות,
זה שכבר בגיל רך מאוד,כאשר הנפש הצעירה היא מלאה דמיונות ורגישויות,למדנו עליו בגן ובבית הספר.התרבות שלנו מושפעת גם מזה וגם "ממחה את עמלק" וגם מיהושוע הפרוע וגם,מההימנון הזה,שחבריך האמנים,בבואם ללבוש עור כבשה,טענו,שתלמידים רבים אינם יודעים ורק הם,במידה וסל תרבות יאשר להם מדור נפרד בסל,ידאגו שהם ילמדו.
עזוב,יותר טוב,שישמעו סיבליוס וברוקנר ואת כל שאר "הדקדנטיים" האירופאיים הללו.שם לפחות אין מילים נסתרות,אין אג'נדות ומסרים שנועדו "לחנך".אין טרומפלדורים למינהם,אין מגרונים ואין תג מחיר ואיץ לינצ'ים בכיכר העיר.באמת שאין.
הטענה,שמשתמעת מדברי יובל גלעד,כאילו התרבות האירופאית לבדה מכילה בתוכה סטלינים והיטלרים כמו גם את גיתה,בטהובן,מוצרט,ניטשה, וכן הלא וכן הלאה בעוד זאת הישראלית היא כנראה נקייה יותר,אמיתית יותר,דקדטנית פחות,היא טענה לא נכונה.לא ייתכן סטלין ולא היטלר ללא בטהובן וללא מוצרט בשום מקום.הם באים מאותו מקום בנפש,שבו הרגשות הכי חזקים והכי מופלאים מסתתרים.יש את זה באירופאים ויש את זה ביהודים ויש את בישראלים ויש את זה באיראנים.
הרב עובדיה יוסף ותרבות הקמעות והבאבאות והתספרות והרנטגנים והשירה המזרחית,ותג מחיר והלינ. בכיכר והצפירות בכביש והעצבנות והפיוזים הקצרים והעלמות המיסים וההון השחור,כל אלה הם חלק מהתרבות הישראלית שכל אחד מאיתנו תורם לה במישרים וכל הדברים הללו משתקפים בהמון מקומות אחרים,אנו רואים באיראנים ובערבים למשל יותר חלקים מעצמנו שאיננו יכולים עדיין להשלים איתם,בבאיראנים את ההקצנה הדתית הפרימיטיבית שמהווה חלק מהותי מתרבותנו ובערבים את תרבות השקרוחוסר היכולת להתפשר,שפשתה לא מעט גם במחוזותינו.
בתרבות יש גם שקר ושקר לא מועט.הדבר החכם יהיה לא להכחיש שום דבר ולנסות להביט לדברים בעיניים.גם זה רעיון תרבותי,להציף דברים,להעלות אותם מעל פני השטח,לאור היום.למען יראו ויראו.:)
שלום מוטי
בפעם האחרונה שבדקתי במפה, מדינת ישראל היתה במזרח התיכון, קרובה יותר למצרים ולסוריה מאשר לגרמניה ולגתה, ואולי אני פשוט גרוע בגיאוגרפיה? אין צורך במנור או באיש בשביל לסנגר על בודלר, ואין ספק שהתרבות האירופית דגולה, מבאך ועד מוצרט, מהמבצעים הגדולים אנדרס שיף ועד טון קופמן. השאלה היא כאמור, היכן מדינת ישראל, באיזה יבשת?
מר ברק א. רוצה שנהיה "וילה בג'ונגל", ומדבריך עולה אותה גישה, הסלט המזרחי-כמעט גזעני של הפיסקה הלפני אחרונה. זה שיופי והרוע נמצאים שניהם בנפש, לזה אני מסכים. אבל, מספיק להסתכל בקולנוע האיראני הנפלא, או לקרוא שירה פרסית עתיקה, כדי להבין שאירופה לא המציאה את התרבות, ואין לה בעלות על האמנות. ואגב היטלר וסטלין – אז כן, עם כל השנאה לאיסלאם ולערבים, הרי הם עוד לא גרמנו לעשרה אחוזים מכמות הנזק וההרוגים שהמיטה על העולם אירופה ה"מערבית" במאה העשרים בלבד. כמובן ש/לא היתה להם ההזדמנות, ועדיין.
