אני רוצה לכתוב על המוזיקה בשיר הרגיש הזה של שחר שלקוב ולא דווקא על החריזה הברורה שבו, במקומות כמו "מקומי-קיומי", "פסיק-מפסיק", "תו-מיטב", "חולשה-קדושה" ואחרים, אלא על השיר כולו, שמתאים את עצמו למוזיקליות שבו כמעט ללא משים:
נסיך הלילה הוא דמות ערטילאית שנוכחותה ממלאת את השיר כולו ומכתיבה את הקצב בו, הכול לכאורה בהסכמתה "הכפויה" של הדוברת שמאפשרת לו זאת. שניהם, נסיך הלילה והדוברת בשיר, המשוררת, ששירה נכתב על ידיו, מנהלים מין משא ומתן מוסכם וידוע, שנעשה בהרמוניה מדויקת – אותה הרמוניה שמשרה את המוזיקליות הבלתי-נמנעת הזו.
מבחינות אחרות, כלליות יותר, זהו שיר קלאסי מכיוון שהוא מצליח להנכיח את המוזיקה בין המילים ובתוכן בצורה כמעט מושלמת.
Warum versteifen Sie sich jetzt auf die Betrachtung nur EINER Minderheit, velhcsrießen aber vor dem Schicksal aller anderen Minderheiten die Augen? Das ist Rassismus.
that the liberal media aren't liberal. (Like saying the earth isn't round.)The State Department is notorious for troublemaking and it's actually not that big a surprise, just a matter mainly of excess degree, that two in State were caught spying for Cuba out of solidarity for that regime and its politics and its charismatic (to them) leader.I heard nothing from Swaraaj when Clinton made firm policy reform demands of Cuba recently, or when she has talked tough (hawkishly, even) in the past.
שחר בעיני היא כגרסא הנשית של נועם שדות,לפחות בדרך שבה היא מטפלת בנושאי היצירה וההשראה שלה.יש משהו רומנטי מאוד,תמים,המתבטא ביצירה,איזושהי,השקפת עולם רומנטית בנוגע למוזות ולדרך שבה הם מנהלות את העניינים עבור היוצר.
מערכת היחסים הדו משמעית הזאת,שנראית כמו טנגו צמוד של זוג,שכמעט בלתי אפשרי להפריד אותו בתשוקתו,באה לידי ביטוי מקסים בחריזה הפנימית.
הזוג הזה תלוי אחד בשני,זהו אחד שלא יכול להתקיים בלא שני מרכיביו.אצל נועם שדות זאת שושנת המים,אצל שחר שלקוב זה "הנסיך".
אני חש כאן בסיפורי האגדות המהדהדים בתוך היצירה,על הנסיכה,שסכנת המוות מרחפת מעל חייה,שאכלה את התפוח המורעל,ורק התשוקה והאהבה האמיתית מסוגלת להעיר אותה לתחייה.
במקרה דנן,זאת היצירה שנותנת משמעות לחייה מחד גיסא,אך גם מסכנת אותה ברוח הדיוניסית שבה.שיר קיומי מאוד.
אהבתי את הרגישות,הרעיון,הצורה ואת המיזוג בין כולם לשלם אחד.
"לשמור שלא תשימי קץ לחייך." סוף התמימות: בשורה שלפני השורה הנ"ל. עד אז, שיר מקסים, תמים, מכשף בחריזתו הפנימית הפשוטה מאוד, הילדית-משהו. אמנם הכינוי "נסיך הלילה" אינו כינוי מקורי – רחוק מזה -, אבל מתאים מאוד לסיטואציה.
האמת היא שהשורה האחרונה הזאת מפיקה ממני שני רגשות נוגדים: האחד, איזו שאיפה "מיסטית" של היוצרים באמנות להגיע לדרגת שיגעון כתנאי לגדוּלה; השני, אות אזהרה: שטח עדין, נא לא להעביר ביקורת שלילית.
חבל.
אבל – זאת רק אני.
הקריאה שלי דומה לקריאה של צביה.נדמה לי כי כל יוצר יכול להזדהות עם הקונפליקט הקייםת כאן בנפש לפני, במשך, אחרי הביטוי השירי. השיר הזה מבטא באופן ארספואטי את תהליך הכתיבה בצורה עדינה (עדינות המתבטאת גם במקצב השירי ובחריזה הפנימית המקבילה יפה לשיח, לדיבור הפנימי) ומקורית מאוד.
משמעות נוספת חשובה שכבר הזכירו היא הקיום והשאלות לגביו
וברצוני להתייחס לתגובתה של רבקה. הקיום מועלה בבירור כבר משורה שלישית בית ראשון ולכן אני אינני רואה כמוה תמימות המתנפצת לפתע אלא
תהליך מאוד מובנה ורגיש המדמהלנגד עיניי נפש פלסטית ממש.
השיר הזכיר לי את שיריי הראשונים. יש בו גרעין מעניין מעצם תחושות הכנות ,האמת, החשיפה האישית -הרגשית שעולות מן הכתיבה . מצד שני גיליתי עילגות כלשהי בניסוח- שדווקא התחברה לטעמי יפה בשיר הקודם שפרסמה- ולא עדינות. לעיתים התמימות היא קצת בנאלית , והשיר מסביר ומגלה יותר מדי, הלשון התיאטרלית קצת מוגזמת לטעמי- דברים המפחיתים מכוחו של השיר.
לגבי ההשוואה לשירו של נועם שדות- בקריאתי בו הרגשתי הרמוניה וזרימה, עמקות מחשבה ואיזה עוקץ נסתר וחידתיות שמשכו אותי לחשוב, לקרוא שוב ושוב
תודה על השיר, זוהי רק דעתי האישית. המשיכי המשיכי לכתוב . הדר לוטן
כאוס 
אח,איזו הקלה,לאחר הטור הביקורתי.:)ממש נהניתי מהשיר הזה ואפילו לא בא לי כרגע להסביר למה.אבל הסבירות היא,שזה יבוא מחר.:)
שיר יפה מאד. והתרשמתי לאו דווקא מהמוסיקליות, שלא היא המציינת את המיטב, אלא מן הניסוח המקורי של הדיאלקטיקה הכואבת/גואלת כאחת שבמצב הכתיבה.
אני אוהבת את הקונפליקט בן שמשהו עושה למעני, לבין שמשהו מטריד את קיומי… מי אני? מי עושה אותי? אני או הנסיך?
Warum versteifen Sie sich jetzt auf die Betrachtung nur EINER Minderheit, velhcsrießen aber vor dem Schicksal aller anderen Minderheiten die Augen? Das ist Rassismus.
that the liberal media aren't liberal. (Like saying the earth isn't round.)The State Department is notorious for troublemaking and it's actually not that big a surprise, just a matter mainly of excess degree, that two in State were caught spying for Cuba out of solidarity for that regime and its politics and its charismatic (to them) leader.I heard nothing from Swaraaj when Clinton made firm policy reform demands of Cuba recently, or when she has talked tough (hawkishly, even) in the past.
שחר בעיני היא כגרסא הנשית של נועם שדות,לפחות בדרך שבה היא מטפלת בנושאי היצירה וההשראה שלה.יש משהו רומנטי מאוד,תמים,המתבטא ביצירה,איזושהי,השקפת עולם רומנטית בנוגע למוזות ולדרך שבה הם מנהלות את העניינים עבור היוצר.
מערכת היחסים הדו משמעית הזאת,שנראית כמו טנגו צמוד של זוג,שכמעט בלתי אפשרי להפריד אותו בתשוקתו,באה לידי ביטוי מקסים בחריזה הפנימית.
הזוג הזה תלוי אחד בשני,זהו אחד שלא יכול להתקיים בלא שני מרכיביו.אצל נועם שדות זאת שושנת המים,אצל שחר שלקוב זה "הנסיך".
אני חש כאן בסיפורי האגדות המהדהדים בתוך היצירה,על הנסיכה,שסכנת המוות מרחפת מעל חייה,שאכלה את התפוח המורעל,ורק התשוקה והאהבה האמיתית מסוגלת להעיר אותה לתחייה.
במקרה דנן,זאת היצירה שנותנת משמעות לחייה מחד גיסא,אך גם מסכנת אותה ברוח הדיוניסית שבה.שיר קיומי מאוד.
אהבתי את הרגישות,הרעיון,הצורה ואת המיזוג בין כולם לשלם אחד.
"לשמור שלא תשימי קץ לחייך." סוף התמימות: בשורה שלפני השורה הנ"ל. עד אז, שיר מקסים, תמים, מכשף בחריזתו הפנימית הפשוטה מאוד, הילדית-משהו. אמנם הכינוי "נסיך הלילה" אינו כינוי מקורי – רחוק מזה -, אבל מתאים מאוד לסיטואציה.
האמת היא שהשורה האחרונה הזאת מפיקה ממני שני רגשות נוגדים: האחד, איזו שאיפה "מיסטית" של היוצרים באמנות להגיע לדרגת שיגעון כתנאי לגדוּלה; השני, אות אזהרה: שטח עדין, נא לא להעביר ביקורת שלילית.
חבל.
אבל – זאת רק אני.
תודה, שי.
הקריאה שלי דומה לקריאה של צביה.נדמה לי כי כל יוצר יכול להזדהות עם הקונפליקט הקייםת כאן בנפש לפני, במשך, אחרי הביטוי השירי. השיר הזה מבטא באופן ארספואטי את תהליך הכתיבה בצורה עדינה (עדינות המתבטאת גם במקצב השירי ובחריזה הפנימית המקבילה יפה לשיח, לדיבור הפנימי) ומקורית מאוד.
נהניתי תודה.
הקונפליקט הקיים
סליחה – ההודעות אינן ידידותיות למשתמשת:)
משמעות נוספת חשובה שכבר הזכירו היא הקיום והשאלות לגביו
וברצוני להתייחס לתגובתה של רבקה. הקיום מועלה בבירור כבר משורה שלישית בית ראשון ולכן אני אינני רואה כמוה תמימות המתנפצת לפתע אלא
תהליך מאוד מובנה ורגיש המדמהלנגד עיניי נפש פלסטית ממש.
השיר הזכיר לי את שיריי הראשונים. יש בו גרעין מעניין מעצם תחושות הכנות ,האמת, החשיפה האישית -הרגשית שעולות מן הכתיבה . מצד שני גיליתי עילגות כלשהי בניסוח- שדווקא התחברה לטעמי יפה בשיר הקודם שפרסמה- ולא עדינות. לעיתים התמימות היא קצת בנאלית , והשיר מסביר ומגלה יותר מדי, הלשון התיאטרלית קצת מוגזמת לטעמי- דברים המפחיתים מכוחו של השיר.
לגבי ההשוואה לשירו של נועם שדות- בקריאתי בו הרגשתי הרמוניה וזרימה, עמקות מחשבה ואיזה עוקץ נסתר וחידתיות שמשכו אותי לחשוב, לקרוא שוב ושוב
תודה על השיר, זוהי רק דעתי האישית. המשיכי המשיכי לכתוב . הדר לוטן