כאוס

בדיוק/ יובל גלעד – לסנן יופי מתוך הפאתוס – על "לווייתני האפר", חגית גרוסמן

השירה העברית הצעירה של שנות האלפיים איננה משתווה, למרבה הצער, לקולות הגדולים של שנות השישים, אבל היא מבקשת לקטוף לה סופרלטיבים תחת כל עץ רענן, על כל בימה עיתונאית או וירטואלית, ובוודאי בכל פסטיבל. דוגמא מובהקת לדור שירי זה אפשר למצוא בשירת חגית גרוסמן, שהנה בלי ספק מהמוכשרות ביותר בדור המשוררים, ציפור רבת יופי, אבל בו זמנית משקפת גם את חולייו: שירה מבולגנת, קפריזית, ביתית ושמרנית, ביוגרפית מאוד, בלי מיומנת בשיחה עם מודלים מהעבר תוך התפתחות.
זוהי שירה של משוררת הששה מדי להעניק שלל ראיונות מלודרמטיים לתקשורת השמחה על המציאה הנאה, תוך מכירת הביוגרפיה על האספקטים המורבידיים שלה בדמות חבר שהתאבד וכו', לשמחתה הגדולה של המדיה השטחית. כאן אבקש לעמוד על יפי השירה הזו בצד חולשותיה, הרחק מהרעש החנפני של מבקרי השירה של ימינו כאן בישראל של העשור השני למאה העשרים ואחת. הדברים נועדו לא כדי לרומם ולהלל ולא לקטול ולרמוס, אלא כדי להראות יופי ובעיות, שיש לתקנן כדי שהשירה המדוברת באמת תגיע לסופרלטיבים שנשפכו עליה.
"מבקרי השירה" של ימינו גזרו את ההלל, ללא כחל וסרק, ללא סייג. אלי הירש קבע ש"במילים יפות יש סכנה, אבל לא אצל גרוסמן", עמד על חולשת שירתה ונבהל מאבחנתו הוא, והתפעל מהדרך בה "ההעדר והאין והיש והזרות והאהבה מתערבבים". נרטיבים אלה אכן קיימים בשירת גרוסמן, אבל ממתי ערבוב נרטיבים הינו שירה? שירה מורכבת ממילים, ועל המבקר לבדוק מה עושה המשוררת עם המילים. הנושאים האלה אכן שולטים בכתיבתה, המשלבת משיכה ופחד מוות עם אהבת חיים ואהבה לאדם, מורבידיות עירונית עם זיקה לגילויי טבע, אבל השאלה היא כיצד מתבצע ה"ערבוב" הזה.
אילן ברקוביץ', הוא ה"המשורר בשטח" של המוסף לתרבות וספרות ב"הארץ", לא מפסיק להלל את המשוררת בהתלהבות נערית הגורמת למושא ביקורתו יותר נזק מתועלת: צאת ספרה הינו "יום חג לשירה העברית… משוררת שכולה אומרת שירה", ואת שירתה הוא מגדיר כ"פואטיקה של זרימה מן הקרקעית אל השמים ובחזרה מבעבעת מתוך המכניזם הקודר של השירים…". מה זה, לכל הרוחות? אולי לחכמים ממני הפתרונים, אבל ביקורת שירה זה לא.
החוויה הבסיסית בקריאת ספר שירה זה הנה מבלבלת – התפעלות משורות שיר בודדות או אף שיר שלם ולאחריהן שירים מעייפים בסרבולם המיופייף, המזמין את הקורא לעזוב את הספר.
בפתיחת הספר טרילוגיית שירים מעניינת הנושאת את שם הספר – "לווייתני האפר". השילוב בין החי לבין האפר העירוני מלווה את השירים, כמו גם צירופים מעניינים שמופיעים בו, אם כי לא ברורה לי לגמרי הבחירה במטאפורת הלווייתן, אלא אם כן האלוזיה היא ללווייתן של הובס: "בכל העיר משייטים לווייתני האפר בסנדלים ריקים מבושה/ מתבהרת ערגתם להתפוררות/ הם קוטפים בקיאות אירוטית מרוב סכנת מוות". החיבור בין ניגודים הופך את השורות למעניינות: לווייתנים ואפר, ערגה והתפוררות, אירוטיקה ומוות. בהמשך יש תיאור עירוני המתאר את הריק העירוני – "כל שיבקשו זה להיות יפים". זוהי עיר בה המוות נוכח ביותר – "בבית הקפה הטלוויזיה מנגנת לחן גסיסת הגופות/ כשארכיון האביב מתפזר בכל ארץ הקודש… מוצרט סותם את אזנינו מן האנושיות שבעיניי האוב שיכול להיות אהוב".
זהו עולם של מתים חיים כמו בפואמה הדגולה של אליוט "עיר הישימון", עולם שבו "לחן גסיסת הגופות" נשמע אבל מעורר אדישות, אדישות של אסתטיקונים המתמקדים ביפי יצירת מוצרט על חשבון אהבת האדם.
השירים הבאים עוסקים באהבה ושברונה, במוות שאחרי ההתאהבות, אולי. אבל לצד שורות יפות כמו "העולם הוא מעין כחול/ בקרקעית עפעפיו אשכב/ בשחור אישוניו לא ארדם לעולם", שורה המביאה סיטואציה רומנטית מעט בנאלית אבל מתוארת בדיוק, מופיעות שורות כמו "כל הלילה אהובי מקרב ידו / מחוץ לעולם הזה, / כותנתו הכחולה מתמזגת במנוחת הגוף…". זוהי כבר התאהבות במילים, המחשבה שלכתוב "אהובי" כבר ימיס את הקוראים, כפי שקורה במקרים של מבקרי שירה מסוימים, או "געגועים העירו אותי אל בוקר שחור רדיפה/ נכספתי אל בית שמעולם לא היה/ בו מרתף, שם מונח כוחי…"
פאתוס גדול, געגועים, רדיפה, כיסופים, בריחה למרתף, אבל על מה ולמה? היכן הצירופים המקוריים או התמונה החד פעמית? "הקצתי מאהבתך ואכן הטעם מר/ גם בפסגת ההתלהבות מוכרחה לבוא יקיצה" – זהו יום חג לשירה העברית או יום של ספר בלתי ערוך של משוררת מוכשרת? הדיבור בשפה הגבוהה, הכל כך אהוב על ידי מבקרי הפסטיבלים, כי הוא מרמז שמדובר בשירה ואפשר עכשיו להרגיש תרבותיים, אבל השורות בנאליות להחריד.
בהמשך השיר הנ"ל מגיעה תמונה לא ברורה שמתגלגלת מהאהוב לתפילה להפיכה לפחם לחיילים לאוקיינוס להפסקת הנשימה ועוד. וכל זה בתשע עשרה שורות! אין רע בשירה תמונתית, השירה הגרמנית עשתה קריירה נפלאה מכך, מטראקל ועד צלאן, אבל התמונה, גם אם היא ערטילאית, חייבת להיות אחידה, בהירה באי בהירותה, ולא כך במרבית שירי גרוסמן, בניגוד ל"לווייתני האפר" שם ההפלגות המטאפוריות אינן עוזבות את השדה הסמנטי של העיר.
ובשיר המוקדש למשורר אחר כותבת גרוסמן: "בערב ההוא לא דקדקת במצוות/ והסרת שערך בתער/ והיה זה בלילה השישי/ שלא היתה בו בחירה/ ולא היה בו אופן אחר בו יתהווה דבר שביר". וואס? המבין מוזמן לשלוח את פתרונו למערכת. "יצאה נפשי והלכה סביב שביל העפר/ בשדה הצהוב שציירת/ ללקט מזקנך שארית שמים". הו, איזה תמונה! איזה באמת? "יצאה נפשי" – איזה צירוף גבוה, מלא פאתוס ריק, ריק בגלל ההמשך – "ללקט מזקנך שאריות שמים". מה זה אומר, לכל הרוחות? מזקן מגולח יוצאים זיפים, לדעתי, או שערות, ומה בינן לבין שמים? היכן ההרמטיות המטאפורית? מטאפורה איננה צעצוע שאפשר להרעיש בו ודי, היא צריכה להיות אפקטיבית, להצדיק את מאמץ הקורא להתעכב אחרי דמיון הכותבים.
השירה העברית הצעירה הולכת ישר אל הנצח הברקוביצ'י, אין לה זמן להיות כאן, לתאר מקומות מקומיים, רחמנא ליצלן, כמו שעשה עמיחי למשל. זוהי שירה המושפעת יתר על המידה מהאוניברסאליות של השירה הפולנית הגדולה, כפי שזכתה כאן לפופולאריות עזה, ולכן גם כשכבר יש התייחסות מקומית, היא סתמית ומרפרפת, והמקום הוא כינוי של הבורא, לא לשכוח: "במבצר ירושלים שלך/ הרחוקה/ אקח אינדיאני אל פני בית האבן/ מסביב לאש אצבעות ועיניים/ תינוקיות…" שוב, משחק לא אחראי במילים, אין כל קשר בין אינדיאני לבין ירושלים, על המשוררת הישראלית ללמוד מהמשוררת שהשפיעה עליה לא מעט, אלזה לסקר שילר, איך לרקום מחרוזות דמיון במטפוריקה הדוקה, ולא לשחק בעיר היפה בעולם, ירושלים, כצעצוע – את רוצה מבצר? בסדר, אבל למה ירושלמי? ככה, כפי שאוהבים לענות ילדים.
ננוח מעט מהביקורת בשיר יפה: "הלכנו בעורף המלחמה רכונים זה על זה כבתים שקרסו/ הגשם פסק ברחוב הצר וכל אדם וכלב רחקו/ באותם ימים חיפשנו אחר הקסם שבסרטים על אמנים מתים/ ולא קראנו בעיתונים על הגוויות/ גרנו מעל שוק התבלינים והנגריות… הסתובבנו אל הקיר ועשינו אהבה/ בכל הרצינות הנחוצה לנפשות שטרם דממו". באמת שיר נהדר, בו נצמדת המשוררת לסיטואציה קונקרטית, ריאלית, ומשם מפליגה לתמונה אפוקליפטית של "בתים שקרסו". יש למשוררת כאן מה להגיד על בריחה ממצב מלחמה ל"סרטים על אמנים מתים", שאמנם מזכירים מוות אבל עוסקים בחיים ובאמנות. זהו שיר על האסקפיזם העירוני תל אביבי, שסופו עשיית אהבה עצובה, מפוכחת.
אבל אין ברירה אלא לחזור לבעיות: "הוא יונק אהבתי/ לשווא/ עודנו רץ/ במעלה תלי / שרירי הרפויים/ המוטלים/ לרוח…" כלום. גם השפעת וולך, כמו במחזור השירים על סטלה, המזכירה את כריסטינה ותרזה של וולך, אין עוצמה לשונית. לזכות גרוסמן יאמר שהיא מפלרטטת עם וולך אבל אינה עוברת את הגבול לחקיינות. גם סילביה פלאת' נוכחת כאן בשירי האהבה המורבידיים שלה: "ילדי דורך רובה ואני נמשכת לשכחה/ תמיד אני מביטה בו כשהוא נרדם/ הירח מלבין עוד יותר…". זה יפה, אבל מי שכבר קרא פלאת' איננו יכול אלא להרגיש מרומה.
והנה פתאום שיר אחר על אימהות, יפה, בוהק, אכזרי: "מי הניח בידֵך את ס-/ כין/ האימהות? / …זו אני מעל לשטיח משחקת/ בס-/ כין והיד מונפת מעליי/ ננע-/ צת אך אינה נשל-/ פת // סכין אהבה בוהק יו-/ רד במעלית". הקושי שבאהבה, הזעם שלפעמים מרגישים הורים כלפי ילדיהם, עוברים בסיטואציה הפשוטה והמאיימת של ילד, אם וסכין, והחיתוך הצורני של השיר מוצדק בעזרת מטאפורת הסכין.
ולסיום, שני שירים על אהוב שהתאבד, וסורסר יפה בראיונות. מצד אחד שיר בעייתי: "אהובי שהיה מוזר בעיניי אחיותיי נטש את העולם. / אני נזקפת מכסאי ונותנת שלום לכל הרוחות/ מצביעה על רוח אהובי התלוי ואומרת: / "חברי הוא לבריחה, בקיא במטרת הנצח/ וביצירת מציאות חלופית". הפתיחה יפה: אהוב שהיה מוזר בעיניי אחיות המייצגות את הבורגנות, שורת פתיחה מעניינת וקונקרטית. אבל אחר כך הצירוף הבנאלי "נטש את העולם", התיאור הפומפוזי "נזקפת מכסאי" – מה רע בקמה? כי כאן שירה, צריך צירופים גבוהים, אבל מה אם הם ריקים? אחר כך שוב רעיון יפה, אהדה למתאבד, רעיון לא נפוץ – "חברי הוא לבריחה", אבל שוב הפאתוס הפומפוזי – "בקיא במטרת הנצח" – חוסר דיוק שיוצר חוסר מובנות, במקום שהמשוררת תעבוד עוד ותמצא בדיוק מה שהיא רוצה לספר. "יצירת מציאות חלופית" הוא כבר צירוף בנאלי לחלוטין, בלי הצדקות.
ושיר אחר כך, המשוררת נצמדת לאדמה, כמו בשיר היפה שהובא קודם על "עורף המלחמה", מתארת את אותו אהוב, בלי פאתוס ומילים גדולות, והפעם זה עובד, בפשטות: "אתה שוכן באבק האפור שבמרתף/ כאשר דלתי נטרקת מאחוריי בחבטה/ אני יכולה לנשום אותך אל חושיי/ ריח טחב כבד בין חריקות הרצפה/ אני נוגעת בך/ כף רגלי יחפה/ דורכת שארית גופתך השרופה… מן המדרגות אתה מטפס ועולה/ אל הגן המופלא המוטל באופל המופלא".
תיאור חי, קונקרטי, חושי, ריחות מרתף שאולי בילו בו יחד, דלת נטרקת, מבהילה, מאיימת, מסגירה מוות ברמז, לא כמו בצירוף הצורח "גופתך השרופה", כף רגל יחפה, כמו האדם העירום מול המוות, אל הסיום הממריא יפה אל הערטילאי.
יד אכזרית וחומלת של עורך נדרשת כאן, לסנן את היופי מתוך הפאתוס, וללמד את המשוררת המוכרת משמעת שיכולה להוביל אותה למחוזות יפים נוספים ויפים יותר, במידה ותשכיל להשתמש גם בדיוק, החיוני לכל משורר, ובעיקר למי ששירתו מורכבת מתמונות מטאפוריות.