ואגב, עודד אסף הוא אחד הכותבים הבודדים שאני מעריך במוסף התרבות של "הארץ", מאחר והוא כותב, בכל זאת, על מלחינים קלאסיים ישראלים.
לא,נכון,יובל,הגישה שלי ממש לא הגישה של ברק,קרא בתשומת לב את דברי.שים לב שדיברתי על השפעות עמוקות מאוד של התרבות המזרחית והארץ ישראלית("היהודית")על התרבות המערבית.(שגם האירופאית היא חלק ממנה)
נהפוכו,ניטשה דיבר על עמים מסוימים כעמים מזריעים ועל עמים מסוימים כעמים הנושאים הריון.בראשון,התייחס בין היתר ליהודים,בשני התייחס בין היתר לגרמנים.
אז האירופאים סבלו יותר לאורך הדורות מתסמונת קדם וסתית ומכאבי וייסורי ההריון.אולי הם נשאו בעול גדול מדי או שלא הצליחו להפנים את הרעיונות שכמו נכפו עליהם במעשה אונס ולקח להם המון זמן להתעצב.אולי זה בא לידי ביטוי בתגובות יותר רצחניות כלפי "היהודים" האלה,המעצבנים האלה,"שהביאו עלינו את הדיבוקים שלהם"…סתם השתוללתי בספקולציות.אבל אתה יודע,הנערה הצעירה הזאת,שבגינה התחיל כל הלינץ הזה בירושליים לא מזמן,מגלה שנאה היסטרית כלפי ערבים,שלטענתה,אנסו אותה.לך תדע,אולי גם האירופאים חשו כך אל מול רעיונות הנצרות היהודית?
טוב,אתה רוצה שאני אומר את זה בכוח?האירופאים הם חתיכות חרא.הם הרגו יותר מכל תרבות אחרת לאורך ההיסטוריה,הנבלות הסרוחות האלו.
מצד שני,אני לא סבור שזה רעיון טוב לספור מי הרג יותר.גם לפרסים ולמלכים שלהם בשחר ההיסטוריה לא היה חסר שיגעונות ולא חסר להם שיגעונות גם היום.והערבים המוסלמים?מהיכן בדיוק הגיעו המוסלמים לחצי עולם שהם נמצאים בו היום?מה,הם היו נחמדים וביקשו יפה להגיע לכל המקומות הללו ולאסלם שם את האנשים?לא נראה לי.אז אין טעם בחשבונות הללו,הרצחנות היא בנפש האדם.לרשות האירופאים עמדה בסך הכל יותר טכנולוגיה בכל זמן נתון ולכן יותר פיתויים להשתמש בה כדי לשעבד ולהרוס.
אבל שוב,הם לא היחידים.הסינים לאורך ההסיטוריה ידעו מלחמות רצחניות ושיעבודים.היפאנים,האסיתיים האחרים,המונגולים(גינג'יס חאן)וכן הלאה.
כך הדברים קרו,מה זה משנה מי הרג יותר?אנחנו אמנם נמצאים במזרח התיכון,אבל אתה רוצה,שנאמץ את השיטה הסורית ואת התרבות הערבית בדואית לפתרון סיכסוכים או שמא אולי עכשיו,התרבות האירופאית שאנו השפענו עליה בשחר ההיסטוריה,הגיעה לרמת בשלות ויכולה ,במרכיבים מסוימים שלה,להשפיע גם עלינו?
האם באמת אנחנו הכי טובים?האם יכולה בכלל להיטען טענה כזאת על ידי מישהו כזה או אחר?
על הקביעה שהאדם רע מנעוריו אנחנו מסכימים, מוטי, וזה לא מעט.
