הומור דק בשירו של אליעז סגל ולא רק בדימויים שמשווים את שני בני הזוג כגרמי שמים, ובכך גורמים לאיזו נשגבות שמתגמדת לנוכח המציאות היומיומית, אלא גם ב"חיתוך הדיבור" ובמקצב המדוד של השיר שמשווה למתואר את אותה התרחשות יומיומית, בנאלית, כל זאת מבלי לפגום בתיאור הרומנטיקה (במובנה הפשוט והמורכב גם יחד) – וכל הצדדים האלה מתמזגים לשיר היפה והחכם שפה.
אם נשאל את מומחי שפת הגוף למינהם מה הם אומרים על זוגות השוכבים גב אל גב,הם יאמרו לנו את הברור מאליו,שנוצר ריחוק מסוים בין בני הזוג וכי זה לא מעיד על מצב אידיאלי בזוגיות.
השיר הזה מעלה את השאלה הנצחית:"כיצד זוגיות אפשרית"?,"כיצד זה אפשרי דבר שכזה בכלל ,שבו בני הזוג ""יהיו לבשר אחד""?
והתשובה של השיר די אופטימית(במסגרת המגבלות)גם במצב של ריחוק,לפחות במקרה דנן,עדיין קיימת קרבה מאוד גדולה בין בני הזוג,שבאה לידי ביטוי במילים,"שכמותינו דבקו,עכוזינו הולחמו".כאן כבר ממש מדובר בסוג של תאומים סיאמיים.אחד אולי רוצה לקחת לכיוון אחד,בעוד האחר רוצה לקחת לכיוון השני.אין ספק שיש עונג מסוים בקונפליקט הזה,שבו כל צד מבטא את גרעין "העצמיות" שלו,לכאורה(סתיו,אביב),אבל הבחירה בזוגיות,פירושה עונג גדול יותר,כפי שכבר ציינתי,של "ויהיו לבשר אחד".כאן כבר
הזוגות,במעין מחזוריות(ששי ציין יפה ברומזו למחזוריות של גרמי שמים או מחזוריות של אור שמש ואור ירח או ליקויי חמה וירח למינהם)סובבים פניהם זה אל זה ושמש תשוקתם
העולה מחדש ממיסה(או ממיס) בהדרגה את שפתיהם.
כיוון שהגבר הוא סתיו והאישה אביב,שפתיה של האישה ראשונות והגבר בא בעקבותיה,כמו תמיד(גם לתפוח הגענו שניים,זכות ראשונים לאישה!:)
אז אם אתם רגילים כבר לישון גב אל גב,המנעו מלהפוך זאת להרגל.שינוי הכיוון,אפילו מתוך מודעות מלאה ישפיע במהרה על יתר חיוניות ואושר במערכת היחסים.
כי זאת מערכת,אכן ממש כמו מערכת השמש ויש בה חוקיות שניתן לחקרה ולבוא לידי גילוי סודותיה,תוך רתימתם לצרכי הביטוי העצמי הן כזוג והן כיחיד.
יש לשים לב,כמובן,להתאמה המלאה בין צורה לתוכן בשיר.גם זה יפה.מספר המילים בכל שורה והחריזה המיוחדת,שרומזת על הזוגיות הזאת מלאת הקונפליקטים,שלמרות זאת יש בה קרבה ופוטנציאל לקרבה אפילו גדולה יותר.שני בני הזוג מחזיקים אחד את השני בגבולות של "השדה המגנטי" שלהם וזה בא לידי ביטוי בצורה ובחריזה.
שי ומוטי תודה.מישהו עשוי לחשוב שמשהו מן הצורניות של השיר נבנה במכוון. ולא כך הוא. השיר נכתב בבת אחת או יותר נכון במהירות וכל הצד הצורני הוא בלתי מודע לחלוטין. למעשה זו הפעם הראשונה שאני בעקבות ההערות נותן דעתי על כך.
איזה יופי!
הרי זו חזרה לאנדרוגינוס בנאומו של אריסטופאנס ב"המשתה" של אפלטון, בו הוא מתאר את חלקותו (של האנדרוגינוס) לזכר ונקבה כעונש מהאלים, והתשוקה הארוטית אינה אלא הגעגוע למצב הראשוני, שמתואר בשיר כל כך יפה. (אגב, מיתוס זה מופיע גם ב"סיפור פשוט" של עגנון דרך הואריאציה התלמודית של המיתוס היווני וגם ב"חתונתה של גליה" של א.ב. יהושע).
עם זאת, מוטב שמצב אנדרוגיני (רומנטי…) זה יופיע אך לרגעי חסד פה ושם. היאחזות בו היא מקור מוכר לבעיות קשות בזוגיות ובנישואין….