wordpress hit counter

מודעות פרסומת

ניווט של פוסט יחיד

47 מחשבות על “בדיוק/ יובל גלעד – לסנן יופי מתוך הפאתוס – על "לווייתני האפר", חגית גרוסמן

  1. מאת ירון בתאריך :‏

    יובל גלעד אומר את האמת בפרצוף כמו שהיא. ובאמת בושה שיש אחד כמו אילן ברקוביץ׳ במוסף ספרותי מפני שהוא לא קשור לספרות. משורר הוא בטח לא. עילג של חרובים ותפוזים ושקדי מרק

    • הערה: השמצות על מי מהמוזכרים במאמר לא יתקבלו בעין יפה. הדברים כאן נוגעים למר ברקוביץ', שלי אישית יש הסתייגויות מדרך כתיבתו כמבקר, אבל אני רואה בו כמשורר לא רע.

      • מאת ענת חנה לזרע בתאריך :‏

        שי,
        השמצות אינן מתקבלות בברכה או בעין יפה בכל מקום וזמן.
        האם אינך מוצא כאלה גם ברשימה?

        אני בכל מקרה אוהבת את הספר ואשמח לכתוב עליו בהמשך רשימה בעצמי (אצלי בדף).
        יום יפה וטוב,
        ענת

  2. מאת n בתאריך :‏

    אכן הרבה מילים ריקות אצל גרוסמן.

  3. שלום יובל
    אני שמח שאני לא מבקר
    לשמחתי אני קורא וכקורא אני אוהב מאד את שירתה של חגית
    אני מניח שאתה עושה את עבודתך ברצינות ואולי לעתיד גם חגית תפיק מזה משהו
    זאת ניתן לה לומר שכן אולי יש לה תשובות לכול ההשגות שלך
    אני כמעט בטוח בכך ומאד מסקרנת אותי דעתה
    בכול מקרה השורות שנחשבות פחות טובות בעינך עדיין טובות בעיניי ועל זאת שמחתי
    באוכל אני מומחה גדול ולמרות זאת יהיה מאכל שבעיניי יחשב לגרוע ולא כך בעיני אחרים כולל טעמם כמובן שכן אנו עוסקים באוכל
    אחרי כול מה שאמרתי אעדיף אותך כמבקר שיריי לטוב ולרע
    תודה

  4. מאת יובל גלעד בתאריך :‏

    תודה ירון וגם דוד. יש לציין שאני קורא מדי פעם בבלוג של ח. גרוסמן, שהיא כאמור משוררת טובה מאוד, ויש שם דברים יפים, כולל שירים בפרוזה (אם כי ההשפעה של אלזה לסקר שילר מתגברת ומאיימת לבלוע). השאלה היא רק מי יערוך את ספר הבא, שאני מניח שהוא כבר בדרך, ולגבי התשובה – אני פסימי.

  5. מאת שיר בתאריך :‏

    שדה השירה הופך יותר ויותר למזבלה
    וטוב שמישהו מצביע על זה

    • אני חייב להגיב ולמחות על המשפט הבוטה שנכתב ללא שם ששדה השירה הפך למזבלה. למה ההכללה הזו ובכלל למה להשתמש בדימויים האלה שברורה הכוונה הרעה שלהם
      אם יש למישהו דבר ענייני לכתוב כמו יובל שיכתוב אבל למה להכפיש
      ואני מתכוון גם למי שכתב בצורה מכוערת על אילן ברקוביץ. לדעתי הבחור מוכשר מאד ותורם לשדה הספרות דשן רב והוא אחד מרבים כולל הבלוג הזה

  6. מאת מוטי בתאריך :‏

    שלום יובל,

    דבר ראשון נראה לי שאני חייב הבהרה.אינני מומחה גדול לשירה וגם ההבנה שלי בספרות כללית היא די מצומצמת….אני מתרשם,שההבנה שלך היא עמוקה ומבוססת ויש לי מה ללמוד כאן.אני מבין בספרות יותר מרוב ההדיוטות,אמנם,אבל חסר לי ידע רב,שיכול לקחת שנים להטמיעו.
    אני לומד,לאט אמנם,אבל אני לומד.:)

    חזרתי לקרוא שירה וספרות ממש לפני שנה וחצי,לאחר שבמשך שנים רבות לא נגעתי כמעט בשום דבר פואטי או ספרותי(לעיתים רחוקות מאוד).הסיבות,כמובן,לא צריכות לעניין אף אחד,אבל לזכותו של אילן ברקוביץ(שאותו אתה מזכיר במאמר הביקורת)ייאמר,שהלהט המשוררי שבו,שגורם לו לכתוב לעיתים באופן מלא פאתוס ואולי לא הכי מדוייק,דווקא הצליח לעורר בי איכשהו געגועים לשירה וגעגועים לספרות שנטשתי לפני שנים.כלומר,לפחות מבחינתי,אני נוטה לו חסד ואפילו מחבב אותו במקצת(למרות שאין בינינו כל קשר כזה או אחר).הוא פשוט מאוד נראה לי אדם טוב עם כוונות טובות.זה לא קשור לנושא המאמר שלך,אמנם, והקשריו,אבל זה נאמר כדי לאזן בדיעבד את התמונה.וגם חלק מההתקפות נגדו.

