כאוס

מה לא ידעו אבי והמורה לחשבון/ אריה בר


הקשר שעושה אריה בר בין מות המורה לחשבון למות אביו הוא נצחי – והנצחיות הזאת מתבטאת בשילוב של תיאורים לכאורה פרוזאים כמו 'שברים', 'לוח הכפל' עם תיאורים רגשיים כמו 'חשבון הנפש' ו'אינסוף', שהאחרון הוא גם פרוזאי, מתחום המתמטיקה אך רגשי כי הוא מסמל את הנצחיות. תיאור שמשלב את הפרוזאי והרגשי בצורה מדויקת הוא "מניח את ראשו על לוח הכפל", שהרי גם לוח הכפל יכול להיראות כדבר שיש בו רגש, מבחינת מגוון האפשרויות שבו והצירופים שהוא מכיל. הקשר לאב נעשה לאחר מכן באמצעות תיאור הלשון, שנטמנת יחד עם האב בשיר. זה שיר שבאמצעות חיבור וחיסור של רגש ופרוזה מצליח לעורר אחריו תהודה של כאב גדול – ובזה כוחו.
wordpress hit counter

אריה בר הוא יליד 1938, כלכלן במקצועו. פרסם שני ספרי שירה עד כה – "שפת אב",  (ירון גולן, 1998) ו"בירושלים אין רחוב ראשי" (תמוז, 2003). הקישור המוביל משמו הוא לביקורת שפרסמתי על ספרו השני בכתב העת "אוקאפי".
שי אריה מזרחי
מודעות פרסומת

ניווט של פוסט יחיד

8 מחשבות על “מה לא ידעו אבי והמורה לחשבון/ אריה בר

  1. מעניין לדעת, האם שיר זה נכתב לפני "אווזים" של אגי משעול, או אחריו.
    בכל מקרה שניהם משווים בין הטראומה של רבים מאיתנו (ביחוד אלה השייכים למדעי הרוח) מלימודי המתמטיקה: "איך תצליח בחיים, אם לא תדע לפתר משוואה משולשת?" לבין מבט לאחור על החיים ,והתובנה ש"הצלחה" קשורה למשוואות מסוג אחר לגמרי.
    שיר יפה מאד.
    גיורא

  2. מאת יובל גלעד בתאריך :‏

    אכן שיר יפה ועדין, מהודק במטאפורות שלו, הנשארות במסגרת הרפרור. כולנו כילדים לעגנו למורים ובזנו להם, לפחות בדור וביתר שאת כיום, אבל מי הסתכל פעם על עצבותם? ויפה גם שהכאב העובר הוא גם מטאפיזי ולא רק קונקרטי מעשי.

  3. שיר יפה. אני מכיר שירים נוספים של אריה בר וגם בהם חוכמה רבה, חוכמת-חיים, חוכמת השיר ולשון רהוטה

  4. אילו ידע
    אילו ידענו
    זו אולי השאלה הגדולה
    שאלת המיליון דולר כמו שאומרים
    אילו ידענו היינו עושים אחרת
    וככול שהדור פחות תמים ינסה יותר לדעת יותר ללמוד מה עליו לעשות כדי שלא יאמר אילו ידעתי
    אבל כמו שאומרים
    כל החיים אנו לומדים ובסוף מתים טיפשים
    שיר יפה מעורר למחשבה

  5. מאת מוטי. בתאריך :‏

    זאת שירה נפלאה והתאכזבתי מאוד לגלות שלא מוצאים כמעט שום שיר נוסף של אריה בר בגוגל.אשמח אפילו לרכוש ספר שירים של המשורר הזה.

    הנה הפרשנות שלי לשיר.:

    כל החיים הם,בין היתר חשבון וטבעם של בני אדם הוא לחשב.אנו מרגישים בהמיספירה אחת,זאת הימנית,אבל מחשבים ללא הרף בזאת השמאלית(שהיא במרבית המקרים,הדומיננטית).שם גם השפה ואף השפה היא סוג של חשבון.

    כשאלוהים קרא אל איוב ורעיו מתוך הסערה הוא ניסה להסביר להם דבר מה הנוגע למהות הקיום הזמנית,האקראית,ומה שהוא הסביר להם,נראה לי,בגדול,שהחשבון שלהם רחוק מאוד מלהיות החשבון שלו,דהיינו שיש חשבונות נפרדים ולחשבון הבנק שלו אין לאנושות קשר.
    למרות זאת,בני אדם יכולים לעשות כמיטב יכולתם,להיות קשובים בכל עת לכל מסר שעשוי להגיע מעבר לחשבון כזה או אחר.אלוהים אומר לאדם,המנעו מלבקש חשבונות רבים,הם מונעים מכם להיות כאן ועכשיו,להתבונן בתפקיד שעליכם למלא במלוא תשומת הלב.
    נדמה לי,שהשיר מדבר על זה.

    העיניים האבלות של המורה לחשבון המביטות למרחק הן העיניים של כל אחד ואחת מאיתנו,המביטות אל עבר יום המוות,יום אחרון,אותו יום,שקיומו בלבד יוצר בנפש באופן בלתי נמנע את כל החשבונות האפשריים הנוגעים בלב ההוויה,במשמעות הקיום האישית.
    לשם מה כל זה?לשם מה אנו טורחים?

    הדימויים והמטאפורות עוצמתיים מאוד וכפל המשמעות במילים ממחיש יותר מכל את השניות הזאת של הקיום העומד כל העת על גבול האין.אנו מתבוננים בקיום דרך מסגרות שחורות,מצומצמות,לכאורה אמורות לסייע לנו לראות טוב יותר(במידה ואנו קצרי רואי),אבל למעשה מצמצמות באופן בלתי נמנע את ספקטרום הראייה.יש דברים,שלא משנה כמה נשתדל,לעולם לא נוכל לראות.אבל יש דברים שאם לא נשתדל,אין ספק,שגם לא נראה ואולי מן הראוי שנראה.

    השאיפה הזאת לאינסוף היא שאיפתם של כל האנשים הצעירים,שרוצים וחושבים שהם יכולים לכבוש את העולם,יש בו את ההדחקה מחד גיסא של המוות ומאידך גם סוג של אירוניה.האינסוף הוא האלוהים,אותו אלוהים שמדבר אל איוב מהסערה,אותו אלוהים שמסביר לאיוב,שלעולם לא יוכל להבין ולתפוס בשכלו את האינסוף הזה,לעולם לא יוכל ממש להתמזג עימו.

    לוח הכפל הוא סמל מדהים בעיני לחיי אנוש.חפשו לכם לוח כפל בגוגל והתבוננו בו.מראהו כשל ריבוע והמירב שמגיעים בהכפלות בו הוא לגיל מאה.זה פחות או יותר הגיל שמרבית האנשים יכנסו לטווח שלו.אלו חיי אנוש שבתוכם כלולים כל הדברים האפשריים לבן אנוש.לכל בן אנוש.אנו סגורים בחיים הללו כמו בתוך ריבוע והאפשרויות שלנו במידה מרובה קבועות מראש.ויחד עם זאת,העיוורון שלנו,במידה מרובה,הנתפס כאיזושהי יכולת ראייה(במידה אירונית)הוא זה שמאפשר לנו במידה מסויימת בכלל לעשות משהו."היה מניח ראשו על לוח הכפל".היה מקונן על קוצר החיים,על זמניותם או אולי רואה את הדברים ללא כחל ושרק,ללא אשליות,מתבונן במה שיש בלבד,מקבל את זה ופועל משם.

    אחרת,מי אמר שיש משמעות ושאם יש משמעות אנו בכלל יודעים מהי?כל החיפוש הזה של בני אדם אחרי משמעות וההתרוצצות הזאת עלי אדמות להשיג משהו,שאנו רואים בו כחשוב,יכול להיות שאינו אלא סתם מאמץ חסר כל חשיבות,אולי,מבחינת הנצח.הסוף ידוע,העשייה,כל העשייה הגדולה,כל מה שבני אדם ראו כחשוב,כל זה -ייעלם.

    נדמה,שהמשורר מתבונן בחיים הללו וזה מה שהוא רואה.זה גם הקשר שאני רואה בין "המורה לחשבון",שאינו אל מטאפורה,השלכה,סמל, לבין האב.האב הוא זה שהביא את המשורר אל החיים,גידל וחינך אותו,הרים אותו על כפיים,דאג לו,חיבק אותו כאשר היה תינוק.גם האב הוא סוג של אלוהים,שלימד את הילד את החשבונות הראשונים,אבל נדמה שמשם והלאה החיים קיבלו תפניות שונות ומשונות והמשורר מביט בעין בוחנת בתפניות הללו ומשקף אותם בשיר הזה,לוכד את התמצית של חיי אנוש ומביע אותה.גם האב מת.הילד נותר יתום.את היתמות הזאת,של מות אבא,הוא מבטא באובדן הלשון,באילמות מילולית,בתיאור חשבונאי,קר לכאורה,אך עוצמתי ומלא רגש בו זמנית.

    לשונו של האב נקברה עימו,הלשון שלימדה את הילד לדבר,שהנחתה אותו לראות את העולם.אותה לשון היא בעצם העולם,המילים,המושגים,המשמעויות,העולם של כל אחד ואחת מאיתנו נעלם ברגע המוות.

    ולמרות זאת,הנה משהו של רילקה בתרגום חדש של שמעון זנדבנק.נראה לי שטוב לסיים את הציטוט הזה,הוא אדיר בעיני.:

    "למה,אם ניתן לבלות את קצבת החיים האלה
    כדפנה,כהה אך מעט משאר
    הירוק,עם גלים קטנים בשפת כל
    עלה(כחיוך של הרוח):למה אם כן
    ההכרח להיות אנושי-ולמרות הבריחה מגורל,
    כמיהה לגורל?…

    לא משום שהאושר,אותו
    רווח בהול של הפסד קרוב,אמנם קיים.
    לא מרוב סקרנות,או לצורך תרגול של הלב,
    שהיה אפשרי גם בדפנה…

    אלא מפני שלהיות פה זה הרבה,ומפני שכל
    מה שכאן,מסתבר,זקוק לנו,כל המתפוגג הזה,
    הנוגע לנו באופן מוזר.לנו
    המתפוגגים יותר מכל.פעם אחת כל
    דבר,רק פעם אחת.פעם אחת ולא עוד.וגם אנחנו
    פעם אחת.אחת ולעולם.אבל שהיית
    פעם אחת,ולו אחת בלבד:
    שהיית בן האדמה-זה דומה,דבר שאין להשיבו………

    ….כי לא אדמה מלוא החופן,אדמה אין אומר,
    מביא איתו הנודד ממורד ההר אל הגיא,אלא
    מילה שכבש לו,טהורה,את פריחת הערבז
    הצהוב וכחול.אולי אנחנו פה כדי לומר:בית,
    גשר,באר,שער,כד,עץ פרי,חלון,
    לכל היותר:עמוד,מגדל..אבל לומר,התבין,
    לומר את הדברים בכל מאודם,כדרך שהם בעצמם
    לא חשבו מעודם להיות……."

    (רילקה,אלגיה מספר 9,אלגיות דואינו,בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרי סימן קריאה
    ותרגומו של שמעון זנדבנק)

  6. מאת מוטי. בתאריך :‏

    טוב,נמצאה האבידה.:)

    יש למשורר דף בית בבמה חדשה,רק שמגיעים לשם דרך גוגל בדרכים ממש עקלקלות.הגעתי דרך אתר אחר שמצאתי בגוגל, שנקרא "האייל הקורא".

    גם אימייל יש לו,נקווה שמעודכן.:)

    הנה הדף:

    http://stage.co.il/Authors/18628

    שבוע נעים.

  7. מאת רן יגיל בתאריך :‏

    אני חושב שכוחו של השיר הזה טמון בריקון לירי עצב של שתי דמויות סמכותיות בחיי הדובר העומדות אחרי כל הכללים וההטפות אל מול האין. שיר חזק.

  8. לרן,
    מסכימה איתך לגבי שתי הדמויות,וגם לגבי ההמשך,
    אהבתי את:"חשבון הנפש" ו"לוח הכפל"כמו גם את "השברים",הדימויים,
    עובדים,
    השיר מהדהד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: