השמים הנופלים בשירו מלא המסתורין וההוד של יואב עזרא מצביעים לעבר כיוון אחד – עזיבה, אך למרות זאת הנוכחות שבו עולה בעוצמתה על ההעדר. החיוך שנעלם בסוף השיר מצביע על משהו שהיה כאן – ואיננו יותר, אך העצים שנדים ברוח והידידים שמחכים למטה הם במרכז השיר הזה, והם גורמים לשיר להישאר, לא ללכת. כל האמצעים השקטים האלה למעשה צועקים נוכחות ומשאירים אחריהם תהודה מלאת עוצמה ורבת קסם.
אולם הדבר הפשוט הוא לעיתים מאוד מורכב.פשטות היא עניין יחסי,כי התפיסה של המציאות ושל האובייקטים בתוכה היא עניין יחסי מאוד.מה שאנו רואים הוא דבר אחד,העצם מעבר למה שאנו רואים הוא דבר אחר(כלומר איננו יכולים לדעת עליו דבר)והמשמעות שאנו מעניקים לעצם,דבר שונה באופן מהותי לפעמים מאדם לאדם,בייחוד כאשר מדובר בשיר.עולם האסוציאציות הייחודי של כל אדם עשוי לכוון לריבוי משמעויות,מן הסתם,חלקן חופפות לתפיסה כזאת או אחרת של בני אדם אחרים.אלו דברים ידועים.
לכל שיר,כמובן,יהיה "המסתורי" ביותר, יש הגיון משלו,זהו תשבץ,שפיתרון אחד מחידותיו,מאפשר פיתרון והתאמה של חידה אחרת,עד שמגיעים לתמונה שלמה של מציאות הגיונית,מן הסתם אחת מני רבות.מושגים כאלה שיש לתת עליהם את הדעת הם:"לנצח","עצים ירוקים נדים ברוח","ידידים","וחיוך" אחד שנעלם.
הנה פרשנות:
נצח הוא משהו שיכול להתפס כלא תלוי בזמן הליניארי או כפי שאולי תופסים אותו בני אדם רבים,כדבר מה שנמשך לאינסוף לאורך רצף זמן ליניארי.אנו יודעים שהאדם לא חי לנצח ואם יש ידידים שמחכים למטה ביום שבו השמים נפלו,אנו מבינים ,שזאת דרך אחרת לומר,שמישהו פשוט מאוד מת.כלומר חדל להתקיים.כלומר מריח את העשב מלמטה.
השיר קובע עובדה ידועה מאוד מייד בתחילת השיר.נולדת,-יום אחד השמים ייפלו על מישהו ותמות.השמים בדרך כלל נופלים תמיד על הידידים ובני המשפחה.הם מחכים למטה למסע ההלוויה.התנועה הזאת שמובילה אל הנצח,מתחילה למעשה מלמעלה למטה ולא כפי שהיינו אולי יכולים לחשוב,מלמטה-למעלה.יש לנו עוגן נוסף חשוב מאוד בשיר(מלבד המילה לנצח) וזה הידידים המחכים למטה.לאחר העוגן הזה יש לנו תמונה של עצי רחוב ירוקים נעים ברוח ותמונה של חיוך שנעלם.החיוך שנעלם הוא כמובן מיטונימיה לאותו אחד שמת,(אבל וחשוב לשים לב לכך,גם סמל לדבר מה שעליו אדבר אחר כך)הוא חותם את השיר(ולכך יש משמעות גדולה מאוד)העצם הירוקים,הם אותם עצים המסמלים את המשכיותם הבלתי מתפשרת של החיים,הממשיכים להכות שורש,לצמוח ולשגשג גם לאחר מותו של כל אחד ואחד מאיתנו.זהו הנצח מהסוג השני,זה של הטבע,היקום,שנתפס כאדיש לסבלם של בני אדם,הנתפסים כחלושים וזמניים מאוד לעומתו.
אם כן,לאן מוביל השיר?מהו הנצח הזה שעליו הוא רוצה להצביע?
יש לו שתי פנים.כל אחד ואחד מאיתנו זוכר אנשים מתים.אין אדם שמתיו לא היו מוטלים לפניו בזמן כזה או אחר.אנו זוכרים אותם וביום מן הימים,מישהו וודאי יזכור אותנו.
כל עוד החיים נמשכים,אולי לא נמשך רצף הזיכרון של אדם אחד,אבל נמשך רצף הזיכרון של כל האנשים החיים,שיחיו אי פעם,של כל כל האנשים שמתו אי פעם.אנו שחיים היום,זוכרים מישהו,שזכר מישהו,שזכר אף הוא מישהו וכדומה עד תחילת הימים.
זהו נצח אפשרי שעליו מצביע השיר,"נצח הידידות" אם תרצו לקרוא לזאת כך וידידות הייתה מאז ומעולם אחד הדברים החשובים ביותר לכל אדם ואדם,אריסטו אף טען,שאין חיים מאושרים ללא ידידות כלשהי.(והוא לא היחיד כמובן בטענתו הזאת).
ועדיין,נותר לנו החיוך.החיוך אמנם נעלם,אבל לי מהדהד אותו חיוך נצחי של חתול צ'שייר,אותו חתול יחיד ומיוחד במינו,שנעלם ומופיע שוב בהתאם לנסיבות.
החיוך הזה,שבו שמורה מהותו של האדם,הוא מהותה של היצירה ובתוך היצירה מגולמת תמציתו של היוצר.ואף זה נצח.ובקיצור,הנצח,הוא לא כל מה שלמעלה מהאדם,אלא כל מה שבאדם עצמו,זה אותו ייסוד אלוהי,שאין לו הכחדה ושכל הכחדה שלו היא אשלייה ולא יותר מזה.משהו מאוד ארצי,כל אחד ואחת מאיתנו חי את הנצח הזה מדי יום,לא רק בגנים שהוא נושא בתוכו,אלא במהותו.
קראתי בעיון את פרשנותך, וקראתי שוב ושוב את השיר. משהו לא מסתדר:
לו היה כתוב "כשהשמים יפלו" – היה נראה לקבל את הרעיון שאתה מביע, במובן של "כאשר השמים יפלו". אך המשורר בחר בביטוי "שהשמים יפלו", בביטוי זה יש נימה של איחול, ואם מותר להיות בוטה יותר, אפילו צורה של קללה…
האם אתה מסוגל להבין את השיר באותו אופן גם עם הדיוק הזה?
I have seen loads of useful items on your site about personal computers. However, I have the impression that netbooks are still less than powerful enough to be a good choice if you usually do tasks that require a lot of power, for example video modifying. But for world wide web surfing, microsoft word processing, and many other common computer functions they are just fine, provided you can't mind the little screen size. Appreciate sharing your notions.
אם אכן זאת הייתה הכוונה,הייתי יכול,עדיין למצוא פרשנות אחרת(אבל דומה)אבל אני מאמין שכוונתו של המשורר בביטוי הייתה דווקא כשהשמיים ייפלו.דווקא כקללה,משהו לא מסתדר כאן.אם זאת קללה,אז מי מקלל?המשורר את עצמו,המשורר את האחרים,האחרים(לאוו דווקא הידידים את המשורר?אלוהים את האדם?השטן את האדם?מי?כמו כן,מדוע אין סימן קריאה?זאת גם לא בדיוק קללה רווחת,הייתי אומר,לומר למישהו,שהשמיים ייפלו!,דהיינו,שהשמיים ייפלו על ראשך או משהו בדומה לזה
ולא נראה לי שהמשורר הזה ספציפית היה בוחר ביטוי כה רחוק מהמציאות המוכרת לקוראיו(יש לו דרישות די מחמירות מכל המשוררים האחרים,אם תקרא מפעם לפעם את טוריו ,הקטלניים מאוד לעיתים,יש לומר:)
כמו כן מדוע לסמוך קללה מהסוג הזה או איחול לביטוי "וכל הידידים יחכו למטה"?
אבל בוא נזרום,נניח ונראה את הדברים כך,הפרשנות אמורה כמובן להשתנות.
שהשמיים יפלו,דהיינו איחול,הדמות בשיר מעוניינת שבשעת מותה אנשים יצערו,זה גורם לה מעין עונג לדעת,שיש מישהו שמצטער על לכתה.היא רואה את הידידים המחכים למטה סופקים כפיהם ומתאבלים ואולי שורת נשים מקוננות בהיסטריה קורעות את בגדיהן וצועקות בקולי קולות.איך אמר מאסטר אחד מעצבן של ניו אייג באחת מספריו :"מי יבכה עליך כשתמות".?
אני דווקא אומר,מי אמר שצריך לבכות?(אבל זה כבר עניין אחר:)
במקרה הזה דווקא העצים הירוקים הנדים ברוח בשתיקה מהווים משקל שכנגד לאיחול הזה והחיוך שנעלם הוא חיוכו של המשורר שרואה את כל זאת במעין נחת רוח.לאחר מכן,לאחר שביצע את כל "התיקונים",הוא הולך לו אל האור(החיוך נעלם:)
נו,אני מקבל את הפרשנות הזאת בדוחק.
אפרופו רוח,שים לב לתנוה של האו הנמשכת בשיר בשורות שונות.הרוח כאן עשויה להיות גם רוחו של המשורר שממשיך להניע את כל הדברים גם לאחר מותו ומסתכל בהנאה במסע ההלוויה שלו ולאחר מכן,כמו שאומרים,נעלם(החיוך נעלם).
גם כאן,השיר שומר על "אופטימיות" משהו,אם כי זה מזכיר לי במקצת,הפרשנות הזאת,את מסיבת ההלוויה של דן בן אמוץ,שערך עוד בחייו.
שם היה גם בכי והיה גם צחוק.השאלה היא מי צוחק אחרון.במקרה של דן בן אמוץ למשל,הוא וודאי לא ציפה שיגיע לו לאחר מותו מישהו בשם אמנון דנקנר ויצחק בקול גדול עם רב מכר חזק.גם על דנקנר,החבר של אולמרט, יהיה עוד מי שיצחק:)
החיים חזקים יותר מכולנו וגם המוות הוא חלק מהחיים,לא משהו יוצא דופן מהם.ואירוניה יש בשפע גם למחייכים וגם לבוכים.
"שהשמים יפלו" – זה מה שמקווה (ומאחל) המשורר שיקרה עם לכתו (עזיבתו את העולם?)
"וכל הידידים יחכו למטה" – כולם, ממש כולם, יראו את השמים הנופלים, את עוצמת ההשפעה של עזיבת המשורר על הקוסמוס כולו.
עד כאן התקווה / האיחול של המשורר. עכשיו באה איזו היווכחות, או השלמה אירונית, כלומר המשורר מביע את מה (שלצערו) באמת יתרחש:
"עצי הרחוב הירוקים ינודו ברוח" – עולם כמנהגו.
והדבר הפעוט היחיד שיחסר בקוסמוס הוא ש"חיוך אחד יעלם". השמים לא יפלו, הידידים לא יבחינו במשהו מיוחד, שום אירוע על-טבעי לא יקרה…
רק "מכה קלה בכנף" – חיוך אחד יעלם. זהו. היקום אדיש ללכתו של המשורר, כשם שהוא אדיש לכל מוות אחר. אירוניה עצובה.
השיר כמעט הרמטי ומרוכז מאוד.במצב הזה יש חשיבות,כמובן,לאותיות הכי קטנות בתחילת המילים.הנה,אחת מהן נעלמה מעיני.
יש בהחלט הגיון רב בפרשנות שאתה מציע.משהו בסגנון,אם אני מת,שימותו כולם.(והפרכת האיווי הילדותי והמגלומני הזה לאחר מכן באמצעות תיאור המציאות כהוויתה)
בכל אופן,יפה מאוד שמואל,אני שמח מאין כמותי לראות פרשנויות אחרות ושיחה יותר ערה באתר הזה.רק כך לומדים ואני נמצא כאן בעיקר כדי ללמוד.כשאני קורא לבד, זה רק אני והמחבר וההערות שאני רושם בשולי הדפים.כאן לפחות יש גם אנשים אחרים,שקוראים ומגיבים.
הנה,בשיר למעלה,כבר יש מספר תפיסות ופרשנויות של השיר.אני סבור שזה שיר נפלא,הבעיה שלי היא רק להחליט מה לכתוב ואיך לצמצם את הדברים(וכמובן לשים לב לאותיות הקטנות:)
פעם שנייה שזה קורה לי בשבוע האחרון,אבל הנה עכשיו,בזה הרגע,תוך כדי קריאה, מצאתי בספר שירה,שרכשתי השבוע,שיר שיכול לסכם יפה את הפרשנות שלך,שמואל.
זה מתוך ספרה של אווה ליפסקה:"מוקדם לצעקה" בהוצאת קשב לשירה בתרגומו של רפי וייכרט(אני עושה קידום מכירות להוצאות השונות:)
באי רצון(אווה ליפסקה)
ולו מתי באמת-כלום לא היה קורה.
המשפחה הייתה נאספת עם דגלים שחורים.
אולי היו מצליחים לרגע לבכות,להתרגש.
השמש הייתה נשארת במסלולה.והילדים
מנופפים ברגליהם היו יושבים על עננים.
איש לא היה מפסיק צילצולים פגישות טלפונים
בחירה בנפוליון חדש בשגאל חדש
בכובע חדש לקיץ.והברית הישנה
הייתה נשארת ישנה.
אולי היית יושב לרגע
פורש זרועותיך לרווחה
ומביט מביט מביט
רק לרגע.לא יותר.
על כן
אני מתה באי רצון.
הסגנונות של שני המשוררים הללו שונים לחלוטין,אבל הרעיון דומה.
נדמה לי,שיואב עזרא ביטא את התחושות הללו בצורה מרומזת
,שותקת,דוממת,סמויה יותר,באמצעות תמונות קטועות וחטופות.(די דומה לסרט קולנוע עם חיתוכים של עריכה)
נ.ב
שי,בנוגע לזכויות השיר,אני מניח שמותר לצטט מבלי להגזים,כל עוד זה לא לשימוש מסחרי.(ולא נראה לי שהבלוג הזה הוא לשימוש מסחרי,אלא יותר שירות לציבור הקוראים והכותבים)בכל אופן,אם אתה רואה בעיה בכך,מחק את ההודעה.
אין כל בעיה עם זכויות, כל עוד אתה מציין את שם ההוצאה ויותר את שם המתרגם ויותר – מפרש את השיר ויותר – נותן פירוש חדש לשיר המפורסם בכאוס באמצעות שיר נוסף.
כאוס 
שיר סתום אבל יפה בהחלט
השיר דווקא די פשוט.
אולם הדבר הפשוט הוא לעיתים מאוד מורכב.פשטות היא עניין יחסי,כי התפיסה של המציאות ושל האובייקטים בתוכה היא עניין יחסי מאוד.מה שאנו רואים הוא דבר אחד,העצם מעבר למה שאנו רואים הוא דבר אחר(כלומר איננו יכולים לדעת עליו דבר)והמשמעות שאנו מעניקים לעצם,דבר שונה באופן מהותי לפעמים מאדם לאדם,בייחוד כאשר מדובר בשיר.עולם האסוציאציות הייחודי של כל אדם עשוי לכוון לריבוי משמעויות,מן הסתם,חלקן חופפות לתפיסה כזאת או אחרת של בני אדם אחרים.אלו דברים ידועים.
לכל שיר,כמובן,יהיה "המסתורי" ביותר, יש הגיון משלו,זהו תשבץ,שפיתרון אחד מחידותיו,מאפשר פיתרון והתאמה של חידה אחרת,עד שמגיעים לתמונה שלמה של מציאות הגיונית,מן הסתם אחת מני רבות.מושגים כאלה שיש לתת עליהם את הדעת הם:"לנצח","עצים ירוקים נדים ברוח","ידידים","וחיוך" אחד שנעלם.
הנה פרשנות:
נצח הוא משהו שיכול להתפס כלא תלוי בזמן הליניארי או כפי שאולי תופסים אותו בני אדם רבים,כדבר מה שנמשך לאינסוף לאורך רצף זמן ליניארי.אנו יודעים שהאדם לא חי לנצח ואם יש ידידים שמחכים למטה ביום שבו השמים נפלו,אנו מבינים ,שזאת דרך אחרת לומר,שמישהו פשוט מאוד מת.כלומר חדל להתקיים.כלומר מריח את העשב מלמטה.
השיר קובע עובדה ידועה מאוד מייד בתחילת השיר.נולדת,-יום אחד השמים ייפלו על מישהו ותמות.השמים בדרך כלל נופלים תמיד על הידידים ובני המשפחה.הם מחכים למטה למסע ההלוויה.התנועה הזאת שמובילה אל הנצח,מתחילה למעשה מלמעלה למטה ולא כפי שהיינו אולי יכולים לחשוב,מלמטה-למעלה.יש לנו עוגן נוסף חשוב מאוד בשיר(מלבד המילה לנצח) וזה הידידים המחכים למטה.לאחר העוגן הזה יש לנו תמונה של עצי רחוב ירוקים נעים ברוח ותמונה של חיוך שנעלם.החיוך שנעלם הוא כמובן מיטונימיה לאותו אחד שמת,(אבל וחשוב לשים לב לכך,גם סמל לדבר מה שעליו אדבר אחר כך)הוא חותם את השיר(ולכך יש משמעות גדולה מאוד)העצם הירוקים,הם אותם עצים המסמלים את המשכיותם הבלתי מתפשרת של החיים,הממשיכים להכות שורש,לצמוח ולשגשג גם לאחר מותו של כל אחד ואחד מאיתנו.זהו הנצח מהסוג השני,זה של הטבע,היקום,שנתפס כאדיש לסבלם של בני אדם,הנתפסים כחלושים וזמניים מאוד לעומתו.
אם כן,לאן מוביל השיר?מהו הנצח הזה שעליו הוא רוצה להצביע?
יש לו שתי פנים.כל אחד ואחד מאיתנו זוכר אנשים מתים.אין אדם שמתיו לא היו מוטלים לפניו בזמן כזה או אחר.אנו זוכרים אותם וביום מן הימים,מישהו וודאי יזכור אותנו.
כל עוד החיים נמשכים,אולי לא נמשך רצף הזיכרון של אדם אחד,אבל נמשך רצף הזיכרון של כל האנשים החיים,שיחיו אי פעם,של כל כל האנשים שמתו אי פעם.אנו שחיים היום,זוכרים מישהו,שזכר מישהו,שזכר אף הוא מישהו וכדומה עד תחילת הימים.
זהו נצח אפשרי שעליו מצביע השיר,"נצח הידידות" אם תרצו לקרוא לזאת כך וידידות הייתה מאז ומעולם אחד הדברים החשובים ביותר לכל אדם ואדם,אריסטו אף טען,שאין חיים מאושרים ללא ידידות כלשהי.(והוא לא היחיד כמובן בטענתו הזאת).
ועדיין,נותר לנו החיוך.החיוך אמנם נעלם,אבל לי מהדהד אותו חיוך נצחי של חתול צ'שייר,אותו חתול יחיד ומיוחד במינו,שנעלם ומופיע שוב בהתאם לנסיבות.
החיוך הזה,שבו שמורה מהותו של האדם,הוא מהותה של היצירה ובתוך היצירה מגולמת תמציתו של היוצר.ואף זה נצח.ובקיצור,הנצח,הוא לא כל מה שלמעלה מהאדם,אלא כל מה שבאדם עצמו,זה אותו ייסוד אלוהי,שאין לו הכחדה ושכל הכחדה שלו היא אשלייה ולא יותר מזה.משהו מאוד ארצי,כל אחד ואחת מאיתנו חי את הנצח הזה מדי יום,לא רק בגנים שהוא נושא בתוכו,אלא במהותו.
סה"כ,שיר אופטימי מאוד(ולמה שלא נהיה אופטימיים?:)
מוטי שלום,
קראתי בעיון את פרשנותך, וקראתי שוב ושוב את השיר. משהו לא מסתדר:
לו היה כתוב "כשהשמים יפלו" – היה נראה לקבל את הרעיון שאתה מביע, במובן של "כאשר השמים יפלו". אך המשורר בחר בביטוי "שהשמים יפלו", בביטוי זה יש נימה של איחול, ואם מותר להיות בוטה יותר, אפילו צורה של קללה…
האם אתה מסוגל להבין את השיר באותו אופן גם עם הדיוק הזה?
We cou'vlde done with that insight early on.
I have seen loads of useful items on your site about personal computers. However, I have the impression that netbooks are still less than powerful enough to be a good choice if you usually do tasks that require a lot of power, for example video modifying. But for world wide web surfing, microsoft word processing, and many other common computer functions they are just fine, provided you can't mind the little screen size. Appreciate sharing your notions.
שלום שמואל,
אם אכן זאת הייתה הכוונה,הייתי יכול,עדיין למצוא פרשנות אחרת(אבל דומה)אבל אני מאמין שכוונתו של המשורר בביטוי הייתה דווקא כשהשמיים ייפלו.דווקא כקללה,משהו לא מסתדר כאן.אם זאת קללה,אז מי מקלל?המשורר את עצמו,המשורר את האחרים,האחרים(לאוו דווקא הידידים את המשורר?אלוהים את האדם?השטן את האדם?מי?כמו כן,מדוע אין סימן קריאה?זאת גם לא בדיוק קללה רווחת,הייתי אומר,לומר למישהו,שהשמיים ייפלו!,דהיינו,שהשמיים ייפלו על ראשך או משהו בדומה לזה
ולא נראה לי שהמשורר הזה ספציפית היה בוחר ביטוי כה רחוק מהמציאות המוכרת לקוראיו(יש לו דרישות די מחמירות מכל המשוררים האחרים,אם תקרא מפעם לפעם את טוריו ,הקטלניים מאוד לעיתים,יש לומר:)
כמו כן מדוע לסמוך קללה מהסוג הזה או איחול לביטוי "וכל הידידים יחכו למטה"?
אבל בוא נזרום,נניח ונראה את הדברים כך,הפרשנות אמורה כמובן להשתנות.
שהשמיים יפלו,דהיינו איחול,הדמות בשיר מעוניינת שבשעת מותה אנשים יצערו,זה גורם לה מעין עונג לדעת,שיש מישהו שמצטער על לכתה.היא רואה את הידידים המחכים למטה סופקים כפיהם ומתאבלים ואולי שורת נשים מקוננות בהיסטריה קורעות את בגדיהן וצועקות בקולי קולות.איך אמר מאסטר אחד מעצבן של ניו אייג באחת מספריו :"מי יבכה עליך כשתמות".?
אני דווקא אומר,מי אמר שצריך לבכות?(אבל זה כבר עניין אחר:)
במקרה הזה דווקא העצים הירוקים הנדים ברוח בשתיקה מהווים משקל שכנגד לאיחול הזה והחיוך שנעלם הוא חיוכו של המשורר שרואה את כל זאת במעין נחת רוח.לאחר מכן,לאחר שביצע את כל "התיקונים",הוא הולך לו אל האור(החיוך נעלם:)
נו,אני מקבל את הפרשנות הזאת בדוחק.
אפרופו רוח,שים לב לתנוה של האו הנמשכת בשיר בשורות שונות.הרוח כאן עשויה להיות גם רוחו של המשורר שממשיך להניע את כל הדברים גם לאחר מותו ומסתכל בהנאה במסע ההלוויה שלו ולאחר מכן,כמו שאומרים,נעלם(החיוך נעלם).
גם כאן,השיר שומר על "אופטימיות" משהו,אם כי זה מזכיר לי במקצת,הפרשנות הזאת,את מסיבת ההלוויה של דן בן אמוץ,שערך עוד בחייו.
שם היה גם בכי והיה גם צחוק.השאלה היא מי צוחק אחרון.במקרה של דן בן אמוץ למשל,הוא וודאי לא ציפה שיגיע לו לאחר מותו מישהו בשם אמנון דנקנר ויצחק בקול גדול עם רב מכר חזק.גם על דנקנר,החבר של אולמרט, יהיה עוד מי שיצחק:)
החיים חזקים יותר מכולנו וגם המוות הוא חלק מהחיים,לא משהו יוצא דופן מהם.ואירוניה יש בשפע גם למחייכים וגם לבוכים.
מוטי, אתה בעצם הולך באותה דרך.
אני מציע לך טיפונת אחרת:
"שהשמים יפלו" – זה מה שמקווה (ומאחל) המשורר שיקרה עם לכתו (עזיבתו את העולם?)
"וכל הידידים יחכו למטה" – כולם, ממש כולם, יראו את השמים הנופלים, את עוצמת ההשפעה של עזיבת המשורר על הקוסמוס כולו.
עד כאן התקווה / האיחול של המשורר. עכשיו באה איזו היווכחות, או השלמה אירונית, כלומר המשורר מביע את מה (שלצערו) באמת יתרחש:
"עצי הרחוב הירוקים ינודו ברוח" – עולם כמנהגו.
והדבר הפעוט היחיד שיחסר בקוסמוס הוא ש"חיוך אחד יעלם". השמים לא יפלו, הידידים לא יבחינו במשהו מיוחד, שום אירוע על-טבעי לא יקרה…
רק "מכה קלה בכנף" – חיוך אחד יעלם. זהו. היקום אדיש ללכתו של המשורר, כשם שהוא אדיש לכל מוות אחר. אירוניה עצובה.
רציתי לשבח את שניכם, שמואל ומוטי, על הדו-שיח היפה הזה פה עם מגוון דיעותיו ופרשנויותיו.
השיר כמעט הרמטי ומרוכז מאוד.במצב הזה יש חשיבות,כמובן,לאותיות הכי קטנות בתחילת המילים.הנה,אחת מהן נעלמה מעיני.
יש בהחלט הגיון רב בפרשנות שאתה מציע.משהו בסגנון,אם אני מת,שימותו כולם.(והפרכת האיווי הילדותי והמגלומני הזה לאחר מכן באמצעות תיאור המציאות כהוויתה)
בכל אופן,יפה מאוד שמואל,אני שמח מאין כמותי לראות פרשנויות אחרות ושיחה יותר ערה באתר הזה.רק כך לומדים ואני נמצא כאן בעיקר כדי ללמוד.כשאני קורא לבד, זה רק אני והמחבר וההערות שאני רושם בשולי הדפים.כאן לפחות יש גם אנשים אחרים,שקוראים ומגיבים.
הנה,בשיר למעלה,כבר יש מספר תפיסות ופרשנויות של השיר.אני סבור שזה שיר נפלא,הבעיה שלי היא רק להחליט מה לכתוב ואיך לצמצם את הדברים(וכמובן לשים לב לאותיות הקטנות:)
שיהיה לך סוף שבוע נפלא ותודה על זמנך.
פעם שנייה שזה קורה לי בשבוע האחרון,אבל הנה עכשיו,בזה הרגע,תוך כדי קריאה, מצאתי בספר שירה,שרכשתי השבוע,שיר שיכול לסכם יפה את הפרשנות שלך,שמואל.
זה מתוך ספרה של אווה ליפסקה:"מוקדם לצעקה" בהוצאת קשב לשירה בתרגומו של רפי וייכרט(אני עושה קידום מכירות להוצאות השונות:)
באי רצון(אווה ליפסקה)
ולו מתי באמת-כלום לא היה קורה.
המשפחה הייתה נאספת עם דגלים שחורים.
אולי היו מצליחים לרגע לבכות,להתרגש.
השמש הייתה נשארת במסלולה.והילדים
מנופפים ברגליהם היו יושבים על עננים.
איש לא היה מפסיק צילצולים פגישות טלפונים
בחירה בנפוליון חדש בשגאל חדש
בכובע חדש לקיץ.והברית הישנה
הייתה נשארת ישנה.
אולי היית יושב לרגע
פורש זרועותיך לרווחה
ומביט מביט מביט
רק לרגע.לא יותר.
על כן
אני מתה באי רצון.
הסגנונות של שני המשוררים הללו שונים לחלוטין,אבל הרעיון דומה.
נדמה לי,שיואב עזרא ביטא את התחושות הללו בצורה מרומזת
,שותקת,דוממת,סמויה יותר,באמצעות תמונות קטועות וחטופות.(די דומה לסרט קולנוע עם חיתוכים של עריכה)
נ.ב
שי,בנוגע לזכויות השיר,אני מניח שמותר לצטט מבלי להגזים,כל עוד זה לא לשימוש מסחרי.(ולא נראה לי שהבלוג הזה הוא לשימוש מסחרי,אלא יותר שירות לציבור הקוראים והכותבים)בכל אופן,אם אתה רואה בעיה בכך,מחק את ההודעה.
אין כל בעיה עם זכויות, כל עוד אתה מציין את שם ההוצאה ויותר את שם המתרגם ויותר – מפרש את השיר ויותר – נותן פירוש חדש לשיר המפורסם בכאוס באמצעות שיר נוסף.
יפה. צטטת שיר יפה שאכן מתכתב (מבלי משים) עם שירו של יואב עזרא, לפחות עד אשר יציע מישהו פרשנות נוספת / אחרת…
עצוב,אבל יפה,
שנה טובה לך יואב