    היקום הוא חכם ופעולה של אדם שנעשית מתוך תחושת חובה אמיתית(כפי שהוא חש אותה)יש לה את ההשפעות שלה,גם אם הוא נמצא במלחמה כזאת או אחרת עם גורמים אחרים ביקום,ואפילו אם הוא עצמו אינו צודק בכל מעשיו ודבריו לאורך זמן.

    ועכשיו אני מעלה בדעתי את ארג'ונה וקרישנה בבהגווד גיטה.גם אתה סוג של ארג'ונה בשדה קרב,אתה מביא לשם את האופי שלך,אתה מגיע להחלטות,אתה נלחם ובשאיפה אתה מבטא את עצמך בעולם ומביא שינוי בהתאם לסטנדרטים הפנימיים המחמירים.אתה כזה ואילן ברקוביץ כזה.רק מהצד שלו.וזאת תמונה של אדם מבחוץ,כזה שלא שייך לביצה הספרותית ובאמת לא מעניינים אותו כל המאבקים הפנימיים למינהם,השאיפות,המלחמות,ההפסדים והמאזנים.

    עד כאן,בעניין מלחמות המשוררים והמבקרים למינהם.:)

    באשר לחגית גרוסמן,גם את שירתה אינני מכיר,אם כי יצא לי לקרוא כמה וכמה שירים,שאת חלקם,למרות הפאתוס,דווקא אהבתי.היו כמה אחרים שלא אהבתי.אנסה לחפש שירים חדשים באינטרנט,במידה ואמצא,אקרא ואגיב קצת יותר לעומק בנושא הזה,במידה ויהיה צורך.

    מהיכרותי המועטה עם שירתה,אתה צודק,יש בה נטייה מובנית לפאתוס גדול ומן הסתם יש לזה מחיר.בעיקרון אינני מתחבר לפאתוס גדול,אבל יפה אמרת,שזה לא פוסל את האפשרות שמשורר כזה יכתוב שירה מצויינת ואפילו שירה גדולה.כתבו כך בעבר,כל המשוררים הרומנטיקנים והמעמט שאני מכיר משירתה,היא אכן רומנטיקנית (גותית),שמן הראוי שתבשיל(ולדעתי היא תבשיל).

    אפרופו לוויתני האפר.הצירוף הזה הוא מאוד ברור ויש בו חוכמה פנימית.
    לוויתנים אלו יונקים אדירים,בעלי תבונה,קדמוניים,החיים באוקינוסים,במים עמוקים,נודדים למרחקים גדולים ונמצאים בסכנת הכחדה.אפר הוא ביטוי לחומר שהתכלה.מן האפר צמח עוף החול המיתולוגי,שהיה מתכלה ונוצר שוב ושוב מן האפר.לוויתני האפר הם אלו שחיים באפר,דהיינו,יש להם פוטנציאל אדיר שאולי מעולם לא מימשו,הם יכלו לחיות באוקיאנוסים,אבל הם חיים באפר.המשמעות היא,שהם נמצאים בסכנה של מוות תמידית,אבל בו זמנית יש בהם מכוחו של היוצר,היכול לברוא לא רק את עצמו מחדש אלא עולמות חדשים.הדקדנטיות הזאת,"הערגה להתפוררות" היא השאיפה הזאת אכן למות ולהתעורר מחדש,כי העולם הזה הוא סוג של חלום,]שמוות יכול לפתור את תעלומותיו והמניע לכל התנ ועה הזאת היא בקיאות אירוטית,היצר,הדבר שעושי להוביל לריקבון,לניוון ולמוות,אבל גם ללידה מחדש.

    לא קראתי ,דרך אגב,את כל השיר,הוא לא לפני כרגע.זה רק מה שעשיתי עם המטאפורה והשורות שאתה הבאת.אני יכול לעשות זאת לכל שורה אחרת שהעלית,אבל בגדול,אני סבור שאתה צודק,לפחות חלקית,בביקורתך.

    אינני אומר שיכולת לכתוב זאת אחרת,משום שאתה זה אתה ואני זה אני
    וכל אחד עושה את מה שהוא יודע לעשות,מכיר או מסוגל לעשות.להכיר שהאחר הוא שונה,זה דבר בסיסי.אינני חייב לקבל הכל וכדאי(ואף ראוי)תמיד לקרוא קריאה ביקורתית גם את המבקר והכל,כמובן,מתוך כוונה טובה
    ומתוך פתיחות לדיאלוג בונה ויוצר.

    לילה טוב.

    מוטי.

    • אהבתי את תגובתך מוטי
      גם בהקשר ההבדל שיש בין האנשים מחשבותיהם ותפיסתם
      וגם ההתעמקות היפה בלווייתנים
      לווייתני האפר כמובן
      תודה
      דוד

    • מאת ארכאולוג בתאריך :‏

      וואי וואי איזה חפירות!

      • מאת מוטי. בתאריך :‏

        שלום ארכיאולוג,

        אני מרשה לעצמי לחפור גם בתגובה הקצרה שלך ולהפיק ממנה משהו אחרי ככלות הכל(אני מאמין גדול בתשומת לב לפרטים הקטנים:).

        נתחיל באנקדוטה.הייתי לא מזמן בעיר דוד(גם לשמוע האם כצעקתה וגם להבין מי,מו ומה.:)וזמן מה לפני ניקבת השילוח לא רחוק מהאזור שמתחבטים האם הוא ארמונו של המלך דוד(גם הוא חפרן לא קטן,כפי שעולה מספר תהילים)ראיתי איזושהי דמות עם זקן לבן,כובע ומכנסיים קצרות צוחקת לה עם מספר אנשים לא רחוק מולי."תגידי" אמרתי למדריכה,"זה לא הארכיאולוג האחראי פה"?
        "כן,הוא אחראי פה על החפירות" ענתה."איך ידעת"?:)

        כך וגם כך,
        קראתי פעם סיפור של יונג על פסיכאטר עמית,שבא אליו לצורך אנליזה והתברר שהוא,בחלומותיו,כתינוק,"משחק בקקי".
        יונג שלח אותו מהר לביתו,בלא להסביר לו מדוע באופן ישיר.ההנחה שלו הייתה,שיש מקרים שבהם אולי,באמת עדיף לא לחפור.כל מיני פסיכוזות למינהן,נסתרות,הרובצות להן באופל,כמו השד בניקרות מוריה,בשר הטבעות.

        אני ,דרך אגב,סבור,שיונג נהג כאן בהתנשאות יוצאת דופן,שכנראה הייתה אופיינית למרבית חבריו ומוריו מאותו דור,כולל פרויד וכי גם אנשים,
        שאוהבים לשחק בקקי בחלומותיהם או אפילו במציאות,מן הראוי,שיחפרו את דרכם אל האור וכי לא יישפטו מראש בהכללה פסבדו מדעית ויקוטלגו כבני אדם חסרי סיכוי לגאולה פנימית.בקיצור,כל בור,אפילו בור שופכין,אפילו זה של איוב,יש לו תחתית ולא רק תחתית,אלא גם דרכים רבות לצאת ממנו.(ואם אתה לא יוצא ממנו פיזית,באותו רגע,לפחות אתה יכול לצאת ממנו מנטלית,כמו הנביא ירמיהו,אתה הופך את דבריך,לקינה,לשליחות,לגורל!:)

        תינוק,ברגע שהוא בא לעולם,הרי הוא כמו עיוור באפלה ועליו לחצוב ולחפור את דרכו בחשיכה ובהדרגה האפלה מתמעטת והולכת..כשהוא מבוגר,הוא כמובן לא חייב לחפור שום דבר.חפירות הן לא הכרח המציאות לצורך קיום עצמאי החל משלב מסוים ואדם יכול להישאר ממש כפי שהוא,בשלב מסוים,ממש כמו שיונג חשב שעמיתו צריך להישאר.באשליות.יש לזה מחיר,כמובן ומסתבר שרבים מוכנים לשלם אותו.לדמיין כיצד נראה אור אמיתי,זה עניין אחר לחלוטין מאשר לראות את האור.להכיר בכך,שהאפילה תמיד נוכחת,כפי שאפלטון מזכיר במשל המערה וכי כל מה שרואים אלו אשליות של קיום,זה דבר שקשה לרבים להכיר בו.עדיף כבר לדמיין דמיונות,מאשר לחיות בוודאות של חוסר וודאות.

        יחד עם זאת,כשאדם חופר מצד אחד בנחישות, בשאיפה,יש מי שחופר מהצד האחר,ממש בדיוק כמו בניקבה של המלך חזקיהו,שידע,שמהר מאוד העיר תעמוד מול מצור ויש לחפור ולחצוב ביעילות ניקבה שיזרמו בה מים חיים כדי לקיים חיים במחסור.

        ואפשר להוסיף את מה שאמר לורקה באחד משיריו(שמתייחס לקדושה לוסיה ועיניה בורקות האור וללזרוס ששב מן הכפור): "אישה יכולה להיות כהה ויכולה להיות בהירה(ואני מוסיף,גם כהה וגם בהירה,תלוי בנקודת המבט),אבל אסור לה להיות עיוורת".כלומר,תמיד יש לשאוף לראות את מה שאפשר לראות ואם הדבר שאותו אפשר לראות נסתר מן העין,לפעמים דרושות חפירות!:)

        לפעמים אתה חופר ומוצא כסף,זהב,נפט,לפעמים חופר ולא מוצא ,לכאורה,כלום(או מוצא כלום)ולפעמים,אתה לא חופר,החיים הם אלו שחופרים בך וחושפים את מה שיש לחשוף.הנסיבות מלמדות רבות על האדם,התגובות שלו מלמדות עליו.מלמדות אותו,יכולות ללמד אותו.

        אז מה אתה רוצה ללמוד מהתגובה של עצמך?(וודאי אפשר ללמוד ממנה משהו,אם רוצים:)

        ערב נפלא ושתהיינה לך חפירות מהנות(ואתה עדיין מוזמן לתרום משהו קונסטרוקטיבי לדיון המתפתח כאן,אם תרצה,כמובן!:)

        נ.ב

        התגובה נכתבה בלשון זכר,אבל אני בהחלט מביא בחשבון,שזאת יכולה להיות גם נקבה.(ככה זה בעולם הוירטואלי:)

        • מאת ארכאולוג בתאריך :‏

          ידעתי שלא תכזיב, מוטי.
          אולי תתן קרדיט ליונג שהוא ידע מה הוא עושה, כלומר יתכן שחפירות היו מזיקות למטופלו יותר מאשר מועילות. יתכנו מקרים כאלה, לא?
          ד"א, אתה כותב כל כך יפה ורהוט, שנראה לי שאתה מתבזבז בטוקבקים
          ראוי לך לכתוב את המאמרים שלך ולא להסתפק בתגובות (ממילא כל תגובה שלך היא מאמר בפני עצמו). ושמא אתה כבר עושה זאת?
          (הנה גם אני "אחפור" קצת: תשתדל לשים רווחים בין סימני הפיסוק למילים)

          נהניתי מ"חפירותיך". מקווה שהבנת שזה היה בהומור ובהנאה.

        • מאת Doc בתאריך :‏

          Witam CiÄ™, kiedy to ci ONI przepÄ™dzili matkom synów, nie zatrzymywali, kazali szukać chleba daleko od domu i w rodzinie stać siÄ™ goÅ›ciem!W latach 2007 – 2012 za pracÄ… wyemigrowaÅ‚o 2.000 000 Polaków!Jak tu spokojnie spcnS?‡erdeazÄoÅ›ci!

        • Thanks, I have recently been searching for info approximately this topic for a while and yours is the greatest I've discovered so far. However, what in regards to the conclusion? Are you positive in regards to the supply?

  7. לענת – אולי מילים קשות ותיאורים לא מחמיאים, כן – אך השמצות, לא מצאתי. אם כן – האירי את עיניי.

    • שלום שי לומר על השירה שהפכה למזבלה זו הכפשה כללית ומיותרת אפשר להסתפק בזאת
      אך גם הסיפא של התגובה הזו לא ענייני ולא בנקום

      משורר הוא בטח לא. עילג של חרובים ותפוזים ושקדי מרק

      להגיב ↓

      • שלום דוד

        ראשית, האמרה שהשירה הפכה למזבלה מצויה באחת התגובות ולא ברשימה עצמה. שנית, אותו מגיב לא קרא למשוררים בשם "זבלים" אלא דימה את שדה השירה העברית הצעירה למקום שאליו נשפכת הרבה פסולת. דימוי קשה, אך זו ודאי לא השמצה. זכותו לחשוב ככה.

        בנוגע לסיפא של התגובה שהזכרת, אכן זו השמצה שלא במקום והערתי על כך.

        • מאת יובל גלעד בתאריך :‏

          לדוד ולענת –
          ביקורת לא חייבת להיות חמודה, תתחילו להתרגל. מבקר שירה צריך לקרוא שירה, והרבה. אני פרסמתי עשרות פעמים בכתבי עת משיריי, ובכל פעם, אבל כל פעם, קראתי את כ ל השירים של המשוררים האחרים. מבקר צריך מפה של שדה הספרות, של שדה השירה העברית, לפחות במאה השנים האחרונות, פלוס היכרות טובה של גדולי השירה העולמית. לא מספיק לקרוא ספר, לאהוב אותו ולהגיד "אני מבקר", או "אני מבקרת", כלומר בעידן הרשת זה אפשרי, אבל אין לזה שום משמעות.
          לגבי השמצות – כמו ששי כתב, הדברים לא קלים אבל הם מדודים ואינם השמצות. לגבי המבקר א. ב. שמתלונן בפייסבוק – הוא נופת צופים ארסית – תקף אותי בבלוג שהיה ביתי הקבוע, ועכשיו מיילל כשכותבים עליו את האמת. מי שלא יכול לסבול את החום שלא יכנס למטבח, כמו שאומרים.
          ולא, זה לא נעים לכתוב דברים לא קלים על משוררים ומשוררות – אבל לדעת כותב רשימה זאת – זה חיוני.

          • שלום יובל דבריי לא הופנו אליך
            ואני סיימתי את דבריי שלטוב ולרע הייתי רוצה שאתה תבקר את שיריי
            אני מבין ששי העיר לבחור וטוב שכל
            גם לשירה לא הייתי קורא מזבלה באופן גורם
            אנחנו לא עוסקים כרגע באנשים לגבי מה ששי הגן שהכותב לא כתב שהמשוררים זבלים
            אנחנו מדברים על השירה והוא כתב מזבלה על זה אני מוחה וההגנה של שי לא הייתה במקום
            תודה יובל וחג שמח

            • אמרתי שהשמצה זו לא. לא הגנתי עליו – לכל היותר הסכמתי אתו, כמו שאתה תסכים שאם יש עשבים שוטים בערוגה של צמחים בריאים וטובים – יש לנכש אותם. כך גם בשדה השירה, יש לסלק את הדברים הרעים, את ה"אשפה" מתוכו.

              • זה בדיוק העניין שי ואתה בעצמך ענית עכשיו
                היה צריך לכתוב: "בשדה השירה יש שירים שמהווים כעשבים שוטים ופוגעים בשדה השירה" פה יש ביקורת והמטרה מושגת ללא הכללות ודברי בלע
                אגב אני מתנצל על השגיאות
                כך קורה כשאני כותב עם אייפון בשדה והשמש מאירה בחוזקה על הלוח
                לא ממש רואה מה שאני כותב
                רק עכשיו כשאני מול המחשב
                אני רואה את התוצאות
                ואני הייתי צריך לסמוך על המזל
                תודה שי
                בהצלחה וחג שמח

          • מאת ענת חנה לזרע בתאריך :‏

            יובל שלום,
            רק באם פנית אלי:
            תשובתך תמוהה. זאת במיוחד כי אינני מבקרת שירה.
            דעתי כדעתך: ביקורות לא חייבות להיות חמודות. אך:
            1. מה הקשר בין זה לבין השתלחות/ פגיעה בשאינו רלוונטי לספר השירה?
            2. ביקורות גם לא חייבות להיות פוגעניות.
            חשוב שיידעו כולם שביקורת שלילית אינה בהכרח אמינה יותר מביקורת חיובית.
            כל ביקורת (בין אם חיובית היא או שלילית) צריכה להיות מבוססת היטב.
            3. ביקורות חייבות להיות ענייניות. אחרות הן מאבדות אמינות.
            בברכת שנה טובה,
            ענת
            (הדוגלת באי פגיעה בבני אדם לרבות באמנים)

            • מאת יובל גלעד בתאריך :‏

              מה לא ענייני? מה משתלח? לדגול באי פגיעה זה יפה, אבל התרבות הקיימת כיום היא יריקה בפרצופו של כל אמן רציני שעובד קשה בעוד מאחזי עיניים או מוכשרים קמעא ואשפי יחסי ציבור קוטפים את כל הפרסים, וגרוע מכך, מזנים את האמנות.
              ואולי אינך מבקרת, אבל קראתי רשימה (חלשה ביותר) שלך על אלי אליהו. המעוות יתוקן כאן בשבועות הקרובים, אי"ה ובעל הבית.

              • מאת ענת חנה לזרע בתאריך :‏

                יובל, שי,
                אני מבקשת לקבל הסבר למשפט: "המעוות יתוקן כאן בשבועות הקרובים",
                ענת

                • מאת יובל גלעד בתאריך :‏

                  הסבר פשוט: לטעמי שני ספרי שירתו של אלי אליהו, ובמידה יתרה השני, לוקים בבעיות רבות, וישנם משוררים רבים וטובים שהינם טובים ממנו בהרבה ולא זוכים לעשרה אחוזים מהחשיפה שהוא זוכה לה, כי הוא חמוד וכי הוא עובד ב"הארץ". ישנה גם בעיית השפעת היתר של שירת יצחק לאור על שירתנו הצעירה בכלל, ושירת אליהו בפרט. רשימה עתידית תעסוק בנושא, כמו גם במשוררים אחרים. היא כנראה לא תעניין אותך, כי לצטט שורות ולהסביר מה דעתך עליהם הינו "השמצות לא מבוססות".
                  אגב, הפוסט הבא יהיה הפוגה קלה – ויעסוק במשורר הנפלא והנשכח ברל פומרנץ, עורך "גזית".

              • הנה יובל אתה נופל שוב למלכודתשל עצמך
                ״ המעוות יתוקן״
                כלומר אתה מגדיר את שעשתה ענת כמעוות
                זו לבדה השמצה
                יכולת לכתוב מה שאתה רוצה בזמן שאתה מחליט בלי לקשור ואז היית בסדר ברגע שקשרת טעית וחבל

                • מאת יובל גלעד בתאריך :‏

                  לא טעיתי בכלום, ידידי. אני המוכשר לבקר כי נולדתי עם חוש ביקורת, וקראתי יותר ספרים, אני סבור, ממך ומענת גם יחד. דווקא רציתי להיות מוסיקאי או במאי, אבל לא יצא, וכך יצא שאני מקליד ומקליד. העולם איננו פוסטמודרני ושווה, לי אין מושג בפרחים, אבל יש לי מושג בביקורת, ורשימתה של המדוברת על אליהו היא חוסר מקצועיות לשמה. אין אף תחום מקצועי אחר, מגידול פרחים ועד הנדסת מוח, שבו התחום כה פרוץ – בגלל שבשירה כולם מבינים – אז כולם כותבים – וככה זה נראה.
                  הטעות שלי היתה לגבי ברל פומרנץ – משורר יהודי נהדר שנרצח בשואה, ולא היה עורך "גזית" – אלא גבריאל טלפיר, ועליו הרשימה הבאה.

                  • אינך יורד לסוף דעתי בודאי שקראת יותר ספרים ממני
                    התחלתי לקרוא שירה רק לפני שלוש שנים
                    ושוב בפעם המי יודע אומר לך איני מתכוון להיות מבקר שירה ואני שמח על כך
                    גם ענת הצהירה יותר מפעם אחת שהיא כותבת כקוראת ולא כמבקרת מקצועית אבל מה לעשות יש לה כישרון וטבעי ובחוכמה רבה היא כותבת דברים מסקרנים ומרגשים ונכונים מבחינתי כקורא וכותב זה לא סותר את העובדה שיש מבקרים מקצועיים כמוך
                    בוא שיהיה לך קל אביא לך דוגמא ממשהו שאני מבין בו טוב
                    אוכל
                    אשתי לא למדה מעולם בישול והיא יכולה לעמוד מול השיף הטוב בעולם ולצאת גדולה לידו ואף טובה ממנו
                    יובל יש גם כישרון בעסק הזה
                    אז אתה תכתוב את הביקורת שלך
                    וענת תכתוב את השורות שלה והיא עושה זאת בכישרון רב והקוראים יקראו אותך ואותה ויחליטו אם ללכת לחנות לקנות את הספר של אלי אליהו
                    אבל למה לקרוא למה שהיא עשתה מעוות
                    פה אתה למעשה מעוות בהתנהגותך את ההגינות הבסיסית
                    אתה יכול לא להסכים אבל למה לקרוא לזה מעוות
                    ראית פעם איך נראה פרח מעוות זה נורא
                    לדעתי תעשה נכון אם תתנצל בפני ענת
                    לילה טוב

                    • מאת יובל גלעד בתאריך :‏

                      מתנצל בפני ענת ובפניך, אם זה עוזר במשהו. תיקון מעוות – ישנו עיוות של מציאות ביחס הביקורת אל השירה הצעירה, לא חלילה שהכותבת מעוותת או השד יודע מה, עיוות המציאות הזה גורם להלל חסר כיסוי, ולדרדור של כישרונות שיריים של ממש, לדעתי לפחות. הרשימה הזאת, אגב, היא ביקורת מתונה למדי ועברה צנזורה עצמית.
                      פשוט, מצב הביקורת כל כך גרוע בארץ, ביקורת השירה בפרט, שיש כאן קוראים המומים, לא מאמינים. ישנו ברשימות טון מעט בוטה, זה כן, אבל הוא נובע מרצון לאזן (אני מזל מאזניים) עשרות ומאות רשימות משוחדות על ידי חנופה, יחסי ציבור, וסתם כישורי קריאה מוגבלים.
                      מספיק לקרוא ביקורות שירה ואחרות משנות השמונים, ודאי השבעים, כדי לראות שמה שאני כותב כאן היה נהוג ונורמטיבי, לא היה דבר כזה שספרים מנופחים, בלתי ערוכים, מיופייפים וחלשים (לא כמו במקרה גרוסמן – היא משוררת טובה) זוכים למחמאות חסרות כיסוי.

                    • שלום יובל
                      אתה יודע על מי אני מסתמך בהערכתי הכנה אילך
                      וגם בפגישתי הקצרה איתך נעמת לי
                      ובכלל יש לי חולשה לחוכמה
                      אהיה זה ולא הראשון שיעודד אותך להמשיך לכתוב ביקורות
                      אך תפריד תמיד בין מה שאתה כותב על היצירות לבין שמות תואר לכותבים הגם שאתה מאד משתדל
                      הכול היה נגמר טוב ללא משפט המפתח לענת
                      לגבי אין צורך בהתנצלות שכן השבתי לך ברוח טובה ולא חשבתי שאני צריך להפגע ואולי בגלל שאני מורגל בשיח עם אנשים וכמו שקראת הסתפקתי בתשובתי לגבי תוכנית הטלוויזיה שלא הכרתי
                      בקיצור אני אשמח תמיד להכנס למאמרים שלך שמשכילים אותי מאד וכמו שאמרתי מבחינתי האיש שאני מעריך מאד אמר דברו על כישרונך הרב
                      חג שמח ושמה טובה לכולנו וגם לשירה
                      מקווה לפגוש אותך בקרוב
                      דוד

                    • מאת Melia בתאריך :‏

                      Hi Marc,Thanks so much for coming to my blog and leaving a comment! To answer your question, could you tell me which page spelcfiialcy you were looking at? Some pages were setup by the premium theme I use and others I setup myself. If you could tell me, that's be great. You could email me bennyhsu at gmail dot com and I can help you by email.

    • מאת ענת חנה לזרע בתאריך :‏

      שי,
      באומרי השמצות, אין כוונתי לביקורת שלילית כלשהי (כל עוד עניינית היא).
      לביקורת עניינית שלילית ומבוססת המתייחסת ליצירה ספרותית יש בהחלט מקום.
      אך ברשימה הנ"ל כלולות השמצות ובנוסף אף התייחסויות קטנוניות לשאינו רלוונטי ליצירה (לספר). אין לי כמובן כל כוונה לחזור עליהם.
      לעניות דעתי אמינות הרשימה נפגמה בשל כך.
      בברכה,
      ענת
      (הדוגלת בחוסר פגיעה בבני אדם לרבות אמנים)

      • הידד לענת כמה נעים לקרוא ובמיוחד שאת שומרת על עקביות בדברייך ובהתנהגותך
        מי ייתן וילמדו מכך אחרים
        תודה וחג שמח

        • מאת יובל גלעד בתאריך :‏

          לדוד –
          אי אפשר להיות בסדר עם כולם על הזמן, אחרת אתה כמו חביטוש מ"רגע עם דודלי".

          • אני ממש לא מכיר את השמות שהזכרת בסוף הילדות שלי הייתה בשדה
            לעניין עצמו מבחינת בני אדם אפשר להיות הגון עם כולם ולא לפגוע בגוף היוצר
            גם לומר על רשימתה של קוראת והיא מדגישה שהיא לא מבקרת שהיא רשימה חלשה זה מיותר
            תכתוב אתה ביקורת תעשה את החיובי מבחינתך בלי להכניס את רשימתה של ענת לעניין
            הרבה אהבו את מה שכתבה ואני ביניהם זה לא אומר שלא אשכיל גם מרשימתך המלומדת על אלי אליהו
            והרי אמרתי לך שאין לי בעיה שתבקר את שיריי בעתיד אם תרצה כמובן
            אין לי כוונה לעשות הזמנה מסוג זה
            ואז אם זה יקרה ותהיה לך ביקורת עניינית שלילית אקח מה שטוב בשבילי ואניח לשאר
            ענת דיברה על הירידה לגופו של יוצר וגם הוסיפה שמותר כך לכתוב ביקורת חיובית
            כשהיה לי מה לומר לאילן ברקוביץ אמרתי ועשיתי זאת גם בקיר שלו
            אתה זוכר את ביקורתי על התנהגותו של אורי הולנדר וגם היום אני אומר אעשה ככול יכולתי שהאיש בזה לא יכהן כמנהל פסטיבל מטולה
            בנוסף אמרתי שהזדעזעתי מהערב המוזמן של דורי מנור בבית ביאליק ולמרות ששמעתי מהרבה אנשי מקצוע ששירתו בינונית ומטה הנה תקציבי ענק שמועברים לפרופסור דן מירון מוצאים על הוצאת אוסף מהודר למשורר בינוני שבנאומו בבית ביאליק השווה אותו לזוכי פרס נובל
            אז הנה לפניך רשימה ואני יודע לומר את הדברים אל מול הגדולים האלה שכבר כולם אמרו לי שהם יכולים להזיק לי
            אז כן יש הרבה עיוותים ועל זה המאבק אבל לא צריך לרדת נמוך ועל זה דיברה ענת שעושה עבודה נהדרת גם בכתיבת שירה וגם בהבאת שירי משוררים שהיא טורחת לקנות בחנויות והיא כותבת עליהם כקוראת כפי שהיא מצהירה והיא עושה זאת חכם מעניין ומרגש
            לילה טוב יובל וחג שמח