שיר נפלא, אליעז. אל תגובתה המרתקת של צביה, אבקש להוסיף את דימוי הכרובים המעורים זה בזה אשר מעל ארון הברית. ומה שנפלא במיוחד בשיר הזה, בעיני, הוא שלצד ההתערות וההתמזגות לכאורה – מודגש ההבדל בין השניים באמצעות עונות השנה. הם באותו מקום, אך פניהם לכיוונים שונים.
כאוס 
אם נשאל את מומחי שפת הגוף למינהם מה הם אומרים על זוגות השוכבים גב אל גב,הם יאמרו לנו את הברור מאליו,שנוצר ריחוק מסוים בין בני הזוג וכי זה לא מעיד על מצב אידיאלי בזוגיות.
השיר הזה מעלה את השאלה הנצחית:"כיצד זוגיות אפשרית"?,"כיצד זה אפשרי דבר שכזה בכלל ,שבו בני הזוג ""יהיו לבשר אחד""?
והתשובה של השיר די אופטימית(במסגרת המגבלות)גם במצב של ריחוק,לפחות במקרה דנן,עדיין קיימת קרבה מאוד גדולה בין בני הזוג,שבאה לידי ביטוי במילים,"שכמותינו דבקו,עכוזינו הולחמו".כאן כבר ממש מדובר בסוג של תאומים סיאמיים.אחד אולי רוצה לקחת לכיוון אחד,בעוד האחר רוצה לקחת לכיוון השני.אין ספק שיש עונג מסוים בקונפליקט הזה,שבו כל צד מבטא את גרעין "העצמיות" שלו,לכאורה(סתיו,אביב),אבל הבחירה בזוגיות,פירושה עונג גדול יותר,כפי שכבר ציינתי,של "ויהיו לבשר אחד".כאן כבר
הזוגות,במעין מחזוריות(ששי ציין יפה ברומזו למחזוריות של גרמי שמים או מחזוריות של אור שמש ואור ירח או ליקויי חמה וירח למינהם)סובבים פניהם זה אל זה ושמש תשוקתם
העולה מחדש ממיסה(או ממיס) בהדרגה את שפתיהם.
כיוון שהגבר הוא סתיו והאישה אביב,שפתיה של האישה ראשונות והגבר בא בעקבותיה,כמו תמיד(גם לתפוח הגענו שניים,זכות ראשונים לאישה!:)
אז אם אתם רגילים כבר לישון גב אל גב,המנעו מלהפוך זאת להרגל.שינוי הכיוון,אפילו מתוך מודעות מלאה ישפיע במהרה על יתר חיוניות ואושר במערכת היחסים.
כי זאת מערכת,אכן ממש כמו מערכת השמש ויש בה חוקיות שניתן לחקרה ולבוא לידי גילוי סודותיה,תוך רתימתם לצרכי הביטוי העצמי הן כזוג והן כיחיד.
יש לשים לב,כמובן,להתאמה המלאה בין צורה לתוכן בשיר.גם זה יפה.מספר המילים בכל שורה והחריזה המיוחדת,שרומזת על הזוגיות הזאת מלאת הקונפליקטים,שלמרות זאת יש בה קרבה ופוטנציאל לקרבה אפילו גדולה יותר.שני בני הזוג מחזיקים אחד את השני בגבולות של "השדה המגנטי" שלהם וזה בא לידי ביטוי בצורה ובחריזה.
יפה מאוד.
שי ומוטי תודה.מישהו עשוי לחשוב שמשהו מן הצורניות של השיר נבנה במכוון. ולא כך הוא. השיר נכתב בבת אחת או יותר נכון במהירות וכל הצד הצורני הוא בלתי מודע לחלוטין. למעשה זו הפעם הראשונה שאני בעקבות ההערות נותן דעתי על כך.
אליעז
איזה יופי!
הרי זו חזרה לאנדרוגינוס בנאומו של אריסטופאנס ב"המשתה" של אפלטון, בו הוא מתאר את חלקותו (של האנדרוגינוס) לזכר ונקבה כעונש מהאלים, והתשוקה הארוטית אינה אלא הגעגוע למצב הראשוני, שמתואר בשיר כל כך יפה. (אגב, מיתוס זה מופיע גם ב"סיפור פשוט" של עגנון דרך הואריאציה התלמודית של המיתוס היווני וגם ב"חתונתה של גליה" של א.ב. יהושע).
עם זאת, מוטב שמצב אנדרוגיני (רומנטי…) זה יופיע אך לרגעי חסד פה ושם. היאחזות בו היא מקור מוכר לבעיות קשות בזוגיות ובנישואין….
שיר נפלא, אליעז. אל תגובתה המרתקת של צביה, אבקש להוסיף את דימוי הכרובים המעורים זה בזה אשר מעל ארון הברית. ומה שנפלא במיוחד בשיר הזה, בעיני, הוא שלצד ההתערות וההתמזגות לכאורה – מודגש ההבדל בין השניים באמצעות עונות השנה. הם באותו מקום, אך פניהם לכיוונים שונים.