אירופה כבודה במקומה מונח, אבל התנ"ך נכתב כאן, אנחנו אבות המונותיאיזם, והטענה שהבשורה הגדולה של השירה העברית היא חרזן חלש מאוד שתרגם בודלר, כפי שסבור פרופסור מירון, מביישת את השפה העברית לתולדותיה.
אבל בעיית ההתנשאות של אירופה, אותה ינקה הציונות עם הלאומיות והקולוניאליזם (ואני ציוני) נוכחת בכל שבוע בעיתון "הארץ" בכללותו, ובמוסף של ציפר, הקולוניאליסט הגדול, בפרט.
הוא מטייל לו במצרים ובתורכיה, רכוב על גמל, ומגלה את הילידים.
העם היהודי שייך לכאן, לא על ידי עקירת עצי זית ומחסומים
אלא על ידי שותפות במקום הזה, אם אי אפשר על ידי שלום, וכנראה אי אפשר
אז על ידי דו קיום כלשהו, גם תרבותי, כפי שעושה למשל יוסי גרנובסקי בכתב העת "מטען" שלו
המשלב יהודים וערבים
ועולה אלפי מונים על זירת החרזנות של הבולדריסט.
חפרתם!
אתה צודק.דו קיום תרבותי הוא המפתח,ובלי לחפור יותר מדי(יחסית:)אוסיף ואומר,שתרבות אינה משהו מקובע ומת,אלא משהו דינמי,חי ומשתנה כל הזמן.זהו דבר מה הנוצר תוך אינטראקציה מתמדת בין אינספור גורמים,תוך תרבותיים וחוץ תרבותיים.במוצאי למשל, אני מיזוג גלויות רבגוני מאוד.יש בי צדדים ספרדיים מזרחיים וצדדים אשכנזיים.נדמה לי שהם נמצאים אצלי לעיתים במריבה זה עם זה ולפעמים בדו קיום ובידידות.:)
הכל זורם והכל נמצא במאבק(כפי שאמר הרקליטוס הטוב:)וכתוצאה מזה משתנה לאורך הדורות ויוצר לאט לאט כל מיני מבנים.יש גם אבולוציה תרבותית ואני לא מודאג יותר מדי מדן מירון וקביעותיו.אני סבור שטוב יעשה דורי מנור,אם ינסה להרחיב את שדה הראייה שלו ויפקפק בעצמו ממש כשם שעשה דיקרט,שאת ספרו הגיונות ראשונים הוא תרגם.פקפוק עצמי הוא רעחיון תרבותי ראשוני במעלה.זה טוב לדורי מנור,זה טוב לך וזה טוב גם לי(ואני מפקפק בעצמי כל הזמן)
בשורה התחתונה דן מירון אמר משהו ודורי מנור אמר משהו(ראיתי את המקום שבו אמר את מה שעיצבן אותך על כך שלשירה העברית לא מגיעה משורר גדול,נראה לי שקצת הגזמת בתגובתך)אז הם אמרו.אז מה?אחד הוא איש אקדמיה ותפקידו לומר כל מיני דברים ולמשוך אש ותשומת לב.השני הוא משורר(אולי לא לדעתך)וגם אלו אוהבים לומר כל מיני דברים ובסופו של דבר הם רק בני אדם על כך מה שכרוך בכך.
האם זאת האמת?מן הסתם לא בדיוק ולכן התרבות וכוחות בתוכה,כמו שאתה רואה,כבר דואגים לאזן את כל מה שאומר או עושה אדם אחד או קבוצה של אנשים.
יש כאלו הסבורים,שהכיוון של ההיסטוריה הוא דווקא כיוון טוב.אופטימיות היא לא בהכרח השקפת העולם המדוייקת ביותר,
אבל זה לא אומר שבחירה מודעת בפסימיות היא טובה יותר.
הקלישאה אומרת שעלינו למצוא את שביל הזהב.בתרבות,כוחם של קלישאות מסוימות לעולם אינו דועך.
נאה כתבת ! כשמישהו פועל בגוף רקוב ומושחת כמו סל תרבות ארצי אין למה לצפות.
מי שהביאה והשתילה את האיש שם ברוריה בקר שהיתה מגאלומנית בעצמה דמות שהיתה יכולה לשמש השראה לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, מקרה קשה, וכך
Birds of a Feather…היום אחראית לכל מה שמתרחש שם רות אלבג כבר עשרות שנים
לצידו של עוזי שביט הכהן כיו"ר הועדה עשרות שנים "ללא ניגוד עיניינים" עם הוצאת הספרים שהוא ממנכ"ל ….( קיבוץ מאוחד .. פועלים.. )
הכל שם מושחת ורקוב ואלה האנשים המפעילים צנזורה בסיגנון צבאי פשיסטי על כל ילד'י ישראל , גזענות עינייני כספים ועוד כהנה וכהנה, "ועדה " האחראית
הנקראת " ועדות רפורטואר" של משרד החינוך בחסות האפילה של חוסר הידיעה על המתרחש שם. על קצה המזלג שם.
http://www.facebook.com/VaadotSalTarbutArtzi
ושם
http://cafe.themarker.com/post/2356183/
ובעיקר באדיבות הרבי מגוגל דעות שונות כולל מבקר המדינה ואחרים
"סל תרבות ארצי"
את סל תרבות ארצי מנהלת היום אסתי דינור שלמרות שחברה גם בהנהלת הליקון טוענת
ש"אין סופרים טובים בישראל" כשלחבריה ולחברי דורי מנור היא משלמת 17000 ש"ח
להרצאה -מופע ולגדולי סופרינו ומשוררנו מציעה 631 ש"ח כולל מע"מ
לא פלא שההדרה של סופרים ומשוררים טובים מתבצעת שם במקביל להדרת התרבות הישראלית במוזיקה ובשאר התחומים.
אני דווקא שמעתי על יואל הופמן אתגר קרת עמוס עוז דויד גרוסמן נתן זך אגי משעול רחל חלפי וסליחה על הרשימה הארוכה כאורך ההדרה של טובים באמת ושל האחרים…שבניגוד לדעתה של אסתי דינור אומרים שהם טובים וגם ראויים לילדים ובודאי לנער. ( יכול להיות שחלקם חטאו בכך שלא פירסמו בהוצאות של עוזי שביט… יסלח לי האיש אבל זה אינו אישי)
אך כשהיא כותבת שביאליק אלתרמן ומנור הם גדולי השירה העברית
מי אנחנו שנחלוק על דעתה …
כשטרור תרבותי וסיכול ממוקד של אמנים בעוד אחרים מאושרים "ע"י הועדה " בשיחת טלפון או פגישה חטופה הפכו חלק משיגרה בסל תרבות ארצי אלה פני הדור.
מעניין בכל השנים האלה אף אחד לא ידע באמת על המתרחש שם עשרות שנים.
אור השמ והאינטרנט מחטא אך כנראה שמרוב חושך לא רואים את הצל
והפיטריות והפירות שהרעילו את התרבות במשך שנים התפתחו היטב שאפלה.
ילדינו אכלו את הפירות ושיני אבות תקהינה.
א"ש
דורי מנור מנהל את הוצאת סיפרי סל תרבות ארצי שם הוא מקבל למעלה מ 14000 ש"ח + אחזקת משרד בלב ת"א שבו בעשרות פעמים שהייתי שם לא נראה….
הבעיה היא שלוקחים כסף ציבורי ש"צבוע" ומיועד לילדים במסגרת סל תרבות ארצי גוזלים את כספם ותרבותם של ילדים והורים שמנהל הוצאת ספרים- של חברת המתנ"סים שלא זה המנדט שניתן לה ופועלת ללא מכרז תוך הסתרת הנתונים הכספיים ופירסומים שעיקרם פמפלטים פירסומיים של מקורבים.
כשלוקחים כסף זה משתמשים בו לפירסום, הוצאה, תשלום ביד רחבה לכותב
ומעבירים ללא מכרז או הסכם עם גוף מסחרי כמו עם עובד שמן הסתם גם נתמך ע"י אסתי דינור במסגרת תפקידה הקודם להקצאת משאבים במפעל הפיס הדברים
מריחים לא טוב בלשון המעטה.
כל זה על קצה המזלג והקילשון
ובכלל לא הגעתי לדון בעינייני לשון. מאחר וקטונתי כנראה מלהביע ביקורת
על ביאליק אלתרמן ומנור שהם ככתוב בספר ההוצאה לאור שהוא מנהל "שלושת גדולי השירה העברית "
ובלי קשר צודק.
"עודד אסף הוא אחד הכותבים הבודדים שאני מעריך במוסף התרבות של "הארץ", מאחר והוא כותב, בכל זאת, על מלחינים קלאסיים ישראלים."
ידיד ואיש מעולה ומוערך .
אבל כך גם רבים אחרים ראויים לא פחות.
ולהזכירך זה אותו סל תרבות וצנזורה שאוסרת על "זמר עברי"
מסשה ארגוב עד יוני רכטר ומשירי החיפושיות .
הם התרומה העיקרית לזרמים שהפכו פופוליסטיים בישראל בשנים האחרונות בקרב נוער שחלקו היום כבר בשנות העשרים שלושים וארבעים.
צא ונחש
לאיזה זמר ישראלי יש 4 מיליון צפיות ביוטיוב.
מידע חשוב ומטריד ביותר. תודה.
שלום אבנר,
דבר ראשון,נדמה לי שכדאי להתחיל באיזושהי הבהרה.מאמר הביקורת למעלה לא התחיל בתיאור מצבה העגום של "סל תרבות ארצי".ממש לא.עד היום אפילו לא ידעתי שיש בישראל בכלל דבר כזה,שגם מתוקצב בסכום של
48 מיליון שקלים בשנה ממשרד החינוך ושהכסף ברובו הגדול מגיע מאיתנו,ההורים.עכשיו אני יודע.
קראתי הפעם בעניין רב דווקא את דברי הבלוגר " מר לוויתן",שהפנייה אליו הייתה באתרך.בבהירות שלו הוא הצליח לשכנע אותי לחלוטין(וסלח לי,אתה והמגיב הקודם די נוטים להתלהמות,דבר שעשוי לפגום במטרות שלכם)שיש כאן מקרים בלתי מתקבלים על הדעת ושדי אופייניים לצערנו,למדינה שבה אנו חיים.המוסד הזה אכן,דורש שידוד מערכות כללי,השאלה שנשאלת היא,כמובן,איך עושים זאת.כולנו מומחים במהפיכות,מסתבר,אבל ההיסטוריה מוכיחה,שכל המומחים למהפיכות,כל עוד הם מומחים מטעם עצמם ומומחי יחיד,בסופו של דבר,לא מביאים לשום שינוי מהותי לאורך זמן.נהפוכו,יש מהפיכות,שרק החמירו את המצב של היחיד,לא שיפרו אותו.זהו טבע האדם.
זה לא דבר חדש שבכל מקום שבו יש משאבים רבים ונגישות למשאבים הללו על ידי מעטים הנושאים במשרת אמון כלפי ציבורים כאלו או אחרים,עשויה לצמוח גם שחיתות.לעיתים זאת גם שחיתות שהיא אפילו לא מודעת,מתוך הרגלים קלוקלים.שחיתות בירוקרטית מטומטמת,שנובעת מעיוורון ואי סינכרון בין יד ימין ליד שמאל.
זה לא אמור לנחם את אלו הנפגעים מהשחיתות הזאת,שזה בעצם כולנו כאזרחים בצורה עקיפה ובאופן מידי וישיר אמנים ויוצרים המהווים תשתית מהותית לתרבות היוצרת.ראינו את זה לא פעם ולא פעמים במוסדות הציבוריים השונים בהם מבקר המדינה התריע ומצא ליקויים רבים,שפעמים רבות הסתיימו גם בחקירות פליליות והרשעות.
שחיתות כמובן,בין היתר, היא לחלק תקציב למקורבים ולהתעלם מאלה שאינם מקורבים.שחיתות במוסד ציבורי היא דבר פסול שיכול להיות בו נזק גדול לאורך זמן לא רק במובן הכלכלי,אלא גם באובדן אמון של הציבור בגורמים המנהלים ובהגעה לכאוס(תרתי משמע:)בכל התחומים הקשורים לכך.אם מדובר בנושא חינוכי-תרבותי,הרי,שאסור להתעלם מטענות על צנזורה לא הוגנת ודיעות מקובעות שאינן מאפשרות ראייה רחבה יותר וגמישה יותר של המציאות,אפילו אם לא מדובר בשחיתות במובן הפלילי.כמובן,שיש להביא טענות כאלו תמיד בערבון מוגבל,הרצון הזה בפלורליזם,עשוי לנבוע מאינטרסים אישיים.ולעיתים,כמו שנאמר באחד הספרים שאני קורא בעת האחרונה,"לפעמים מסתכלים בעולם טוב יותר,דרך חלון אחד".הפלורליזם ודרישות הריבוי עשויות לבלבל ולפגום לא פחות מדיקטטורה תרבותית מכתיבה.כל אחד רוצה נתח כמה שיותר גדול מהעוגה,אבל אם כולם היו מתנפלים על העוגה בבת אחת ונוגסים בה,כל אחד כפי העולה על רוחו,הסבירות היא,שאף אחד לא היה מקבל דבר והייתה פורצת מלחמה.מישהו חייב לחלק את העוגה ומן הראוי שמישהו אחר,מפעם לפעם,על פי הסטנדרטים הנהוגים,יבדוק כיצד הוא עושה זאת והאם יש מקום לשיפור.הנושא של מי אחראי על החלוקה,היא דבר מהותי מאוד שאותו יש לבדוק ולדעתי,לאור הפגמים הרבים,שעולים לכאורה מדרך עבודת סל תרבות ארצי,מן הראוי שגם תיבדק.
סך הכל,זה מכספי משלם המיסים(שאף אני נמנה עימם)ויש לי אינטרס כאן גם כהורה,כי אני רואה אחריות מלאה ואישית שלי לחינוך הילד,גם כאשר הוא "באחריות" "משרד החינוך".
אבל המאמר הזה לא עסק בסל תרבות,אלא במשורר דורי מנור ואני באמת שואל אותך,(אם כבר הזכרת אותו וכנראה שרבים עושים זאת כי הוא מושך אש)מדוע להיתלות עכשיו בשכרו של דורי מנור במוסד ציבורי?(כן,המוסד הציבורי הזה פגום מן הייסוד,כנראה,אבל אני מניח שהוא לא היחיד שמתנהל בצורה כזאת ויש פגמים גם במוסדות אחרים המעסיקים אזרחים,נניח הכנסת)האדם,מן הסתם חתם על חוזה אישי,שאינו ידוע לך (ואינו חייב להיות ידוע לך בכל מרכיביו),ועבודתו,הוא עניין בינו לבין מעסיקו.האם השכר הוא מופרז או לא,זאת שאלה כבדת משקל.אין תשובה חד משמעית.זה תלוי בגורמים רבים וגם בשכר שנהוג לשלם על משרות כאלו.
השאלה היותר חשובה היא רק האם הוא מספק את התמורה בעד מה שנדרש ממנו בחוזה האישי וכיצד הוא עושה זאת.?האם הוא משיג את התוצאות שהוגדרו עבור המשרה?
עוד נשאלת השאלה,שאולי אמורה להקדים את השאלה הקודמת והיא,כיצד אדם מקבל משרות כאלו?האם נהוג להציע מכרז,או שלא הייתה חובה במקרה דנן לעשות זאת?
האם לדורי מנור קשר שעזר לו להשיג את המשרה הזאת ואשר גרם להעדפתו על פני אנשי מקצוע אחרים שיכלו לאייש אותה?אלו שאלות חשובות מאוד.לא הבנתי מדבריך(אלא אם כן פיספסתי משהו,שיש לך תשובות חד משמעיות לכך)האם זאת משרה לכל החיים או שמא לזמן קצוב?
עוד דבר.אתה טוען,שבכל הפעמים שהיית במשרדו לא ראית אותו שם.כמה פעמים היית שם ,כמה שעות ביום ולאורך כמה חודשים?המידע הזה הוא חשוב.ישנן עבודות,שמצריכות מהאדם גם להסתובב בפגישות שונות במקומות שונים ואשר גם יכולות להיעשות אפילו מהבית.האם בחוזה האישי שלו הוא נדרש להיות כל הזמן במשרדו ללא כל קשר למהות העבודה שעליו לעשות?לא נראה לי.הדבר דומה לחברי הכנסת.גם הם לא מחתימים כרטיס וגם הם לא נמצאים כל הזמן "בעבודה" וגם להם אנו משלמים אחזקת משרד.זה המצב.
אנו יכולים לדרוש ביקורת על העבודה ולבדוק את מה שנהוג לתת ביחס למשרה מלאה בשוק האזרחי.עצם העובדה שהשכר גלוי לעין כל,לא נסתר,זה כבר דבר טוב.
במידה ויש תלונות על איכות העבודה של דורי מנור,שבגינה הוא זוכה בשכר הזה או שמישהו סבור שדווקא לו מגיע לקבל שכר כזה עבור עבודה דומה,או שהוא מוכן לעשות בדיוק אותה עבודה ויש לו הכישורים לכך בשכר נמוך יותר,זה כבר סיפור אחר.מן הראוי יהיה לבדוק אדם שיהיה מוכן לבצע עבודה זאת ולבצעה היטב,בשכר הוגן,שהוא אולי פחות גבוה..גם טענות כאלו יש להעביר למבקר המדינה.אישית,המציאות היא לא אידיליה ובני אדם לא מוכנים לעבוד ללא תמורה.משהו יצטרכו לשלם ומקצועיות עולה תמיד כסף.
טבע האדם הוא תמיד להתעסק בכיסו של האחר.אין ספק שדבר כזה,שכר כזה,עשוי לעורר קנאה בקרב אמנים רבים,אבל כדאי שישאלו את עצמם,האם הכשרתם שלהם הייתה מאפשרת להם לבצע אותה עבודה באופן המקצועי ביותר או במקצועיות שוות ערך??כאשר הם מבקרים את המקצועיות שלו כעורך,מטילים ספק בשיקוליו או ביושרו,האם הם לא עעושים זאת בעצמם מתוך שחיתות פנימית וכשל מוסרי ואי הכרה בפגמיהם שלהם עצמם,הגורמת להם לראות את האחר באור שלילי ואת עצמם באור חיובי?,וכל זאת,אך ורק מקנאה אנושית פשוטה ולא משום סיבה נשגבת,כשם שהיו רוצים לייחס לעצמם??
יכול להיות שהכל רקוב בממלכת דנמרק,אבל העולם הוא מה שאנו רואים בו ומה שאנו רואים בו נתון לפרשנות.תמיד יש דברים שנסתרים מעינינו ויכולים לשנות את כל התמונה.מספר ההטיות הקוגניטיבות הנחקרות היום בפסיכולוגיה הוא רב ואין אדם שאינו פועל בהשפעתם בעולם.
באשר לשכר הניתן על הרצאות,על פניו נראה שיש כאן משהו לא הוגן.אבל רק ילדים קטנים מחפשים הוגנות בחברה הישראלית או בכלל.החיים לא הוגנים,זה דבר ידוע,ואם כי הביטוי צדק צדק –תרדוף מחייב את כולנו,לדעתי,חשוב תמיד להבין שצדק הוא עניין יחסי וכי רדיפה אחר הצדק,מן הראוי שתבוא מהמקום הנקי ביותר האפשרי.מדוע אני מרוויח שכר מינימום אומר פלוני בעוד פלמוני מרוויח 100 אלף שקל בחודש בחברה ממשלתית?מדוע אני לא מקבל הטבות סוציאליות כאלו כמו ההוא ברשות הנמלים או ברכבת או בחברת חשמל?מדוע הוא מקבל שכר כזה גבוה,הנבל הזה?:) אלו לא מקומות נקיים,אלו מקומות יחסיים.
אין לי מושג כמה תארים יש לדורי מנור או לאסתי דינור ועל מה הם בכלל מרצים לתלמידים,אבל כדאי שאוכל לשפוט בצורה הוגנת עלי לדעת עוד פרטים רבים,שלא הצלחתי להשיג מאתרך,לא מגוגל וגם לא מהפוסטים הנזעמים שלך כאן.אל תדאג,אני ממשיך ללמוד את הנושא ולא ארפה את ידי מהעיסוק,כי אני סבור שהוא חשוב מאוד.
לזכותך יאמר,שגרמת לי להרהר בדבר יותר מהמגיב הקודם ויש בכוונתי לפנות לסל תרבות בעצמי ולבקש הבהרות לדברים "הבעייתים" שעולים מהדברים שנאמרו כאן ובמקומות אחרים.
לבסוף,בשורה התחתונה,לו אני הייתי דורי מנור והייתי זוכה במשרה כזאת ללא מכרז וכתוצאה ממקורבים,ללא ספק זה היה מעשה פגום מאוד מצידי.לנצל קשרים לקבלת משרה בשירות ציבורי,זוהי התנהגות לא נאותה,שעליה אינני יכול להגן.מהתנהגויות כאלו אני עצמי נפגע כאזרח כי שיטה כזאת מעודדת בינוניות ומדכאת יצירתיות ומעודדת התעמרות באזרח,במקרה דנן,אולי האמן הפשוט,שייתכן ויש לו מה להציע,אך אין לו עם מי לדבר כי המשחק מכור.
כמו כן,אם דורי מנור,העדיף פירסום כתבים של מקורבים שלא היו ראויים,שילם להם סכומים נכבדים(כפי שאתה טוען),ופירסם את עבודתם,גם זה לא מתקבל על הדעת.
אינני יודע בוודאות אם זה המצב,אבל אם זהו המצב,מן הראוי שדורי מנור יכה על חטא ויתפטר.אז כמובן,תתפנה המשרה,השאלה איזה אדם הגון ירצה לעבוד במקום כזה מושחת,לכאורה?מי בכלל צריך כאב ראש כזה?גם כלפי האדם ההגון ביותר מהר מאוד יפנו חיצים.תמיד יש מישהו שלא מרוצה ממשהו,לא?:)
ממני,
האבא,שמתעורר ונרדם ושוב מתעורר ושוב נרדם(טוב,עכשיו אני מתעורר סופית:)
תודה גם בשמי, אבנר. לא ידעתי. זה מוכיח את דבריי בניתוח הפואטי גם במישור המעשי, ואני לא מופתע. משתלם לספסר בבודלר בתרבות שסולדת מהמקום בו היא חיה. יש פרנסה, ועוד איזה (הייתי מוכר את סבתי תמורת משכורת כזאת) בלהיות קומיסר תרבות בישראל 2012. מצד שני, לא הייתי רוצה להיות מנור גם בעבור כל הונו הממונף והמתוספר של תשובה.
https://www.facebook.com/VaadotSalTarbutArtzi
מעריב :"הפעלת סל תרבות ארצי היא בניגוד למינהל תקין קבע מבקר המדינה קבע חד משמעית כי על חברת המתנ"סים וכו' מהכתבה.
תגובת משרד החינוך " בימים אלה נערך מכרז כמה שנים חלפו אך מכרז אין ."
http://saltarbut.org/2012/05/16/sal-tarbut-artzi-news-paper-review-and-a-letter-to-gideon-saar-from-israeli-children-theater-org.aspx