            • מאת יובל גלעד בתאריך :‏

              דוד, מתוך ידידות אסביר: ביקורת היתה תמיד ותמיד תהיה. התנהלותו של המשורר בזירה הציבורית היא כיום מרכיב מרכזי בעשייתו, למרבה הצער, והדוגמאות שהבאת – של מנור והולנדר במקומן. טענתי – המשוררים והמשוררות צריכים לצאת מהפייסבוקים ומהאינרטנטים אל החיים מחד, ואל קריאת ספרים – מאידך. ולא לדאוג לחמש מאות איזכורים בחמש מאות אתרים. זה יצא מכל פרופורציה, העניין הזה. וזה כוחני ודורסני, במסווה של חנופה ואהבה הדדית.
              שירה איננה איזה ספרה נעלה המתקיימת מחוץ לעולם או מעליו. היא מורכבת מאנשים, מיצרים, ואנשים הם יצור בעייתי למדי, כולל מקליד שורות אלה, ומשוררים אינם יוצאי דופן בעניין. המחשבה שאסור לפגוע במשוררים, הצפיחיות בדבש, היא צביעות. הם פוגעים זה בזה כל הזמן, רק בדרך כלל מאחורי הגב ובשיחות פרטיות, כי הם בני אדם.
              לגבי חביתוש – הוא מעין רובוט מטאטא שכזה בסדרה "רגע עם דודלי", סדרה קסומה ותמימה ששודרה בלימודית, ואגב, מעטים יודעים את זה, אבל דודו טופז ז"ל כתב כמה מפרקיה.

  8. שלום לך שי
    מה תפקידך בשיחה אתה על תקן עוזר של יובל
    לידיעתך הוא לא צריך עוזרים
    מידי פעם אתה זורק משהו
    אם יש לך מה לכתוב תכתוב לעניין ואל תזרוק גיחוכים
    זה לא מועיל לבלוג שלך שי
    אני משוחח אם יובל שהוא בוגר וחכם ואינו צריך את עזרתך
    אולי מפריע לך שאת כול מה שאני אומר
    אני עושה בנימוס
    ולעניין הכתיבה עלי כדוגמא זה חוסר הבנה מצידך שכן בכך סך הכול רציתי לפרגן לו
    לומר שאני מאד מעריך את כישרונו והייתי שמח אם היה כותב על ספריי לטוב ולרע
    ועכשיו כדי לכתוב צריך שיהיה את הספר אז אולי תיתן לו את אחד הספרים שהחזירה מיטל
    אל תשכח שאתה כבעל הבלוג צריך לתת דוגמא אישית
    לילה טוב

    • אם אתה טוען שאני אותו מגיב אלמוני שזורק גיחוכים, אגב אני מתכוון להעיף אותו, אז אתה ראשית, טועה, שנית, מעליב. אני לא תקן של עוזר אני על תקן של מארח. אם אני רואה לנכון להגיב, אני מגיב. אם אני רואה שמישהו מהמגיבים עובר את הגבול, אני מגיב או מוחק.

      • מכיון שאתה אומר שזה לא אתה אני חוזר בי
        פשוט כשאני רואה כותרת כאוס בלי שם אני חושב שזה אתה
        אני מתנצל ההנחה שלי הייתה בתום לב שזה אתה
        לילה טוב

  9. מאת מוטי. בתאריך :‏

    נסתרות הן דרכי הגורל ,כמו שאומרים.טוב,זה לא ממש גורל,כי אין כאן שום דבר גורלי,אבל בדיוק השבוע רכשתי לי כמה ספרי שירה,אחד מהם ספר שירים של בוריס פסטרנאק בתרגומה של מירי ליטווק.

    אם כבר עולים במאמרים הללו ובתגובות כל מיני נושאים,נדמה לי,שאולי שווה גם להאזין לקולו של משורר מדור הכסף הרוסי,שהשפיע השפעה מכרעת,כך אומרים,גם על אלתרמן ומן הסתם,דרכו,על התפתחויות שונות ומשונות לאחר מכן בשירה העברית.אבל שימו לב(גם אתה יובל:)על הנושאים שהמשורר הזה מדבר עליהם.השיר הראשון שאעלה כאן פותח את ספר התרגומים של מירי והוא יחסית מוקדם בזמן,מיצירתו המוקדמת.אפשר לראות שהוא משקף דיעה על השירה,שדווקא די תואמת את דעתך שלך יובל.כך לפחות אנו למדים,שגם דברים המגיעים מתרבות אירופה(ולא שרוסיה היא בהכרח קשורה קשר הדוק תמיד לתרבות הזאת)לא בהכרח סותרים את דעתך.במקרה דנן,הייתי אומר,שדווקא מנור,שהוזכר במאמר הקודם,סותר חלק מדעתם של המשוררים האירופאים או בכל אופן מתרגם כאלו שמייצגים כיוונים אחרים,לאוו דווקא דומיננטיים מאוד בכל הארצות ובכל התרבויות.
    פסטרנק היה יהודי,שלא אהב את יהדותו.הוא גם לא היה אוניברסליסט ושאף כל ימיו להיטמע בחברה הרוסית ולהיות חלק ממנה.לפאר,להלל,ולשבח את המולדת הרוסית "והאדם" הרוסי,שהוא ראה בעצמו חלק ממנו.נדמה לי שבכך,"היהודון" הזה,"הזידון" הזה,לא כל כך שונה מהאדם דוסטוייבסקי,שאהב לכנות את היהודים בספריו בשמות כאלו.(נראה שכאן סולוביוב לא ממש הצליח להשפיע עליו וחינוך מילדות היה דומיננטי,כמו אצל כולנו בעצם:)טוב,אנחנו נסלח לדוסטוייבסקי,כי מגיעה לו מחילה,לפחות על כמה ספרים שכתב ואשר מעידים על נפש גדולה יותר מסך כל חלקיה הקטנים,הקטנוניים והשונאים).

    הנה השיר הראשון ממנו אצטט רק שני בתים:

    שירה(הכותרת).

    בך אשבע,שירה,שזה נכון,
    אצעק ואת גרוני אצריד:
    את לא תרמית של חלקי לשון,
    את-קיץ וכרטיס רכבת-מחלקה שלישית,
    פרור היא ולא פיזמון.

    את כמו רחוב יאמסקאיה החנוק במאי,
    כמחפורות הנסיגה בשוורדין,
    שם ענני הגשם נואקים בלי די
    ולכל עבר מתפזרים,פרודים"…..

    אבל מעניין במיוחד השיר השני,כי הוא ממש הזכיר לי דמות כמעט מיתולוגית בספרות העברית,זאת של אברהם בן יצחק ושירו ,"אשרי הזורעים ולא יקצורו",הנה:

    זהו שיר שכתב באחרית ימיו,לאחר פירסום דוקטור זיוואגו והבעיות החמורות שנגרמו לו כתוצאה מכך עם השלטון הסובייטי.חיים שלמים הוא היה צריך לעבור כדי להגיע למסקנה שאליה הגיע אברהם בן יצחק זמן רב לפניו.

    "להיות איש מפורסם-זה לא נאה,
    זה לא מה שנושא אל הפסגות.
    אין צורך לאסוף תיק ביקורות עבה
    וכתבי יד לשמור כאוצרות.

    מטרת היצירה היא התמסרות,
    ולא פרסום או מחמאות.
    בושה לאיש חסר כל חשיבות
    להיות נושא שיחה בפי בריות.

    כן,יש לחיות בלי לטפח תארים,
    לחיות,כך שבסוף דבר
    תשאף אליך אהבת המרחבים,
    תשמע את קריאתו של המחר.

    ויש לשמור על לובן הבקיעים
    שבגורל,ולא בין ניירות
    פרקים ואף רגעי חיים שלמים
    אל השוליים יש לדחות.

    וגם לטבול בלא מוכר,
    לשקוע בו בלי עקבות
    כמו ערפל עוטף את הכיכר,
    ולא רואים כל פרט ואות.

    ואחרים ילכו בעקבותיך צעד-צעד-
    שרשרת עקבות עודה לחה,
    אבל אתה בעצמך אינך צריך לדעת
    מה כישלון,מה הצלחה.

    אתה צריך בלא לאות
    לדבוק בעצמך,כל נים וכל מיתר,
    וזה הכל,לשמור על החיות,
    לשמור על החיות, עד שנגמר."

    איזה שיר!חבל על הזמן.אני מוכן להשבע,יובל,ממה שאני מכיר מדעותיו
    של אילן ברקוביץ,שלפחות דיעות שניכם אינן חלוקות על חלק מהנושאים שמעלה השיר הזה.טוב,יש סיכוי שאתם חלוקים פה על משהו,אבל בהחלט לא על הכל(אולי ביישום:)

    בכל אופן,אם אני נאלץ להאמין באיזה משורר באמת,המשורר היחיד שאני עד היום מאמין לו כמעט בטוטאליות גמורה,זה אברהם בן יצחק.זה לא אומר שאני לא מאמין לכל האחרים,אלא,שאני תמיד טוען,שיש לקחת כל דבר ,אבל בעיקר כשהוא ספרותי,ועוד יותר מכך פואטי,בערבון מוגבל.וודאי שלא צריך להגיע למצב של "רצח אח" בעטיו.(קפקא ודוסטוייבסקי נתנו לכך ביטוי עמוק מאוד וקמאי מאוד,כמובן,אחרי התנך.קפקא בתיאור מקפיא דם בסיפור קצר ודוסטוייבסקי בחלק השני,של הכרך הראשון של האידיוט.נדמה לי פרק 5.אני מציין את זה,כי כדאי לקרוא זאת שוב ושוב,זה מצמרר.ממש.

    שים לב יובל,איך ללא כל ידע נרחב בספרות או בשירה,הגורל מזמן לי את הקטעים הנדרשים לי על מנת להגיב על טוריך,ממש כאילו היה לי ידע נרחב בספרות או בשירה.(אני משתדל להשתמש רק ב32 מיליארד נוירונים,שהטבע העניק לי:)

    הגשתי את שני השירים הללו כשירות לציבור.הם לקוחים ממבחר משירתו של בוריס פסטרנק,בהוצאת גוונים בתרגומה של מירי ליטווק.

  10. מאת יובל גלעד בתאריך :‏

    תודה מוטי. דוסטוייבסקי וטולסטוי אכן היו ריאקציונרים משהו, ובכל מקרה פטריוטים גדולים. יש בעיות עם כל התרגומים מרוסית, צווטאייבה גם, בתרגום מירי ליטווק, למרות שזה יותר טוב מכלום. בגרמנית יש לנו יותר מזל.
    אין נוסחה טובה לכתיבה, אבל בין אם אתה מוחא נגד המקום בו אתה חי (תומס ברנהארד, ברכט וכו') ובין אם אתה אוהב ופטריוט (הרוסים הגדולים) בכל מקרה אתה צריך קודם להכיר אותו טוב, להתעמק בפרטיו, ולא לקפוץ לאיזה אוניברסליזם.
    לגבי דור המשוררים הצעירים, מגרוסמן בת השלושים ומשהו ולצעירים יותר, הם נולדו כבר עם כפית יחסי ציבור בפה. מספיק לראות את כמות האיזכורים שלה ושל מנור בכל מיני אתרים, רשתות, עיתונים וכו' כדי להבין שמדובר בענקי תקשורת, לא פחות.
    ואם יש "סיבה נסתרת" לטון החריף משהו בשתי הרשימות הנ"ל שלי ובאלה שיגיעו הלאה, אי"ה, זה זה – רצון רובין הודי משהו לעשות צדק, לתקן את הטירוף מערכות הזה שנקרא יחסי ציבור על חשבון שירה טובה שלא יודעת לצעוק. לשים את הדברים בפרופורציה.
    ולסיום – לגבי אברהם בן יצחק – הנערץ על גדולים וטובים , מגולדברג שכתבה על יו ספר ועד לידידיו הגאוניים הרמן ברוך ועוד – היתה גם לא מעט גאוותנות בשתיקה שלו, של משורר מחונן שלא ממצה את המתנה שקיבל.

  11. מאת יובל גלעד בתאריך :‏

    צ"ל מוחה, כמובן. והערה מתקנת – אם טולסטוי או לסקר שילר או אפילו דוד רוקח או יונה וולך היו "חיות" של יחסי ציבור, מילא, יש כיסוי. במקרים הנחשפים פה פשוט אין, או כמעט ואין. זה כל הסיפור. והסיפור הוא גם סיפור של דור עם הפרעת קשב – דור שחי בין פוסט לבלוג לפייסבוק לא יכול לקרוא את גדולי זרם התודעה של המאה העשרים, הרמן ברוך, מוסיל וכו', ולא יכול לקרוא גם גאורג טראקל או פאול צלאן. אולי, רק, שיר פה ושם של המשוררים הפולנים הדגולים, כי כתיבתם בהירה כנהר. ובלי קריאה אין כתיבה.

  12. מאת מוטי בתאריך :‏

    לא היה קץ לפליאתי,כאשר גיליתי בספרי זיכרונותיו של אליאס קנטי-סופר,שספרו "סנוורים" השפיע עלי השפעה עמוקה מאוד,מזעזעת מן הייסוד אפילו-זיכרונות על אדם אחד,דוקטור סונה שמו,שהתברר שהוא אותו אחד שמכונה בעברית אברהם בן יצחק.הפליאה שלי הייתה כל כך גדולה כאילו אני עצמי הוכיתי בסנוורים.:)ובאמת,כאשר קוראים זיכרונות על דמות כה מרתקת וכה חידתית כפי שהיא השתקפה בעיניהם של אנשים ויוצרים מרתקים לא פחות(ויוצרים שונים זה מזה במידה מהותית מאוד לעתים)אי אפשר שלא להיתפס להרהורים כבדים על מהות היוצר,מהות היצירה ועצמתה של השתיקה.שים לב שאמרתי,כי אני מאמין לאברהם בן יצחק "כמעט בטוטאליות גמורה".את המילה כמעט לא הוספתי סתם,אלא היא נמצאת שם בכוונה.אתה רואה בהתנהגות הזאת סוג של גאוותנות,אבל לדעתי אתה ממהר לחרוץ משפט על אופיו ואישיותו העמוקה של אדם אחר(וכל אדם יש לו אישיות עמוקה ואופי חידתי בעיני).אברהם בן יצחק הוא מסוג היוצרים שגם הם וגם יצירתם מעניינים מאוד,הוא עצמו סוג של יצירה שלא הוא כתב אלא אחרים כתבו על סמך התרשמות בלתי אמצעית מחוויית ההיכרות עמו.אליו אין אנו יכולים להתייחס,אבל לדברים שנאמרו בממוארים עליו ולשיריו עצמם,כולל כל הפרגמנטים שהתפרסמו לאחר מותו אנו כן יכולים להתייחס.הם יצירה בפני עצמה ומשקפים דמות ביצירה,דמות עגולה,מרתקת,עמוקה ומטלטלת דמיון.

    הספר הבלוי ביותר בספרייתי הוא ספר השירים של אותו דוקטור סונה,בעריכת חנן חבר.
    עוד יצא לי לא מזמן לראות כיצד נתן זך קוטל את עבודתו של חבר ומתעלם לחלוטין מהערך שיש בעריכת החומר המרתק שהובא שם,כולל הפרמנטים.
    יותר משלמדתי משהו על אברהם בן יצחק מהשירים שפורסמו בחייו,למדתי עליו,מהשירים שמעולם לא פורסמו,מחלקי השירים ומהפרגמנטים.אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת.

    אם נחזור לשיחה שלנו,אפשר לומר שאברהם בן יצחק היה אירופאי במהותו ובדרכי ביטויו,דווקא בארץ ישראל לא ממש מצא את עצמו.שיריו,שפורסמו מייצגים עולם שחלף עבר וגעגועים אל אותו עולם שלא יתממשו שוב לעולם.זה דרך אגב,די נפוץ בספרות האירופאית של אותה תקופה,אצל תומאס מאן,מוסיל וגם הרמן ברוך,חלק מהשמות שאתה ציינת( ושאל מרביתם הגעתי גם אני בעקבות אזכוריהם בספרו של קנאטי.)
    נושאי שירו,ברובם, הם לא נושאים מקוריים כל כך בדור שלו,אבל המימוש שלהם יפהפה ומקסים.שיריו האחרונים,כמובן מעידים כבר על איזו תמורה,שמעידה על העומד לבוא ואין ספק שהוא עצמו נחשף,לחומרים שטלטלו את הווייתו וגרמו לו לנטוש את הדרך הספרותית.

    על שני יהודים,(אוניברסליים מאוד,דרך אגב)נדמה לי נאמר,שןןיתרו על כספי ירושה לחלוטין ותרמו אותם לאחרים.אחד מהם היה וויטגנשטיין,השני היה דוקטור סונה.,יושרה,הגינות,התאמה בין שכל ללב,בין חוץ לפנים,תוכם כברם,כל אלו תכונות שלא תמצא בהרבה אנשים,ומן הסתם גם לא אצל משוררים (|שהרי הם כאחד האדם ולא יותר מזה)ועדיין יש כמה דברים בלתי פתורים.

    ואם נעבור לנושא אחר שהעלית,אפשר לומר עליו בוודאות,שהוא לא היה פותח חשבון בפייסבוק ושלא הייתה לו הפרעת קשב וריכוז.אני מסכים עמך,שדור שלם(לא רק של משוררים)הולך לאיבוד בין דפי הרשת החברתית לעיתים,שנזקה לנוירונים במוח אינו פחות מזה של סוכר ומאפים במידה מסוימת,יחד עם זאת יש להבין שזהו המצב.בני אדם הם בני אדם ובכל דור יש טכנולוגיה שבכוחה לשעבד או לשחרר או גם לשעבד וגם לשחרר,תלוי בנקודת המבט.מי שלא מתאים לו פייסבוק,מהר מאוד מגלה לבד שפייסבוק מסוכנת עבורו ומוריד שם פרופיל או אפילו סוגר את החשבון שלו.אני אחד מאותם אנשים.מי שלא מתאים לו לסגור חשבון או שהוא אדם מוחצן מטיבעו ואוהב דברים כאלו, עשוי להשתעבד,אבל עשוי גם למצוא איזון ולהשתמש בכך ככלי.איננו יכולים לדעת ולא לנו לשפוט מה טוב ומה רע לחלוטין ובאופן מוחלט עבור אף אדם.בהחלט ייתכן שזה יוצר הפרעת קשב וריכוז עבור אנשים מסוימים,אבל גם ייתכן,שאנשים בעלי הפרעת קשב וריכוז דווקא פורחים בסביבה כזאת,משום שהיא מטבעה סביבה מבולגנת שמתאימה לדרך שבה הם אוהבים לקפוץ מגירוי לגירוי,מדימוי לדימוי.הנזק הוא,שאי אפשר להתעמק.הייתרון הוא,שלא תמיד יש צורך בכך.

    משוררים וסופרים אינם קוראים?לא יודע,גם אני לא קראתי שנים רבות מאוד ואתה רואה שאני עדיין פה.אני מניח שיש תקופות לכל אדם ושלא תמיד ניתן לקבוע בוודאות שתקופה אחת עדיפה על רעותה.עת וזמן לכל דבר תחת השמש,עת להתעמקות ועת לשיטחיות.החיים עשויים לנווט את האדם לכל כיוון,כך שאת הביקורת בעניין הזה לדעתי כדאי להשאיר בצד.כל אדם יחליט לעצמו אם דבר מה מתאים לו,משפיע עליו לרעה או פוגם ביכולתו להשיג דברים אחרים.על זה אמר אריסטו,שאנו נבדלים מן החיות ביכולת הרציונלית שלנו ועל כן יש להאמין בבני אדם שהם מסוגלים,בסופו של דבר,על סמך פידבקים מהמציאות,לנווט את חייהם בין אוסף הגירויים הגדול למקום של עוגן ומעגן ומשם והלאה בהתאם לצורך.
    בעיות של קשב וריכוז,היו ככל הנראה תמיד,זה אולי המלחמה הסמלית הזאת שמתוארת בבהגווט גיתה ומפריעה לאנשים להתרכז בעיקר מבלי להיות קשורים בכל מעיינהם אל הטפל.יחד עם זאת,תקופות של שינויים טכנולוגיים מואצים,אכן מעמידים את היכולת הזאת האנושית להתרכז בסכנה גדולה לעיתים.למרות זאת,נראה לי,שלמציאות יש כוחות מאזנים והיא מאזנת את עצמה לאורך זמן.בסופו של דבר הטכנולוגיה תהיה גם כלי המאפשר לאנשים להתרכז.

    בכל אופן,הספר הראשון שאני חזרתי לקרוא לפני שנה וחצי(או קצת יותר)היה דווקא זה של מוסיל.ואם אני קורא אותו כבר פעם שנייה במהלך עשרים שנה וגם אני מכיר שמות רבים מאלו שהזכרת עוד מתחילת שנות העשרים שלי(הודות לקנאטי הטוב:)אני חושב שאתה יכול לשמור על אופטימיות,כי גם לי היו תמיד בעיות להתרכז.יש פתרונות גם לכך.כל דבר אפשר להפוך למדיטציה וגם לא חייבים לקרוא כל דבר או להיות בתחרות קריאה.אפשר לקרוא לאט לאט,האמן לי,בסופו של דבר מסיימים בדיוק,אבל בדיוק את מה שחשוב לסיים ואת מה שחשוב באמת עבור אותו אדם לקרוא.וכמובן,ריכוז הוא גם פוקנציה של עשיית הדבר שאותו אוהבים לעשות.

    משוררים,אכן,כמעט תמיד קראו,אבל זה לא ממש תנאי הכרחי ,משהו בחזקת ייהרג ובל יעבור.לעתים,נראה לי,קריאה מרובה יכולה גם להזיק למשוררים ואם תחשוב קמעא,אני בטוח שתוכל להעלות בדעתך מספר משוררים,שאינך אוהב ושאי אפשר להאשימם "בבורות" ספרותית.:)

    לפעמים כוחות החיים העוצמתיים יתגלו "בטבולה ראסה" ספרותית ואפילו במשנה כוח.אין ספק שחייבים לקרוא משהו,אבל כישרון גדול לעתים לא זקוק לקריאה מרובה.נהפכו זאת יכולה לעתים לעצרו ולפגום בכוח הביטוי שלו.

    באשר ליחסי ציבור,אני לא מבין בזה,אבל גם כאן לא הייתי ממהר לשפוט.יכול להיות שמשורר יעשה לעצמו יחסי ציבור גדולים עכשיו,כשהוא צעיר וזה יפגום ביכולת שלו להתעמק(במידה ויש קשר בין הדברים)ואולי יתבשל במיץ הפרסום הזה בהדרגה עד שריחו של זה יבאיש אותו בעיניו ואו אז יוריד את הפרופיל ויתעמק יותר?
    אולי.ייתכן גם,שלא כולם צריכים להתעמק.או אז הם מבטאים נטו את מה שיוצא מהנפש שלהם,לפעמים זה פומפוזי ומלא בפאתוס מוגזם,בליל של משפטים לא קשורים ומטפורות קטועות ולעתים זה מבריק ובוהק כמו לבה של הר געש לאחר התפרצות שמשנה את פני השטח.יש מקום לכל המשוררים עלי אדמות לחיות ביחד,המתעמקים והלא מתעמקים לכאורה.

    אתה כמובן כועס על כך שיש הזניה של התרבות בעיניך כתוצאה מכך ואנשים לא ראויים זוכים בפרסים,אבל אם תחזור אחורה לאורך השנים בהיסטוריה,ראה תראה,כמו שאומרים,שאין חדש תחת השמש.לעתים זוכים אנשים ראויים ולעתים אנשים פחות ראויים ולעתים לא זוכים אנשים שאולי ראויים או ראויים בוודאות,בכלל,לשום כיבוד שהוא.

    חלק ממשוררי רומא היו מוכנים,נדמה לי לוותר על חלק מהכיבודים שקיבלו "מהקיסרים" שלהם ובלבד שלא יסתבכו עימם כפי שהסתבכו.דבר דומה,נושא דומה,העלה פסטרנק בשיר השני שהבאתי.ותשאל את אברהם בן יצחק מה הוא חושב על כך.אתה יכול לדבר איתו,גם היום,אם תרצה.:)

    אסור לי,אסור לי לכתוב בטור שלך,אני בהחלט שוקל את זה ברצינות,גם כך זמן הלימודים שלי מועט יחסית(למרות שהוא רב יותר משל הרבה מהאנשים שאני מכיר בסביבתי הקרובה:)

    טוב,רציתי לכתוב עוד פסקה,אולי אפילו עוד שתיים,בכל אופן לא שמעת את ההשערה שלי בנוגע לאברהם בן יצחק,אבל יש דברים שאולי עדיף לא להעלות.לא חייבים לכתוב הכל,לא?:)

  13. מאת יובל גלעד בתאריך :‏

    לא יודע אם יש עוד מקשיבים לשיחה הזאת, אבל היא מעניינת. סונה בן יצחק היה פעיל ציוני, וציוני נלהב בכל רמ"ח אבריו. נכון הדבר שהיא אדם אירופי במהותו, ובלי ספק היה לו קשה כאן. ובלי ספק היה נפש עמוקה, אני זוכר בממואר של לאה גולדברג כיצד תיארה שהיה יושב שעות ובוהה בעצים. זה יפה.
    לגבי היחסי ציבור – זאת זכותו של כל אחד כמובן. אבל בכך הם דומים למר נוחי דנקנר – כלומר – מאחזי עיניים של עולם הרוח. תפקידי הוא לחשוף את זה – ושוב- לא שאין ביניהם מוכשרים, אלא שאין כל קשר בין הסופרלטיבים שנכתבו עליהם לבין המציאות.
    אמנות בכלל, ושירה בפרט, הם ע ב ו ד ה. לחברה הצעירים מהפייסבוק יש אינסוף זמן לייחצן את זמן, אבל לא לקרוא. גם אני אוהב את מוסיל, "את נבוכותיו של החניך טרלס" מאוד, וגם את "האיש ללא תכונות", למרות שיש בספר משהו קר ואימפוטנטי, אבל מפות גאוניות של הנפש.
    אין קיצורי דרך, לא לגרוסמן ולא לאף אחד.
    ואם אקח אנלוגיה מתחום אהוב עליי הספורט:
    מייקל ג'ורדן היה הכדורסלן הטוב בכל הזמנים, שירה בתנועה

    אבל זה לא רק כי היה מוכשר יותר, על אף שבלי ספר היה מוכשר
    הוא פשוט עבד ועבוד ועובד ורצה יותר מכולם
    החברה של היום עובדים – אבל לא בשירה. זה כל הסיפור.וההישגים בהתאם.

  14. מאת מוטי בתאריך :‏

    מסכים,מצויינות בכל תחום דורשת השקעה רבה.כמו שאמר גיתה.אחוז אחד כישרון,תשעים ותשע אחוז עבודה(או זיעה:).

    סוף שבוע נהדר.

    מוטי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: