בדיוק/יובל גלעד – גבריאל טלפיר, פנינה אבודה בארץ ישראל
כמה קל לשכוח משוררים? קל מאוד. איש כמעט לא זוכר את גבריאל טלפיר (1901-1990) שנולד בשם יוסף וינדרמן ועלה ארצה בשנת 1925. משורר נהדר שנשכח כלא היה, בין השאר ב"אשמתו", מאחר והשתתק בצעירותו ועסק כל חייו במו"לות ובעריכת כתב העת המפואר "גזית" לאמנות, ששנים היה כתב העת היחיד העברי לאמנות, ויצא לאור באדיקות משך חמישים שנה (1932-1982). ועדיין, מה מוביל משורר כה נפלא, כפי שאראה מיד, לא לכתוב או לכתוב מעט או לא לפרסם?
אולי היה זה המבקר שבתוכו, שכן טלפיר הושפע מאורי צבי גרינברג ומשלונסקי, בעיקר מגרינברג, ואי אפשר לכתוב יותר טוב מגרינברג, עם יותר פאתוס, עם יותר דמיון לשוני ובשורות יותר חוצבות. אבל עדיין. שלוש פואמות שפרסם טלפיר ב-1925-1926 ("ליגיון", "רעב" ו-"ג'ז בנד") יצאו מחדש במהדורה ביבליופילית על ידי אלמנתו בשנת 1991, ועדיין ניתן למצאה בספריות.
איתמר לוי, הידוע כצייד הספרים של ספרים נדירים, מספר באתר שלו באינטרנט איך הוזמן בשנת התשעים על ידי אלמנתו של טלפיר שהציעה לו למכירה את ספרייתו המשובחת ואוסף האמנות שלו. לוי היה בראשית דרכו והציע סכום נמוך על כמה ספרים, ובדיעבד התחרט. כעבור שנים החלו לצוץ חלקים מעיזבונו בחנויות סוחרים, והאוסף הגדול של המשורר התפרק לרסיסים, כפי שקורה כמעט תמיד לאנשי ספר.
רוב חיי עבדתי בחנות ספרים יד שנייה, וראיתי איך זה עובד – אדם צובר כל חייו ספרייה מרשימה עם אקסמפלרים נדירים וממוספרים למיניהם, קורא ואוהב את הספרים, ואז באים יורשיו, מזמינים סוחר ראשון שעולה בדעתם, לפעמים סתם סוחר חסר מושג משוק הפשפשים ביפו, הוא נותן כמה שקלים העיקר לפנות את ה"זבל", והופ – מוכרים את הדירה, שהיא היחידה בעלת הערך לגבי היורשים, בעידן הנדל"ן כאלוהים. פעמים רבות מחמיצים היורשים חומרים יקרי ערך.
מבין שלוש הפואמות המצוינות החזקה ביותר היא "רעב" (1926). מה נשאר לנו כיום בזיכרון הקולקטיבי מימי ראשית הציונות בארץ ישראל בכלל ובתל אביב בפרט? ריקודי הורה, חלוצים מצטלמים יחד על רקע שדה טרשים, בנייני באוהאוס וכו'. אבל מה לעשות שהזיכרון הקולקטיבי הוא סלקטיבי, ושאנשים לא אוהבים צער וייאוש. טלפיר עלה ארצה בשנת 1925, והחל לעבוד כפועל. היה רעב בארץ, וטלפיר מתאר את המצוקה, בעיקר בפואמה "רעב".
כאמור, השפעת האקספרסיוניזם של אצ"ג והאקספרסיוניזם בכלל ניכרת בפואמה ובשורותיה הארוכות, הזועמות, המתפרצות, המטיחות. השפעה נוספת הנה אולי זו של המשורר הרוסי הגדול ולדימיר מאיאקובסקי, ושל הפואמות "ענן במכנסיים" ו"חליל חוט שדרה" (1915-1916). מדהים החופש שהיה לאצ"ג וגם לטלפיר בשורות הארוכות בעידן בו החלה מלכות שלונסקי, אלתרמן וגולדברג, השפעת השירה הרוסית החרוזה. טלפיר אולי הושפע מהאקספרסיוניזם במטאפורות של מאיקובסקי, אבל המוסיקה הנה חרוז לבן, חופשי.
הפואמה נפתחת בהקדשה: "אחיי היקרים, הפרולטריט המקסים במולדתי, אשר דמיו יוקדים ב"הוֹרוֹת" של ייאוש ונופו צומק על חולות יהודה בצעקת זועה: לחם! לחם! לחם!". כאמור, לא רעב מטאפורי אלא רעב של ממש, כמו ב"רעב" לקנוט המסון, וכבר בהתחלה הצירוף היפה "הורות של ייאוש" – הורה – ריקוד שמח וחברתי מחובר לייאוש, כמו בצירוף "הורה עזובה" של יחיאל חזק, משורר נהדר שלא זוכה לכבוד הראוי לו.
הפואמה שלובה היטב בנופי הארץ, כבר מהפתיחה:
"ואל מדבר יהודה יוצאים אחים
למשוח כפות רגליהם הנפוחות
במשחות דם שותת
וללחש מרוב תוגה על שפתי חולות:
גדולה הבדידות בלבבות כואבים,
אשר חזו להיות הקדושים עלי אדמות
ובמברשות של מוחות קודחים כָּבֵּד רגבי ארצי:
להיות קהל נביאים מנערים הצרעת
מעל פניהם של תועים –
ולפעמים אלבטרוסים של בני אדם
לפרוש כנפי פלדה ולצאת אל בית האלוהים!"
הרבה סימני קריאה ואקספרסיוניזם מלא דם, אבל גם צירופים עדינים ומיוחדים: "מברשות של מוחות קודחים", "אלבטרוסים של בני אדם". הרעב מזכיר לי את המשורר הנפלא אטילה יוזף, ההונגרי, שגם הוא עסק בנושא. זאת היתה תקופה בה גם בעולם ה"מערבי" שלנו, אחרי מלחמת העולם השנייה, הרעב היה חיזיון נפוץ:
"ויום-יום
לצאת באווירוני החיים להיות פצצות
שנשלחו מעיניי הצמאים,
נפץ הכדורים
ולהיות לחם לרעבים בכל תפוצות עולם!…
ויתפרצו בני אדם בכל הדרכים
לילך תפוסי חזון אל מימי הירדן
להיות המטבילים בירושלים של תועים!…
וכעין שיגעון צומח הטף עלי חולות
ושולח את קולותיו לכס הכבוד –
והפעוטות הם כאברי ריבונו של עולם…
ומחסה מלבד הרקיע להם אין."
כל מי שהינו אב או אם לילדים לא רוצה אפילו לדמיין את הסיטואציה בה ילדיו רעבים, אבל זה קרה ועוד איך. מצד אחד הרעב אוניברסאלי, ומצד שני מקומי מאוד – הוזים ומדמדמים הולכים אנשים למימי הירדן, "ירושלים של תועים" – צירוף יפה, ורוחו של הצלוב שורה על השורות כמובן.
לפואמה אין כלל עלילה, כולה הוויה ורגעי רעב המקבלים מטאפורות שונות, ולא פלא שהמשורר פנה לערוך כתב עת לציור. צייר היה, במילים. הנה, הכי מקומי שיש, אלנבי פינת נחלת בנימין, תיאור של מוכי רעב רוקדים הורה מתוך שיגעון:
"עם השקיעה בפינת אלנבי – נחלת בנימין
הבוערת בהתלכדות אלוהית,
יוצאים אחי בשלהבת דמם המרתח
להיות עמודי אש של פלדת גופים –
ויוקדים בתוך מוקד דבקויות של הורות השיגעון
ומכים, שנים על שנים, ביטון כבישים של קִרְיָתי
בצעקת ייאוש מרה:
הגלילה – הגלילה – הגלילה – הגלילה!"
ככל הנראה הרעב העירוני היה קשה יותר מאשר זה בצפון, והרעבים העירוניים רוצים לברוח צפונה. מי יכול לדמיין כזה רעב כיום בשפע של תל אביב, עיר היוקרה? ההמשך מתאר את העדר העבודה, הליכה על חולות לוהטים, "קיסריה של כיליונות" –עוד צירוף נהדר, ו"באלנבי – הירקון/ לרשום בלשון צחיחה על מרצפות: / החיים טובעים". אקספרסיוניזם זה ללחוץ פול גז תמיד, בווליום גבוה, ברצון לזעזע. והנה תיאור נוגע ללב של נשים רחמניות, אחיות:
"ואחיות רחמניות, אמהות קדושות
אשר בבתי חולים של מעלה
לרדת באווירונים של שחרים
לחבוש האברים הכואבים של גופים צומקים,
לשים קרח של פיוסים על מוחות אכולים…
אמהות קדושות, מלכות ההריון אשר בתבל,
גועים הבנים בשרב הקדחת…
הוי, אמא קדושה, רחל אמנו, רחמי את בניך הנעים
כעולמות עזובים על פני שבילי חולות שבכנען".
יפה האהבה לאמהות, שבעידן של ימינו כבר נראית מוזרה, עידן החרב האדיפלית והפסיכולוגיה המאפסת את העבודה הקשה של ההורות בטרוניות. לעיתים הווליום גבוה מדי, יש להודות, וגם לא כל הצירופים מקוריים או חזקים מספיק: "ורעל הייאוש עומד לארוב/ ממחבואות עיניים להיות למחבל, אשר אכל בשר אדם/ בגרון החמסינים ויכה בו שנית, ציפורני מכאוב". "רעל הייאוש" ו"ציפורני מכאוב" – בנאלי, "גרון החמסינים" – מעניין.
ממרחק השנים משורר נבחן לעיתים במבחן פשוט: האם עדיין אפשר לקרוא אותו בבהירות אחרי כל השנים. העברית נעה מהר, אחרי תחייתה, משתנה בקצב מבהיל, הופכת תרגומים מלפני שלושים שנה לחצציים. המינגווי אמר פעם באיזה ראיון על כתיבה שהוא בוחר את המילים הכי פשוטות והכי עתיקות לכתיבתו (אפשר לראות את זה ב"הזקן והים", יצירת המופת שלו) כדי שישרדו. מדי פעם מתגנבות מילים שיצאו מהמחזור אצל טלפיר, אבל זה דווקא חינני:
"אל תחנת רכבת באים אכספרסים של דמיונות זוועה
יורדות גבירות כבודות של תלאות אכול בשרנו הצומק:
דֶבֶר – בהמות – שלשול – טיפוס המעיים – קדחת צהובה.
ויוצאים טייל בבולברים
ולהפוך קרייתי לקִרְקוּס של בתי חולים…"
אכספרסים (רכבות) בולברים (שדרות) ו- קרקוס (קרקס) רק מענגים את האוזן והעין הקוראת. יפה גם המניין של המחלות, כי מה לעשות, החיים לא מורכבים רק מאהבה וכאבי לב כפי שנראה לפעמים מקריאת חטיבות ניכרות של השירה הישראלית הצעירה, אלא גם ממחלות רחמנא ליצלן, ואפילו שלשול – מקומו בשיר.
והנה תיאור נפלא של עושר מול עוני, בעלי הון מול פרולטרים שובתים:
"וארורות הידיים המכות במגלבי שרד את אחי השובתים
בהיכל הקדחת, אשר בכברה של ייאוש הנשמה
וישירו תינוקות יקרים בקובות המשקים: אמא – אמא!
וגדלים עצים של תפוחי זהב, גדלים – וגדלים
ונודפים ריחות בושם פרדסי יהודה ושומרון –
אך לא לנו הפרי – לא לנו – לא לנו הפרי.
וארורות – ארורות – ארורות – ידי גוי
המכות במקלות שרד את אחיותיי".
כן, פעם הגויים היו בעלי ההון כאן, היום הגלגל התהפך, די במהירות, ודי אם אזכיר את אלפי הפליטים מאפריקה שחצו גבולות תוך סיכון חיים והגיעו לכאן רק כדי לצעוד ולצעוד ולצעוד רעבים ברחובות תל אביב, לראות את כל מה שלא יהיה להם לעולם, רק כי נולדו במזל רע, שחומי עור, ואנחנו לא יוצאי דופן ביחסנו אליהם, להיפך, אירופה העשירה גרועה הרבה יותר… ואיך ייתכן שיש עדיין רעב בעולם של 2010 העשיר כל כך בחלקיו, ואיך לאדם אחד מליארדים ולאחר רעב – טוב, זה הטבע האנושי.
ד"ר חיים וייצמן, בן גוריון ועוד רבים וטובים מוזכרים בכתב הייאוש של טלפיר כמנסים לאושש את רוח היישוב ולהשיג תמיכה. חשמל מגיע לארץ ישראל הצעירה, אבל חשמל ליד רעב: "רוטנברג מחשמל את ארצי: טראמים – טראמים/ על כתפי מכונאים מים המלח אלי חיפה. / ואנו רעבים…". הקידמה מול הרעב, כמו היום, לא השתנה הרבה. "ואחי היקרים מייבשים ביצות חלאה –/ קופות חולים מסדרות משלוח מנות: חינין!/ ובעמק עכו מתמרות ארובות נשר…". "ביצות חלאה" – איזה צירוף יפה, כמו גם "משלוח מנות: חינין". זעם, ועוד זעם, בוטה, ישיר, חסר כל כך בשירה העברית הצעירה.
והנה הפתעה, מופיע ביאליק, בהקשר מדהים! ביאליק שאת ביתו היפה רובנו מכירים, ואת סיפור בנייתו אולי גם, ביאליק כבעל הון לשם שינוי, ולא כמשורר הלאומי הנערץ:
"חיים וייצמן מבטיח: הגאולה בוא תבוא בעוד חצי שנה!
ישה חפץ מנעים לנו החיים המרים…
אדון, חיים נחמן ביָליק, רק בחגים ומועדים יוצא
ארמונו הכות בהקפות של הורות על רצפת בטון…"
נפלא. איזה אומץ של משורר צעיר, לתאר את המשורר הלאומי כבעל הון היוצא רק בחגים ומועדים מ"ארמונו" (ויחסית לתקופה בית ביאליק היה ארמון של גאידמק ואריסון) ויוצא במחול ההורה… והנה עוד תיאור אקספרסיוניסטי מבריק, תל אביב המוכת רעב, אבל עדיין עם בחורות יפות, יוצאות לבלות, תל אביב עיר נבנית על ידי סולל בונה, ובתוכה רעבים:
"אלי, בחורות צחיחות יושבות
בשני אגרופי קדשים נפץ – נפץ
את סלעי הרעב,
לחצץ.
בחצות התפרץ ממיטות לבנבנות לצאת
בצעיף לילות צחורים אל הרחובות
להיות כוהנות ליל באוהל מועד של אלנבי
– לערבל –
זה מגדל בבל של תערובת ביטון
הנושא שני לוחות אורים ותומים:
סולל בונה!
ועומד בטלית פסים של מרצפות מלט…
רצף הכבישים לרצפות ריקודים!
בתל אביב מטרטרים מגדלי בבל של גז,
ערבל – ערבל – ערבל!
ויוצאים כמשוגעים כסות החולות בטלית של ביטון."
אדם צעיר, רעב, אולי חרמן, רואה את בנות ישראל הצעירות יוצאות לבלות באלנבי, כן! גם אז באלנבי, ומוחו מתערבל מצירופים שיריים נהדרים כמו "מגדל בבל של תערובות בטון", "סלעי רעב", "טלית פסים של מרצפות מלט" – מה היה אומר טלפיר על המגדלים של פנקס, על מגדלי עזריאלי? אלנבי נחשב אז כבעל מפלצות בטון… אבל המצב איננו רק של רעב פיזי, זהו רעב מטאפיזי של אדם אחד, עני, מול מפלצות בטון וקידמה ובניין העיר העברית, בנייה שאדישה לרעבו של היחיד, כמו ביאליק בארמונו. ייאוש מוחלט, והשרב רק מוסיף לזוועה: "השרב היה לשוטר, הרכוב על גב הרחובות, /ויפקוד התועים: / יבערו המוחות בשיגעונם, / אך רצץ גולגלות הרעב על שן הסלע – וסוף לו" – הזיית התאבדות מרוב רעב וחום.
צירופים יפים נוספים ושורות חזקות נוספות בפואמה שאם תרצו, תוכלו למצוא אותה בספריות. שירה חזקה, מקומית ואוניברסאלית, חושפת ייאוש וצד אפל של קיום, הצד השני של הקמת היישוב העברי בארץ ישראל.
כאוס 
שלום יובל,
נוכל להתחיל דבר ראשון ממשהו ממש טוב,שמן הראוי להזכיר אותו והוא שהאדם הזה מת בשיבה טובה,כאיש שהגשים את עצמו לאורך חייו,עשה מה שהוא אוהב ואהב את מה שהוא עשה וכל זאת החל מהיותו צעיר,גם כאשר עבד תקופה של כמה שנים בבניית הארץ,כפועל פשוט,דבר שאותו ללא כל ספק ראה כשליחות!אלו אינם דברים של מה בכך.
דבר שני,האם אתה יכול להסביר לי עכשיו איך זה שאדם כזה מעניין לא מעורר אף אחד להגיב כאן חוץ ממני בינתיים?:)האם שמת לב כיצד מאמר המבקר אנשים,לעיתים תוך שימוש במילים בעלות קונוטציות רגשיות ושליליות מעורר תגובות רבות וכיצד מאמר המתאר בני אדם מתים שומר על פרופיל נמוך ועל שקט שעות רבות גם לאחר פרסומו?
נראה לי שחשוב לשים לב מה אתה מעודד ואת מי אתה מעודד להגיב כאשר אתה משתמש במילים מסוימות.חלק מהמגיבים במאמרים הקודמים לא תרמו שום דבר לדיון חוץ מניבולי פה,קללות,וטענות סרק של סגירת חשבונות.כמו שאתה רואה,הם לא באו להגיב במקרה דנן,מעניין למה?:)אתה יכול לומר לי,אמנם,שגם זה חלק מהקיום,נכון,אבל לא כל דבר שהוא חלק מהקיום יש לעודד ויש לטפח.השימוש בשפה חייב להיות מושכל,המילים לא טובות ולא רעות בפני עצמן,אבל הכוונה שלנו בשימוש בהן עשויה לחולל אסונות או נפלאות.מילה היא כמו ג'יני שיוצא מבקבוק.האם אתה יודע לשלוט בו או שמא מהר מאוד הוא שולט בך?אלו שאלות חשובות.אני מניח שגבריאל טלפיר הבין את כוחה של השפה מצויין וראה אחריות גדולה בשימוש המועיל,המפרה והנכון בה,כפי שניתן להבין מדבריך וגם כפי שיעלה מדברי.
דבר שלישי,התמקדת בשכחה ואני עצמי אינני רואה צורך למצוא "אשמים" בתופעת הטבע הטבעית הזאת,משום שלא יכולים להיות אשמים.שכחה היא חלק טבעי מהעולם,התרבות וגם האדם ונדמה לי שעקרונות דומים קיימים להסביר הן שכחה אנושית פשוטה לאורך השנים והן שכחה תרבותית.שכחה הכרחית עבור השפיות התרבותית והנפשית.מרביתנו נישכח כאילו לא היינו קיימים מעולם,הגורל הזה לא פוסח על רבים וטובים,שמם אובד לאורך הדורות ואין לו זכר אפילו אם היו יוצרים ידועים בזמנם או שהייתה להם שעת חסד כזאת או אחרת.יחד עם זאת,תמיד יש סיכוי שהם עשויים לקום לתחייה.
שים לב,שלא חלפו יותר מאשר 20 שנה מאז מותו של גבריאל טלפיר ואתה עצמך מתייחס לשיריו מאמצע שנות העשרים של המאה הקודמת!שירים אלו התאימו מאוד לרוח זמנם,אבל הפכו בהדרגה (וודאי בתקופתנו החומרנית)למשהו שלא משרת כל ערך רווח ונפוץ.אני יודע טוב מאוד מדוע בחרת במשורר הזה ספציפית למאמר וזה לא רק משום שיש בשירתו צירופים יוצאי דופן,אימאג'ים(נדמה לי שבמילה הזאת כדאי לבחור כאשר מתארים משהו אקספרסיוניסטי:)חזקים ומטלטלים,(כאלו יש וודאי אצל משוררים נשכחים רבים)זה בגלל ובעיקר,משום שבעיניך הוא מדגיש הדגש היטב משהו מהותי שחסר לשירה העברית נכון להיום והיית רוצה לראות אותו משגשג בשירה העברית הצעירה.המשהו הזה הוא "שירת האדמה",דהיינו שירה מתוך המקורות הפנימיים של האדם ולא מחוצה לו.אלו דברים שניתן לפרש בלא מעט מובנים.מהוא באמת כור מחצבתו של האדם וכיצד הוא משפיע עליו?מה היה כור מחצבתו של יוסף וונדרמן הלא הוא גבריאל טלפיר?
דבר מעניין הוא,שגבריאל נולד וגדל באחת התקופות המעניינות ביותר בהיסטוריה האנושית,תחילת המאה ה-20,תקופה שראתה תאוצה אדירה בהתפתחות הטכנולוגית,המדעית,האומנותית,החברתית,מלחמת עולם אכזרית ביותר ומהפיכות בחלקים אחרים של העולם,שהיו נגישים לו וקרובים לו ואף היה מודע להם.יחד עם זאת,הוא גדל באימפריה האוסטרו הונגרית,אותו עולם שהתפורר ונעלם לאחר מלחמת העולם הראשונה ושאותו תיאר בעין כה חדה ומדהימה מוסיל.האימפריה הזאת הייתה בבסיסה השמרנות במלוא עוצמתה ולדעתי שני הצדדים הללו נכרכו יחד באדם הזה ספציפית ובאו לידי ביטוי.מחד גיסא המפהפכנות בביטוי השירי,האמונה שהעולם מתקדם וצומח וניתן להשיג עולם טוב יותר באמצעות העשייה של היחיד המאמין והפועם,מאידך,איזושהי היצמדות למקורות,שבאים לידי ביטוי בחזרה לשורשים של האומה החוזרת לארצה וניסיון לצמוח משם.גם השם שבחר לעצמו מתאר יותר מכל דבר אחר את האמונה הזאת שהייתה לו והתפיסה הזאת המיוחדת.בשמו הקודם הוא נקרא "יוסף וונדרמן"(יוסף איש הפלא,כך נדמה לי)ואת שמו שינה לגבריאל(שם של מלאך,שסנגר על עם ישראל לפני האל והיה אחראי על שינויים מהותיים ופלאי פלאים לאורך הדורות בכל הדתות) ובשם המשפחה נקרא טלפיר,שעל זה נאמר כי היה ראשי תיבות שבחרה אימו ומשמעותן הייתה:(טוב ,להיות,פשוט,ישר,רגיל!),מדהים לא?מחד גיסא משהו מאוד טרנסצנדטי,נשגב,נעלה,מאידך גיסא משהו מאוד שורשי וארצי.שני הדברים הללו ביחד היו באופיו.
הנה מה שאמר עליו גדעון אפרת בבלוג שלו כאן:(חפשו בארכיון הבלוג)
http://gideonofrat.wordpress.com/
"בעבור טלפיר, עצמיות תרבותית, קרי – מקוריות, פירושה אחד: להעלות דמויות מתהום הנשיה של הרוח ולהופכן לחלק מכל חזותנו הרוחנית.[11] מעין תפישה יונגיאנית על אודות תת-הכרה קיבוצית של עם, שתשמש חומר-גלם לעיבוד אמנותי. "חידוש דמותנו הרוחנית",
"געגועים, כיסופים לְמה נאצל, למושכל הראשון."[12] – הנה האתגר אל מול האסון התרבותי הסובב, "כשלעינינו נחרבת האומה…"[13] ולמען הסיר כל ספק: הדברים נכתבים עשור בטרם השואה. פאניקה, או חזון?
דומה, שיותר מכל, טלפיר היה ונותר שבוי בתהומות שירתו הפרטית וזו הטביעה אותו יותר ויותר באופל צלמוות קיומי. שכן, באותה חוברת שניה של "גזית" מצאנו את שירו של טלפיר, "בשדות אמי", ובו השורות: "חיי בדרכים סובבוני, סחבוני מדחי אל דחי/ לברך על כוס אימים:/ לחיים!/ רק לבי פרץ בבכי:/ אלי, אלי…/ קול זוועה מקפיא קרא:/ 'מאחורֵי גדר חָצוֹב לךָ קבר וחיים נקברתָ!'/"
כנגד החזות הקיומית-היסטרית האיומה העלה טלפיר את המושג הרוחני של האמן כגואל החברה. בדבריו עלתה האמנות כתשובה רוחנית עמוקה לשפל האנושי. במאמר בשם "בסבך הביטוי האמנותי" (חוברת ג-ד, מרץ-אפריל 1932) יצא העורך במתקפה נגד חיבורה של האמנות למציאות חברתית, אם בהיבטה הסוציאליסטי ואם בהיבטה הפשיסטי-היטלראי. כמענה לפרימיטיביות של רוח האדם, הציע טלפיר את "הזעזועים המטאפיזיים" של האדם, כ"מקור שריפה של אותם המאמצים הטרגיים שבהרגשה המטאפיזית."[14] מטאפיזיות שורשה, לפי טלפיר, בהצטברות תת-הכרתית של כאב, בחולי גובר בנפשו של היוצר: "מתחת לקרום-עור רותחת ומרתיחה מוגלה מערימה, המוכנה בכל עת מצוא להשתפך…"[15] זהו "ארס הפסימיסמוס, ארס השלילה" כמקור הביטוי היוצר. מה עושה האמן? הוא דולה משורשי ההיוליות של נשמתו המזועזעת (בזעזוע המוגלתי-מטאפיזי) ובורא את האובייקטיביזציה של זו.[16] ולכן, לא בריאליזם מטריאלי תיוושע האמנות, כי אם אך ב"מציאות אובייקטיבית אידיאלית".[17] "הביטוי האמנותי הינו פרי התוכן האובייקטיבי של האני בהכרות על אישית"[18], פסק טלפיר בטון ספוג בתורות שלינג ויונג."
אבל הנה,ראה,המציאות דוחקת את האדם הזה החוצה מתוך התודעה הקולקטיבית,למרות פועלו,משום שככל הנראה,יש כוחות אחרים בתרבות הזקוקים למקום המחייה שהוא תפס.למרות זאת הוא לא נשכח,עובדה היא שאתה כתבת עליו מאמר ועשית זאת משום שבתת מודע שלך ולאחר מכן במודע הרגשת כיצד פועלו של האיש הזה יכול לשרת מטרה של בני אדם חיים.שירתו יכולה לשוב ולעורר טעמים אומנותיים מסוימים,תפיסות אסתטיות,שאולי לא נס ליחן לחלוטין ויש בזה לדעתי-לאחר שקראתי את דבריך ואת חלקי השירים המצויינים-דברים בגו.
ייחודם של השירים הללו הן במה שהם מוסיפים לתיאור ההיסטורי הנדוש,השבלוני והמעוות לעיתים,זה שנעדר מתוכו מקומו של האדם "הקטן".
דבר ידוע הוא,שבתיאור היסטוריה לעולם אין מתארים את הדבר הקטן,את האדם הקטן,אלא את התמונה הכוללת והאירועים המרכזיים,שנתפסים כחשובים בעיני ההיסטוריון.לעיתים מתוך איזושהי אידיאולוגיה גלויה או סמויה.הפילטרים פועלים כאן שעות נוספות,הטיות פסיכולוגיות רבות,סוגים שונים של עיוורון ועיוותים פרספקטיביים,אשליות של ידע ותחושת ההתנשאות של החי על המת,מיסגור של המתים,חייהם ופועלם במסגרת המתאימה לטעם המודרני,החי.ומודרניות היא תמיד עניין יחסי.זה מקור לאירוניות רבות.האקספרסיוניסטים,למשל, ללא ממש פסו מן העולם אני רואה ושמתי לב שיש משורר אחד-שאני אמנם לא מתחבר אליו כל כך-שהולך בגדולות ונצורות כמו שאומרים וכותב כמו שכתבו הגדולים.טעמים ומניעים היסטוריים יכולים ללבוש תמיד איטצלה חדשה,איפור חדש,אבל הבסיס נשאר זהה.
נדמה לי,שלא רק בכל הקשור בתיאור ההיסטורי חזק המשורר הזה,אלא גם בכל מה שנוגע לתיאור "הרעב" הזה שבעצם יכול לאפיין כל דור שהוא.רעב הוא ביטוי לצורך פנימי בסיסי בביטחון,בוודאות,שבה כל דור ודור יכול לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים.
ובכל אופן,השכחה,כן השכחה,האם אפשר לעשות משהו על מנת לשמר את הפנינים הללו מפני אובדן מוחלט לאורך הדורות?לדעתי כן.
המצב של המשורר הזה ספציפית ואולי משוררים רבים אחרים,ששמם הולך ונשכח היה הרבה יותר טוב,אם מישהו היה טורח להקים אתר ולהעלות את שירהם לאינטרנט.אני אישית אינני רואה כל סיבה למה שירים שפורסמו לפני כל כך הרבה שנים עדיין לא זמינים בפורמט אלקטרוני.בגוגל הספרים שלו מוזכרים,אבל הם לא סרוקים,ככל הנראה בשל סיבות של זכויות יוצרים.רק במדינה שלנו,ספרי שירים שיצאו לפני עידן ועידנים עדיין לא זמינים לציבור הכללי ברובם(הדבר אינו נכון בכל מה שקשור בספרי יהדות כללית).לו שיריו ושיריהם של אחרים היו זמינים באינטרנט,היו נמצאים להם קוראים באופן יותר ספונטני ,כי כך הם פני הדברים.לא צריך יותר מאדם אחד שנחשף לקול מסוים ונשכח כדי שהקול ההוא יתעורר לתחייה וישפיע את אורו..מתוך תהום הנשייה קולות רבים יכולים לעלות,אם יש להם את ההזדמנות,אם מאפשרים להם את זה.תמיד יימצאו כאלו שיכרו אזניהם ויקשיבו היטב וישימו לב למתרחש ויגאלו את הקולות הללו,אפילו באופן זמני.זה לא הנצח כמובן וייתכן שלאחר מכן יחזרו הקולות הללו לתהום הנשייה ואולי לתמיד,אבל,הטכנולוגיה,במצב הזה יכולה לעזור.ספרים ישנים מיתבלים ואובדים עם השנים,אבל הטכנולוגיה תישאר באופן כזה או אחר.ספרים דיגיטליים הם העתיד גם של משוררים מתים.
טוב,כמו תמיד הגזמתי,אבל מייד ראיתי שיש פה לפני אדם מיוחד,שמן הראוי להקדיש לו את תשומת הלב,כי תשומת לב שמקדישים במלוא הכוונה לכיוון ולמקום הנכון,מלמדת אותנו תמיד דברים נפלאים,דברים חיוניים,ביטוי לכוח החיים האינסופי שאינרציית היצירה שלו לעולם אינה פוסקת.
כן,וחשוב לי לציין שאהבתי מאוד את הציטוטים מתוך השירים.גם אני חשוב שמדובר לא רק באדם משכמו ומעלה,אלא ביותר ומשורר נפלא.(סליחה על הבילבול שאולי יש בדברים,הזמן שלי לערוך את הדברים הללו ולארגן אותם הוא מוגבל:)
תודה מוטי, דברי טעם. אכן, דברי ביקורת מעוררים יותר תגובות, ככה זה בחיים. ואולי זה דווקא מעודד – יש צורך בביקורת, לפחות כך נראה לי, אישית, ולבעל הבלוג, ולכן הדברים ימשיכו להופיע, ויהיו . תמיד טוב להזכיר את מוסיל – "האיש בלא תכונות" – אותו ממפה גאוני של התודעה ונימי הנימים של המחשבות והרגשות, על אף איזה עקרות רגשית שיש אצלו.
חשוב בהחלט להעלות משוררים כטלפיר לרשת, וחשוב לא פחות, כי אין תחליף לקריאה בספר, לדעתי לפחות, להדפיס מחדש את הדברים. אבל כידוע – לפסטיבלים יש כסף, לדברים חרישיים חשובים, פחות.
הבאתי ציטוטים, אבל עכשיו כשקראתי, הבנתי עד כמה צריך לקרוא את הפואמה כולה, כוחה, ככל פואמה, בסחף המצטבר כגזרי עץ בנהר.
לגבי שירה מקומית – צדקת. אני באמת חושב שאמנות ושירה צריכות להיות מחוברות למקום בו הן נוצרות.
לגבי גדעון אפרת – אין עליו בהכרת האמנות הישראלית .
לגבי "גזית" של טלפיר – עיון בספריה הפתיע אותי באיכות כתב העת שיצא בעקביות.
הוא טוב בהרבה מאלה הקיימים או אלה שהתקיימו עד לאחרונה – כ"סטודיו" ואחרים –
שחייבים לחבר כל "עבודה" לתיאוריות של לאקאן או דרידה או מה.
אמנות עשויה מצבעים, מחומרים, וטלפיר הבין זאת.
בוקר טוב יובל,
נראה לי שלא הבנת את כוונתי בנוגע לביקורת.לביקורת יש תפקיד חשוב ואף אחד לא חולק על כך.אני דיברתי על הסגנון של הביקורת,שאליו כדאי לשים לב.ביקורת למשל יכולה לטפח היבטים מסוימים בתרבות כאשר היא מצביעה עליהם ומתארת אותם ואת תכונותיהן האיכותיות ויכולה גם לסייע בהצבעה על היבטיפ אחרים בתרבות,שהן מעין עשבים שוטים,גידולים תופסי מקום, שאותם יש לנכש.טיפוח של גינה הוא משל יפה לטיפוח תרבות.התרבות החלה כאשר בני אדם החלו להתיישב במקום אחד ולעבד את האדמה,או אז בהדרגה צרכיהם הפיזיים נענו והתפנה להם זמן פנוי להתחיל לשכלל את עצמם.שיכלולל עצמי הוא תהליך שנעשה בהדרגה לאורך הדורות ותוצרי השיכלול הזה בכל הרמות הם התרבות העוברת מדור לדור.רעיונות,המצאות,כלים פיזיים וכלי ביטוי עצמי,פוליטיקה,דת ועוד.כל אחד ואחת מאיתנו מעוניין בשיכלול ההיבטים התורמים של התרבות ולא בשכלול ההיבטים המנוונים,ההרסניים שבה.יש גורמים בדמוקרטיה שיכולים לצאת נגד הדמוקרטיה עצמה תוך ניצול חופש הביטוי.יש גורמים בכל תרבות,שהם נוגדי תרבות.
שיכלול יכולת ההקשבה,תשומת הלב והכבוד לאדם אחר ודבריו,גם כאשר איננו מסכימים להם,זהו עניין תרבותי,שסייע רבות לאורך הדורות.תלמידים חלקו על רבותיהם לאחר שהפכו עולמות כדי לוודא שהבינו היטב את דבריהם והכל ברוח טובה.דווקא התקדמות כזאת הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד ותרמה לרווחת הכלל.
יחד עם זאתת,מה תורמות התקפות אד הומינם?יש לתקוף את הטיעון של האדם,את דבריו,להפריך אותם,לא את האדם עצמו,לא את כבודו ונפשו.במילים שאנו מתארים את האדם יש להיזהר,לא במילים של הביקורת נגד דבריו או משנתו או יצירתו.אלא יכולים להיות חריפים כגודל היומרה.גם כאן יש לוודא שאנו מדייקים בבחירת המילים ככל האפשר.אמנם אנו רק אנושיים ויכולים לטעות,אבל הכוונה מאוד חשובה.
בכל מקרה,עשבים שוטים אפשר גם לנכש בתגובות.מה תורמים עשבים שווטים בתגובות?התקפות חסרות כל פשר על אדם כזה או אחר,כשרוונו או חוסר כשרונו?
תגובות כאלו לא מגיעות סתם משום מקום,מישהו עודד אותן אפילו באופן בבלתי מודע.לכל אחד מאיתנו יש כישרון מובנה וטבעי להתלהמות,לאנטי נגד אדם אחר.
במקרה זה יש לשים לב למניעה,יותר מאשר לתגובה שלאחר מעשה.אין סיבה לצנזר משהו,שייתכן ובכל מקרה לא היה קורה לולא היינו מעודדים אותו בעצמנו.לולא הוא היה קיים גם בעצמנו.
יש לשים לב למילים יחידות בביקורת שעלולות לעורר סתם מדנים ובכך בעצם מסייעות יותר לפעולה אנטי תרבותית (דהיינו נוגדת את התכלית והכוונה הראשונית של הביקורת)יותר מאשר ללטיפוח ועידוד גורמים בתרבות.
בכל אופן,אני שמח שכתבת על גבריאל,הוא מסוג בני האדם שתמיד טוב להצביע על תרומתם ועל ייחודם.
אקצר: מי שלא תובע לעצמו מקום מרכזי בתרבות – אין שום סיבה לתקוף אותו. מי שהוא מעין מנכ"ל או טייקון יחס ציבור, צריך לבדוק אם יש כיסוי להון שלו, או שהוא רק ממנף את שירתו באופן שיגרום לתרבות לשלם על עיוורונה. מקרים כאלה צריך לחשוף – וכמידת הרעש שעושה היחצ"ן חסר הכיסוי – מידת הבוטות שניתן להשתמש בה.
כיום יש מצב של טוטאליטריזם של חנופה, מתיקות, נופת צופים והעדר ביקורת, ואני נתקל בה בנסותי לפרסם רשימות כאלה, וההשתקה היא במסווה של טיעונים כמו שלך.
ואגב – תרבות – העלאת גירה וסרסור של אמנות. אני לא אוהב תרבות. שונא אותה. אמנות – אני אוהב. שיח על אמנות – אוהב. תרבות – נקרופיליה ריקה.
ליובל, ומה דעתך על תופעת אמיר אור?
שושי,
למה שלא תשלחי לו אימייל ותשאלי אותו שם?המאמר הזה עוסק באמיר אור?
הנה המילים עליהן דיברתי ומעטים הבינו את פישרן: "
תקראי את ספרי "בדידות ישראלית" למשל, ועולה בהרבה על שירת אמיר אור חסר האישיות" (כך כותב פה יובל לזיווה אותה הוא מכנה גננת). כי אין סוף להתנשאות ולחוצפה הישראלית. איך בכלל אפשר לערבב את שמו של א.צ.ג וטלפיר עם בועות השפה החיוורת של משוררי העידן החדש? הדיון הזה ספוג רעש צורם, זה סבך של המולת מילים המתמשכך כמירוץ סוסים קטועי רגליים, וכל נסיונות המכחול הרועד מאבדים את עצמם לדעת.
איפה יכולת ההקשבה ההדדית, זאת האמורה ליצור הפרייה הדדית בונה? איפה תשומת הלב לנאמר על ידי הצנועים והאצילים? איפה הכבוד לאדם ולדבריו גם כשאלה נשמעים מעט צורמים לאוזני המתנשאים?
ולרוני לוי (לא מאמן הכדורגל, למרבה הצער) – מדוע, אם טלפיר כל כך חשוב לך לא כתבת עליו או על הרשימה מילה אחת, כמו רוב המגיבים כאן. כי אנחנו בעידן של ראשי כרוב, וגם ה"מבקרים"} הקופצים על העגלה המקרטעתף כמוך, אינם אלא שומרי כשרות דלי זרע.
ליובל, איני מבין את הכעס שאתה מעלה למול התגובה שלי, בסך הכל ברור כי המעולים שבנינו נדונים לכליון והחיוורים ימשיכו לככב כגיבורי-על, כי גם אתה סבור כך. זה שאתה מכנה אותי "שומר כשרות דל זרע" מוכיח כי בקלות אתה מטיב להיכשל בלשונך כשאתה חש נפגע. לא באתי להתכחש פה עם איש ובטח לא איתך אבל אני לא הייתי ממהר כמשורר לנבל את שפתי כלפי איש. אגב כמעט כל המשוררים הישראלים המודרניסטים שיכנעו את עצמם כי טיבעה של השירה חייב להיות משחק בנאלי של מילים. הגיע הזמן שהמשוררים הישראלים יעיינו מעט באוצרות השירה הצרפתית והדרום האמריקאית העכשווית ויבינו כי את השירה כאומנות אסור לחלל ועליהם להבין מה הוא סודה של שירה ערכית . אני עדיין מתעקש לציין כי מהשירה העברית המתפרסמת כיום בגיליונות הוירטואלים נודף ריח רע של בטלנות, בערות וצרות מוחין משוועת, היא כבר לא מעוררת יחס של כבוד אצל הקורא. אני כמחנך ומשורר לא יליד הארץ תמיד הבנתי שעל השירה להקרין על איכות החיים של הקורא. כן, המילה חינוך אינה מילה גסה, ועל המשוררים להבין כי כל יצירה חייבת להיות דבר מחנך, מקרינה ערכים אסתטיים ובעיקר אמות מידה של תרבות, אצילות והתבוננות בחיים מנקודת תצפית רחבה. להיות משורר פירושו להיות מנהיג חינוכי, להימצא בתוך סוג של מיתחם תרבותי שמרחביו יידעו לשדר ערכי חינוך נצחיים . ואוסיף: המציאות הספרותית העכשווית מצטיינת בלהוכיח את ההפך מדבריי וכל הסחי המתפרסם היום כאומנות שירית נועד לכיליון ולכישלון.
אמנות היא חלק מתרבות.היש איזושהי אמנות שאתה יכול לטעון עליה,שאין לה בבסיסה כללים שנלמדו לאורך אלפי שנים ועברו מדור לדור?תרבות מאפשרת לאמן לקלוט מסביבתו את הקיים ולשכלל או לשנות אותו במידה והוא רואה בכך צורך,אחרת הוא צריך להמציא תמיד את הגלגל מחדש.אין אדם שפועל בואקום.האמנות היא הצעה אינסופית של האמן לשינוי כללים או עידון שלהם או שימוש מחודש בכללים וחוקים ובכל אלו באים לידי ביטוי היצירתיות של האמן והדמיון שלו,שלעולם לא נס ליחן.ההצטברות של תוצרי כל ההצעות הללו.זה המרכיב החי של התרבות ובכל תרבות יש מרכיב חי,המאפשר גם למרכיב המת לעיתים לקום לתחייה.אמנות אינה יכולה לפרוח במלוא עוצמתה בכל מקום,אלא אם כן יש סביבה תרבותית התומכת בה.איזו אמנות יש לך באפגניסטן בתקופת הטליבן?במקום שבו הרסו לחלוטין פסלי בודהא ענקים,אמנות מפוארת בת אלפי שנים,לא ממש יכולים ליצור משהו חדש בעל ערך.עליך להעריך יצירה של אחרים,כדי ליצור בעצמך משהו בעל ערך.ואינני טוען שלטליבן לא הייתה תרבות,אלא הם פירשו לא נכון את התרבות המוסלמית ואותם גורמים הרסניים שבתוך התרבות הזאת הפכו להיות דומיננטיים יותר.זה קורה גם במקומות אחרים היום בעולם ולכן יש חשיבות לדיון גם על זה.
בקיצור,תרבות אינה רק נקרופילה ריקה,אלא המצע שממנה צומחות יצירות גדולות,המתכתבות עם העבר,אך גם משנות אותו לטובת ההווה ולמען אלו שיחיו בעתיד.לכן האמנים,בייחוד הגדולים, הם סוג של אאוטסידיירים,מתבוננים מבחוץ,לכל הכיוונים,אבל יוצרים משהו ששואף להכנס לבפנים ולהשפיע מבפנים.
הנה ההגדרה של המילה תרבות מתוך רב מילים:בחר לך את הפרשנות המתאימה:
הסבר מלא למילה תַּרְבּוּת שֵם נ'
1. כלל ההיבטים הרוחניים והאינטלקטואליים של חברה מסוימת או של אדם מסוים. בתרבות נכללים המדעים, האומנות, הדת ועוד.
• תרבותה של יוון העתיקה השפיעה על כל התרבות המערבית.
2. הפעילות היצירתית של אומנים ואנשי רוח; הפעילות וההתעניינות של הציבור הקשורות בה.
• חיי התרבות בעיר הזאת עשירים מאוד. יש בה שפע של קונצרטים, הצגות ותערוכות.
• להקת המחול של ישראל תופיע בפולין במסגרת קשרי התרבות בין שתי המדינות.
3. נימוסים טובים, חינוך והשכלה הבאים לידי ביטוי בהתנהגות ובאורח חיים.
• ליד השולחן הוא מתנהג כאדם חסר תרבות.
4. מכלול המסורות, ההרגלים, דפוסי ההתנהגות, המיומנויות, ההשקפות, המוסדות וכד' באשר הם שייכים לתחום מסוים או לאופן ביטוי מסוים.
• תרומתו החשובה ביותר לחקר המוזיקה של עדות המזרח היא התייחסותו אליה כאל תרבות מוזיקלית מקורית וחשובה.
5. גידולם וטיפוחם של צמחים, בייחוד לצרכים חקלאיים-מסחריים. (רווח כמילה שנייה בצירופי סמיכות כגון: 'צמח תרבות', 'זן תרבות', 'גידול תרבות' וכד'.)
• התירס היה גידול התרבות הראשון שהונהג בו השימוש בזרעי מכלוא בהיקף רחב.
והנה ההגדרה למילה אמנות.:
הסבר מלא למילה אָמָּנוּת שֵם נ'
1. א. פעילות אנושית יצירתית, שתוצריה הם בעלי ערך אסתטי, ותוצאתה של פעילות זו; מכלול היצירות של אומן מסוים, ארץ מסוימת, תקופה מסוימת, סגנון מסוים וכד'.
• פֶּסל זה נמנה עם יצירות המופת של האומנות.
• שפע של יצירות בכל שטחי האומנות נוצר באותה תקופה.
• המלך צ'ארלס הראשון היה חובב אומנות מושבע.
• היא מתמחה באומנות ימי הביניים באירופה.
• הספר מיועד בראש ובראשונה לקורא המתמצא בתרבות אירופה ובאומנותה.
ב. כל אחד מאופני הביטוי האומנותי; תחום או ענף של האומנות.
• לאומנויות השימושיות יש תכלית שימושית נוסף לערכן האסתטי.
• עיקרון זה אינו תקף לגבי כל האומנויות.
ג. תחום האומנות הפלסטית והגראפית.
• השבוע נפתחה גלריה חדשה לממכר אומנות ישראלית.
2. יכולת ביצוע או מיומנות מיוחדת בתחום מסוים או בעשיית משהו; מערכת העקרונות, השיטות והכללים המיושמים בתחום פעילות מסוים.
• אומנות הקיצור בדיבור חיונית לדיון הקבוצתי.
• הפוליטיקה היא אומנות האפשרי.
• למדתי במשך שנים את אומנות האריגה.
• במיתולוגיה היוונית סימלה אתֶנה את אומנות המלחמה המסודרת.
דרך אגב,אם התרבות היא נקרופיליה ריקה,מדוע להתייחס בכלל לאמנים מתים,שהפכו להיות חלק(אפילו נשכח,לא מודע)של התרבות?והרי זה בדיוק מה שאתה עושה,לא?(ואני לא שולל את מה שאתה עושה ונדמה לי שבדברי יש אפילו הסבר מדוע זה טוב)
טוב, שוב אותו מאבק נצחי בין וולך ורביקוביץ, התגלמות קינאת הסופרים הנצחית, תמיד רווייה שנאה ולעג, מילמול ומלמלה הולמים בטעם הטוב. כמה חנפנות ולעג מעוררי הלם ממש כשאני קורא ביקורת על מבקרי שירה מהסוג של רן יגיל ודומיו! אני עדיין שייך לאותו סוג של כותבים המאוהב במילים עם תוכן ומשמעות, ולמול הזוועה רוחשת החיוורון הנכתבת כיום איך בכלל אפשר לכתוב ביקורת מפרגנת? זהו סיפור מר ובו השחקנים לא מפסיקים להתקוטט על השקרים שהם כותבים על עצמם ו"כישרונם" ומכנים אותם"שירה עברית". כבר שנים ארוכות השירה העברית ממשיכה לצנוח מציפונה ובמקומה צמחה תעשייה של של גופרית מעוורת וסחי חונק גרון, ואיך בכלל ניתן לכתוב ביקורת לשמה או להשתמש בה בוויכוח אקדמי?
כרגע, לצערם של אוהבי השירה העברית ז"ל, אפשר רק ל"התמסטל" מעשן האלכימייה המעורבבת ומזוקקת באותם החומרים צורבי טעם וריח כשרק הביו-כמייה הסינטטית שולטת בה. ישנם כל כך הרבה משוררים מוכשרים ומצויינים שמישהו, הניצב כיום "בצמרת" עם עדר מרעיו המלקקים, דואג להרחיק מטעמי תחרות וקנאה בזויות. אני בטוח כי יבוא היום ומישהו ידע לפזר את כל הפסולת וטלטלת הרדידות וישיב את השירה העברית לימים טובים יותר.
מי בכלל נמצא היום ב"צמרת", למי או למה כוונתך, דבריך לא מובנים
אכן, הטובים מורחקים מהפרסים ועמדות הכוח, לפחות ברוב המקרים, צודק מר לוי, אבל אתה טועה אם אתה חושב שיבוא מישהו וישיב את השירה לימים טובים יותר. שירה היא מעשה של יחידים, במקרה של היום – יחידים חסרי מצפון שרוב עניינם הוא פרסים ויחסי ציבור.
מי שכן יעשה סדר, ובאופן קפדני מאוד, הוא אדון זמן, שיעלים את כל מי שצריך להיעלם, ובמהירות, עם התפגרותם או הזדקנותם. וישאיר את מה שטוב.
לשוש שלום –
אני חולק על מוטי, והתקווה שלי היא שתהיה כאן שיחה חופשית על שירה. לגבי אמיר אור – למפעל הליקון היו יתרונות וחסרונות (אגב, השתתפתי באחד המחזורים שם, סופי שבוע בזיכרון יעקב, אחלה אוכל ונוף, שום קשר לשירה). הליקון יצר מעין נוסח מיופייף אם כי גם מקצועי של שירה, שעל אף חריגים כעדי עסיס או רמי דיצני (שאיננו משורר הליקון אלא הצטרף, משורר, טוב, יהי זכרו ברוך) הצטיירה כשירה אפוליטית, ביתית, בורגנית, העוסקת בפצעי האני, ומתאימה היטב לדור משוררי הפייסבוק החמודים.
אבל בסך הכול פעילותו של אמיר אור, גם בקבוצות שירה של ערבים ויהודים, דינה לחיוב.
באשר לשירתו – כאן יש בעיה. על אף שהאיש רב ידע ועטור השפעות קלאסיות, הרי שירתו, למרבה הצער, לא גיבשה שום כל שירי עצמאי, ונותרה כעין זיקית מתוחכמת על קיר השירה העברית.
תודה יובל על השיתוף בדעותיך המענינות.
(מסתבר שמוטי הוא לא רק חפרן, אלא גם שוטר תנועה משועמם).
רשימה מצוינת של יובל על משורר שכוח, חזק ואהוב.
רק תודה אומר ליובל גלעד שהביא לפנינו משורר לא מוכר
תודה יובל
העניים והאוזניים עמוסים לעייפה מתרבות הגנק ולא נשאר זמן ומקום ליופי הזה
תרומתך חשובה אך זה לא מספיק
ואני מקווה שיום אחד זה יובן למי שמחזיק בידו את האוצר ויפריש ממנו להרים כול כול פעם מחדש להרים תרבות נשכחת
טוב,כמה חיפושים אקראיים באינטרנט הביאו אותי לגלות את האתר הבא:
http://benyehuda.org/index.html
מסתבר שיש אתר ישראלי(ואי הידיעה על כך היא בורות מצערת שלי:) המעלה יצירות שאין עליהן יותר זכויות יוצרים והוא הולך ומתפתח.
משהו בדומה לפרויקט גוטנברג העולמי.
אני מניח שיום אחד גם שיריו של גבריאל טלפיר יימצאו שם.זה פרויקט מורכב מאוד,שתלוי בעזרת מתנדבים להקלדה של היצירות השונות ותהליכים כאלו מטבע הדברים לוקחים זמן.אבל הבשורה היא טובה,יש שם לא מעט יוצרים מעניינים,שכבר קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשיג את ספריהם.בין היתר תרגומיהם של מתרגמים בחסד כמו זבוטינסקי למשל,דוד פרישמן וכדומה.
שווה עיון.מומלץ.
זה לא שאין לי ביקורת על אמיר אור אבל הדברים כאן נקראים לי פרובוקטיביים, מנותקים מן האמת וללא כל נימוק או טענה מוכחת מראשיתה ועד סופה. כואב לי שילדים שעדיין לא חוו את העולם לבשו עליהם אדרת של מבקרים בסגנון של דחוף אותי אדחוף אותך והגרוע מכל שנודף מן הביקורת ריח רע של קנאה ללא בסיס משכנע. אמנם לא קראתי את כל שירתך יובל, לפי השירים האחרונים שחברך פרסם בעיתון, משלך, לדעתי אין להשוות בכלל בין רמת כתיבתך לעושר כתיבתו של אמיר אור גם אין להשוות בין כתיבתך לשירתה של חגית גרוסמן. דרך אגב שניהם, הספרים האחרונים, יצאו בהוצאת 'קשב לשירה'. התחכום והתחרות המציצים במעבה הביקורת מאוד מפריעה לי כיוצרת.
החנופה תחת שיריך בעיתון מעוררת תמיהה גם היא.
איפה בדיוק הרחת ריח רע של קנאה?
תני בבקשה בסיס משכנע לריח שהרחת
או שמא מהרהורי לבך את מריחה
לגננת זיוה –
צאי ולמדי בבקשה מהי ביקורת – ביקורת היא אמירת הדברים גם אם הם לא נעימים, לצורך שיפור ולהשכלת הציבור. ההלם שגורמים לך דברי הביקורת שלי, הם מהסיבה הפשוטה שכבר שנים אין ביקורת.
לא פרסמתי שירים בעיתון, אולי כוונתך לאתר NRG. שירתי ודאי איננה נופלת מזו של גרוסמן, אם תקראי את ספרי "בדידות ישראלית" למשל, ועולה בהרבה על שירת אמיר אור חסר האישיות. עצם העובדה שלא הכרת את שירתי עד כה מוכיחה את מה שאני מתכוון להמשיך לעשות כאן: לקרוא שירה באופן מפוכח, הרחק מהרעש של יחסי הציבור.
ואגב, אם נלך להקשר האישי – את גרוסמן פגשתי פעם אחת חביבה במסגרת מאבק המשוררים, כנ"ל את אמיר או שהיה מארחי בסדנאות הליקון, ומר וייכרט בעל "קשב" כתב רשימה נאה על שיר שלי באתר YNT. ועדיין יש ליביקורת רבה על הוצאתו, בייחוד בשנתיים האחרונות, ושירתו. לא הכל אישי, גברת גננת, תלמדי לקרוא.
אגב, אם הדברים נראים לך מנותקים, לא תהיה לי ברירה אלא לכתוב ביקורת מנומקת על אור. כמו על גרוסמן. מנומקים לחלוטין, בלתי ניתנים לעיכול על ידי מי שאישיותם ונפשם רקובה מרוב שקרים וחנופה.
אחלה אתר,לא פעם ראשונה קוראת כאן אבל פעם ראשונה מגיבה, נראה אם אצליח:
אני לא מרגישה טובה במילים אולי רק בקריאת שירים, בקריאת פוסטים על שירה ובקריאת תגובות. הפעם, בעקבות התגובות יצאתי למצוא מילים שיבטאו את מה שרוצה להגיד- והרציתי להתחיל עם השיר הזה של אמיר אור:
עוד מעט והעיר נהפכת
על רשרוש עטיפות כריכי המזנונים,
ועל מלמול הפקידים הרתומים לשלחנם,
על קרקוש תפי כביסה במכבסה הצבורית,
ועל חרוק שניהם ורכינת ראשם
של פועלי הפירמידות ושל עבדי הקבלנים,
אלה הזרים ואלה המכרים,
ועל תודות גמולי החסד, נתמכי סעדתם,
המחפשים ומוצאים
באשפה את מחיתם.
עוד מעט והעיר נהפכת
על מגשי המלצרים הרצים לשרותם
של מנכ"לים קטנים ומנכ"לים גדולים,
של אצילי ועדים מורמים מעם,
גבירי נמלים ומים וחשמל,
ושל פוליטיקאים, נבחרינו,
שצלחתם אמנותם;
על צלצול כוסות הבדלח של הוד טיקונותם,
אדוני המזון והדלק והבנק
אוכלי עמלנו, פרעוני ישראל,
אשר כלנו לרגליהם כנמלים בעמלן,
ואם נפל יבואו בנינו אחרינו –
אריסים, טכנאים ומשרתים לשרתם.
עוד מעט והעיר נהפכת
על תלמוד המורים המדכאים עד עפרם,
ועל קצבות האברכים, נדוני תלמוד הנצח,
הסמוכים בהסמכה על שלחן כלם;
על קבלני הקולות והמצביעים בסך
על מרכזי המפלגות, על הכרזות, על ההכרזות,
ועל הקלפיות הריקות
מקולנו שנדם.
עוד מעט והעיר נהפכת
על שלות המיאשים והעשוקים ממעש,
על מחשבותינו – לא – מחשבותינו,
על אקרני החדשות,
שהיינו כחולמים בהלכנו לאורם;
על שתיקת כל הכבשים, על נאומי הזאבים,
על העתונים להשכיר העושים רצון קונם,
ועל נגיסת הנוגשים בנו, האוכלים על הדם,
ואין פוצה פה ומצפצף
פן יתבע לדינם.
עוד מעט והעיר נהפכת
על עכברים ואנשים,
על העינים המשפלות במחסומי הדרכים,
על המתים, כובשי ההר,
תמונת נוף מולדתם,
על התנחליות אושויץ והתנחליות מצדה,
על השואה שהיתה, ועל זו הבאה,
עלינו ועל בנינו, על חציר העם,
על קדיש קברנו ועל קדיש קברם.
ואל נאמר אמן, ואל נדבר בשפתם,
ואל נלך עוד לשיטתם, בחקיהם, בעולתם.
עוד יום, עוד יומים – והעיר נהפכת,
ואם לא תהפך, הפכוה!
נפעמתי מאוד. ואתם?
אחר כך חשבתי לצטט מהביוגרפיה של האיש:
"אור פרסם את שירתו בעשרה ספרים בעברית ועשרה בתרגומים לשפות שונות. כן פרסם בחמישה ספרים תרגומי שירה ופרוזה מיוונית עתיקה, יפנית ואנגלית. על שירתו ותרגומיו זכה בפרסים בארץ ובחו"ל. הוא ייסד את הליקון, כיהן כעורכה הראשי וכמנהלה האמנותי, ויזם את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, פסטיבל השירה הבינלאומי וביה"ס לשירה".
אכן. וואוו. ואז חשבתי: מה מנסות המילים שכאן לעשות? לקחת מהאיש הזה את ההצלחות שלו? להקטין אותם? אלו מעשים! אלו פרסים! זה ארץ ועולם! מילים לא יוכלו להם.
ואיפה אמצע מידע על כותבי התגובות שכאן? שירים שלהם? ביוגרפיות? מפעלים? פרסים? משהו? האמת שגם לי אין מה להראות לאף אחד אבל לפחות אני לא סיימתי להתרגש משירה. לא סיימתי להעריך מפעלות של אנשים שתורמים להתרגשות שלי. ואם התחלתי כדאי שגם אתכוונן לסיום אז אני עוברת בהתלהבות לחגית גרוסמן:
והנה הרשת השאילה לי את הציטוט הזה :
"מה לגרוסמן ולזקני "קשב"? מתברר שלא מעט. כמו הולנדר, גם גרוסמן כותבת שירים מן הסוג שמבוגרים ממנה נוטים לאהוב, בעיקר משום ששיריה "שירתיים" מאוד – כתובים כמו שצריך ואפילו יותר מזה, על פי מיטב המסורת המצטברת נכון ללפני עשרים או שלושים שנה. ואם הולנדר הוא מין משורר נתן-זכי בדרכו המיוחדת, גרוסמן היא משוררת יונה-וולכית מאוד.
השירתיות שלה ניכרת בשתי דרכים. ראשית, יש לה באמת כישרון יוצא דופן למלים יפות ומפתיעות, והיא מפגינה את הכישרון הזה בלי יותר מדי עכבות. נכון שכישרון מילולי משותף לכל המשוררים, אלא שאצל רבים מהם הוא מרוסן, מוחזק קצר, בגלל שבמלים יפות יש גם סכנה, כידוע. לא אצל גרוסמן. יש משהו משוחרר, רעבתני, כמעט וירטואוזי לפעמים, באופן שבו היא נועצת את שיניה בבשר הפרי של העברית הפיוטית לדורותיה."
וחשבתי לעצמי הלוואי עלי.
והשיר של חגית גרוסמן הוא זה שבחרתי לסיים בו את תגובתי
אחרת
אַבָּא, לָמָּה הִדְלַקְתָּ אֶת הָאוֹר בָּחֶדֶר
הַאִם הִקְשַׁבְתָּ לְבִכְיִי בָּחֹשֶׁךְ?
הָאִישׁ הָאוֹהֵב כְּבָר אֵינוֹ אוֹהֵב אוֹתִי
וְאַתָּה לֹא יָכוֹל לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר
חַיַּי נִּפְרָמִים כְּשֶׁעֵינֵיךָ הַנֶּעֱלָמוֹת תּוֹפְחוֹת עַל עֵינַי
וּבוֹחֲנוֹת אֶת הַקְּרַעִים
מְנַסּוֹת לִבְנוֹת מֵהֵם יַלְדָּהּ אַחֶרֶת.
שיר עם בוקס. נכון?
ואז חשבתי לשאול:
מה בדיוק הבעיות של האנשים? באמת קשה כל כך לפרגן למשוררינו החיים, הן באמת יש על מה.
או שאולי זה משהו בשריר הפירגון של אי אלו בני האדם שכבר לא מסוגל לחייך?
נסו ותראו איזה יופי השירה נוגעת ,כשקוראים שירה בלי לחפש מרה.
זהו. סיימתי:)
בעיקר כנראה מאחלת, שתהיה שנה טובה עם המון שירה בספרים
ולפני זה בנשמה.
סיוון.
איש איש וטעמו. את נפעמת מהשיר ואני ממש לא, מותר?
עושה רושם שצריך כאן גננת. המבקר כועס מאוד עד כדי בוטות והשתלחויות כלפי מי שלא נמצא כאן . המבקר משבח מאוד את עצמו ומעניק לעצמו ציונים מעולים – זה באמת מצחיק. לי יש שני ספרים של אמיר אור בבית. אני קניתי את הספרים כי השירים הפעימו אותי.
עד כמה שאני יודעת אמיר אינו מארח ב'הליקון' אלא מעביר סדנאות ועוד הרבה פעילויות שלא אכנס אליהן. או העביר בלשון עבר. כולם מכירים את פועלו. אני תמהה איך המבקר מכליל ואומר שכל בוגרי הליקון אינם שווים בעיניו . זה קצת מצחיק בעיניי.
מצחיק בעיניי שאינו מוכן לקבל ביקורת לגבי עצמו – אני לא פונה ישירות אליו כי לא לרוחי חוסר הכבוד שהוא מפגין לאנשים ואליי..
אני גם תמהה איך כל התגובות לשירים שפרסם חברו , משלו, אוהדות. כשיש רק שבחים או כשיש רק גינויים זה מיד מעלה אותות אזהרה.
דבר נוסף מלכתחילה הוא לא היה צריך להתייחס לאדם שמגיב בכינוי עלום על אדם שאינו נמצא כאן ואינו יכול להתגונן.
זאת דעתי.
קשה לכתוב כאן – מאוד לא ידידותי למשתמש (הכוונה באופן טכני הפעם)
שבת שלום לכולם.
שלום יובל,
כמו שאתה רואה,אם משחררים את הג'יני מהבקבוק,לא תמיד אפשר לשלוט בו.
מבחינות רבות ירית לעצמך ברגל.כתבת מאמר שבא לחשוף פועלו של משורר מת,זאת הייתה מטרתך,אבל בחן את התגובות,כל קשר בינן לבין המאמר,הוא מקרי בהחלט.
(ואני לא מדבר על חבריך שבאו לכאן להגיב,אלא על כל האחרים).
האם יש לך הסבר איך זה קרה?(אני יודע איך זה קרה,יש הסבר חלקי גם בתגובות שלי הצופה את האפשרות הזאת,אבל מעניין אותי מה ההשערה שלך)
נ.ב
אין טעם לזרוק עלי חיצים,הם עוברים דרכי ולא קורה לי כלום(לידיעת הדמויות האנונימיות,שמתרבות כאן בקצב מסחרר:)
למוטי, המגיב הרציני. לא מזיז לי, אני לא תרבותניק אליטיסטי כמו החברים ב"הארץ". ספרותזה דבר חי, ויש כאן דיון, גם אם אווילי למדי. איש לא נכנס כמעט לקרוא את טלפיר, עכשיו אולי נכנסים לקרוא את ה"מכות", ככה עובד האינטנרנט, מדיום די טפשי בסך הכול, אם כי יחסית לפייסבוק הוא עילאי. הפוסט הזה הוא חריג, הבאים יהיו דיון במשוררים ומשוררו חיים וקיימים. לכן אור רלוונטי.
וכן, תגובותיך מלומדות ומעניינות לעומת הדמויות המתחזות שמאחוריהן עומדים כנראה משוררים ומשוררות חרדים לפרסים שלהם.
תודה על השיר של אור. הוא מוכיח בדיוק את שאמרתי: פטפוט ריק שגובל בעיתון, עם מוסיקה אמנם, אבל דבר פרט לכך. לא תהיה ברירה אלא לכתוב רשימה על אור חסר האופי כמשורר, וגם על הליקון, חממה לבינוניות מיופייפ, על אף שהרבה חשק לזה אין לי. פרסים אינם אומרים דבר וחצי דבר, בדרך כלל, אלא רק על עסקנות וליקוק ישבנים בלתי פוסק של פרופסורים למיניהם. כנ"ל תרגומים לשפות זרות – זה עובד בשיטת – אתרגם לך ותתרגם לי – ואור תרגם הרבה, במסגרת הליקון, וזכה לתגמולים על כך.
העובדה שמשורר כנח שטרן, עילוי וגאון, לא זכה בשום פרס ואף לא הוציא ספר בחייו, או שמר טלפיר הנ:ל נשכח כלא היה, מוכיחה את הדברים חד וחלק.
לגננת – לא כתבתי בשום מקום שכל בוגרי הליקון אינם שווים בעיניי. אבל הטובים שבהם לא נהיו טובים בגלל הליקון – אם כי אמיר אור יודע בהחלט לערוך – אבל גם לעקר מכל מרדנות וחופש בו זמנית.
הציטוט החביב מדברי המשורר הגרוע והמבקר הנפוח מר אלי הירש לא עושה לי דבר ולא מוכיח כלום, כל הגננות למיניהן מוזמנות לגלוש לאתר "יקום תרבות"של אלי אשד, שם הבעתי את דעתי על שלושת מבקרי השירה של ימינו.
נפנפו את הדברים כמה שתרצו, גננות. אני הגעתי למסקנה שצריך להגיד את הדברים אחרי שנים, ועשרות מאמרים, בNRG וב"עיתון 77", הרבה מהם חמודים ומהללים. אין דבר קל יותר מלפרגן, זה קל כמו נפיחה, קשה יותר לומר דברים קשים, ודאי וודאי שהמבקר הינו גם משורר, לדעת רבים לפחות גם אם לא לדעת הגננות, ויהיה עליו לשלם מחיר על אי הנחמדות.
אבל מישהו צריך לשים קץ ךחגיגה הריקה הזאת. וזה תפקידו של מבקר. יהיו, אגב, בהמשך, גם רשימות משבחות, ואז הגננות יוכלו להירגע ולאכול את החמין של החורף.
אותך אפילו לגנן לא הייתי לוקחת
רמה מתחת לקרקע.
גברת גל, על זה אני מדבר. כבר בתגובתך הראשונה, שהייתה מלווה בהשמצות הזמנת עלייך את אותם דברים שאת לא רוצה בהם. בתגובה הזו עברת את הגבול מבחינתי.
כאן היו תגובות של יובל גלעד תגובות בוטות שנמחקו. עשית תרגיל מלוכלך שי. ווהשארת את המענה שלי בלי המען.. ואתה עוד גוער בי. תתביישו שניכם!
התגובות של יובל גלעד עדיין פה, שרירות וקיימות. ואת, זיוה גל, על מה את משתלחת? בי, ביובל גלעד? את רוצה שאספר? באמת?
למרות שאודה – גם לי צורם הכינוי "גננת" או "גננות" ומוטב היה אם לא היה נעשה בו שימוש. אבל גם לא "ילדים שעדיין לא חוו את העולם לבשו עליהם אדרת של מבקרים בסגנון של דחוף אותי אדחוף אותך " – שצורם לי לא פחות – ובכלל, כמו שציינתי, כל תגובתך הראשונה הייתה מהולה בהשמצות ומלווה בריח רע של השתלחות לשם השתלחות.
הדיון כאן, זה ברור, ברובו לא נועד להגיב על הרשימה המפורטת והמנומקת על שירתו של גבריאל טלפיר, הוא נועד להוציא אגרסיות. אגרסיות שנולדו מתוך אי הסכמה (מבורכת) על דברים, והידרדרו לאופן כמעט אישי (ואני לא מדבר על כינויים שניתנים כאן, שניתנים בגלל איזו סיבה מסוימת, בגלל תגובה מסוימת לדברים שנאמרים או לתופעות שקיימות), אלא על הנימה של הדברים שבאה כדי לגונן על מושא ביקורת כזה או אחר (במקרה הזה אמיר אור ואולי אף חגית ג. – אבל שוב, לא על גבריאל טלפיר). אני לא מגיב כאן כדי לגונן על יובל גלעד, זאת הוא יודע טוב מאוד לעשות, אלא כדי להבהיר דבר מסוים: שכאוס נולד מתוך רצון לעורר איזה הד לשירים שמוצאים חן בעיני כותב שורות אלה. אותו הד גם יכול להתעורר באמצעות ביקורות ראויות, מפורטות ומנומקות על שירתם של אלה שלא מוצאת חן בעיני כותב שורות אלה (שהרי לא היה מפרסם את אותן ביקורות אם לא היה מסכים עם הכתוב בהן, והיה כותב אותן בעצמו אם היה לו את אורך הרוח הדרוש לכך) – ושלאי הסכמות ולאגרסיות כמובן שיש מקום, (כל עוד הן לא גובלות בהשמצות, וגם על מהי השמצה, יש ויכוח) – אבל מצד שני הן לא היו באות לידי ביטוי אם ביקורת השירה הייתה מסתפקת רק בחנופה או בשבחים, עם כיסוי או ללא כיסוי.
לso בוודאי שמותר לא לאהוב, גם לי יש שירים שלא מתחברת אליהם, ומקווה שיש דברים שאתה אוהב כן ,כי בעיניי להתרגש ולהנות זה העיקר.כמו גם להתעסק במה שאוהבים ולדבר על מה שאוהבים , ופחות להתענג על לכתוב הסתייגויות לאורך דף התגובות. כשאני קוראת מאמר שאני לא אוהבת אני לא עוצרת לכתוב שלא אהבתי וכך לגבי שיר או סיפור. (אגב זה באופן כללי, כי אתה באמת כתבת משפט אחד, וזה נחמד מצידך שעצרת במקום שבו נמצא משהו שלא אהבת וטרחת לכתוב שלא אהבת. באופן אישי , הייתי מחליפה אתר ומחפשת לי לקרוא דברים שכן אהבתי).
ליובל, הפניה לנשים כאן כאל גננות היא כנראה בעלת טון שמבקש להעליב וכיוון שאני מורה שמקנחת את שיעוריה בהקראת שירה לתלמידיה . אני מאמינה שתפקידי נעים יותר וחשוב לא פחות מאנשים שיש להם כנראה תואר של מבקר בכיר מלימודי ביקורת באוניברסיטאת המבקר שם למדו את תפקיד המבקר והם עושים אותו נאמנה.
הסתקרנתי לראות אם הגיבו לי. הוחמאתי שכן. לא קראתי כאן משהו שמגרה אותי לחזור לכאן. היה נחמד. החוויה. סכמתי לעצמי שלקרוא שירה לגמרי עדיף.
סיוון.
נ.ב
חשוב לי לציין שיחסית לאתרים אחרים שבהם יש תגובות ותגובות לתגובות כאן עוד מנסים להשאר ברמה, וזה חיובי בעיניי, ובעזרת כמה "גננות" אני מאמינה שהאתר היה מקבל נשמה חיובית כראוי לשירה, והיה נוסק לכיוון של התייחסות בריאה וחיובית לשירה, ויחס מכבד למשורריה , אבל לי אין את הזמן לנווט ולכוון את הצליל. לכן רק מאחלת כל טוב ובהצלחה .
ברוכה הבאה.הגיבי על השירים עצמם וכבדי את המשוררים שבוחרים לפרסם כאן.(או לשלוח לכאן את שיריהם)זה כל הכייף.
🙂
למה נמחקו תגובותיו הבוטות והאלימות של מבקר האתר והושארו רק תשובותיי לו?
שי ביקשתי ממך כבר במייל למחוק את שירתי מכאן. והמבין יבין.
היי זיוה,
נראה לי שאני מבין את הרגשתך(אני לא יכול להיות בטוח בזה),אבל הייתי מבקש ממך לבחון גם את תגובתך לסערת הרגשות שהתחוללה כאן.האם גם את הגבת בצורה הנקייה ביותר האפשרית?האם לא הייתה דרך אחרת להגיב,שעשויה הייתה להוביל לתגובות אחרות,אולי,גם של יובל?
אתם כולכם משוררים והמרכיב הרגשי מאוד חזק אצלכם.הוא טוב מאוד(גם כן,עד רמה מסויימת)בכתיבת שירים,אבל הוא ממש לא מתאים במצבים אחרים.
בהערכה.
מוטי יקר,
אתה ביקשת ממנו מהתחלה להסיר את התגובה הראשונה המשתלחת כלפי אמיר אור והוא לא התייחס אליך. כי זה מה שהיה לו חשוב אתה בעצמך כתבת את זה.
נוסף לכך הוא מוחק חלק מהתגובות כאן ומשאיר את התשובות ואז התמונה מתעוותת.
לכן אתה מקבל תמונה שמישהו היטה אותה לרצונו, בכוונה.
א
שלום זיוה,
מעולם לא ביקשתי ממנו להסיר דבר.השתלשלות העניינים הייתה אחרת.נוצרה סיטואציה,שבה מגיבה ביקשה את חוות דעתו של יובל על אמיר אור.כל קשר בין זה לבין המאמר היה מקרי בהחלט,סוג של תגובה אסוציאטיבית רכילותית של המגיבה(וזה לא בהכרח מעיד עליה משהו רע באופן כללי,זה די אנושי:).ביקשתי מהמגיבה עצמה לשאול את השאלות הללו באימייל ולא באתר עצמו(אולי בטון,שנשמע מאיים במקצת,אי אפשר לדעת).אבל לא הייתה לי כוונה לקנטר אותה או לפגוע בה.זכותה גם לשאול שאלות רכילותיות,שאין בהם כל טעם,באופן עקרוני.בני אדם עושים כל מיני דברים כל הזמן,לא כולם מועילים.גם אני,גם את,במקרה הזה גם המגיבה ולדעתי גם יוובל עצמו.כיוון,שזה המצב,אין כל עניין לשפוט כאן,אלא לתאר את מה שקורה.לאחר מכן,המצב התחיל להידרדר,כפי שאכן קורה בלהט היצרים, שעולם השירה תמיד התאפיין בו.אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב.:)כמובן,שטוב ורע אפשר לשים במרכאות.
דרך אגב,אם הייתה שואלת אותתי מה דעתי על "תופעת אמיר אור",הייתי אומר לה,שאמיר אור איננו תופעה,אלא אדם ואפילו אדם מוצלח מאוד ואולי יותר טוב,שתפנה אליו ותשאל אותו מה הוא למד בחיים ואיך הוא יישם את מה שלמד,שהביא אותו למקום שבו הוא נמצא היום.ואני בכלל לא מדבר על השירה שלו,שאותה,אני מודה,כמעט אינני מכיר.(בכלל,הידע שלי בשירה העברית ב-20 עד 30 השנים האחרונות מאוד מצומצם).
אמיר אור אדם נדיב ובעל שפע פנימי(כך אני מתרשם מהמעט שאני יודע),אני בטוח שהוא היה מקדיש לה את מלוא תשומת הלב ומכל הלב.
בכל אופן,כדאי לעצור כאן,אין טעם לדוש בזה עד אינסוף.רק חשוב היה לי לדייק.
לסיוון, למותר לציין שיש שירים שמרגשים אותי ואהובים עלי, מה שמאפשר לי גם להגיד מה לא מפעים אותי. והשיר שהבאת של אור הוא ממש לא מסוג השירם שמרגשים אותי (שירים אחרים שלו כן)
עצרתי כדי להגיד שלא אהבתי את השיר, בתגובה לביקורתך על דברי יובל גלעד, כדי להגיד שאפשר כך ואפשר כך, וכמו שדעתך המתפעמת לגיטימית גם דעתי הלא מתפעמת לגיטימית. ובעצם שאלתי so what?
מצד אחד את כותבת שמותר לא לאהוב, אבל מצד שני את ממליצה לא להגיב במקרה שלא אהבת את השיר. למה? והרי זה מדגים בדיוק את הבעיה שמדבר עליה מחבר המאמר, למיטב הבנתי, גם ב"ביקורת". ש"מותר" רק להגיד דברי שבח וחנופה. למה?
הסקרנות תשאיר אותי כאן ובסוף עוד ארשום כאן שירים:)
so אתה צודק. יצא שמצד אחד אמרתי כך ומצד שני אמרתי אחרת אבל התכוונתי למה שאמרתי בכל זאת. פשוט אצטרך לנסות להסביר את עצמי ביתר בהירות. אז ככה: אם אני קוראת משהו שאני לא אוהבת אני לא אוהבת וזהו. אני לא טורחת לכתוב שאני לא אוהבת (בזבוז זמן והתעסקות בשליליות) )אלא אם זה כמוך שעצר להגיב לי שעם כל הכבוד סיוון אני אישית לא אוהב וזו זכותי. כאן זה מתאים ולא נגד זה כתבתי.
אני עצרתי כדי להגיב בהגנה על משוררים אהובים עלי ביותר. אני לא מצליחה לקרוא שירים של חגית בלי להרגיש צביטות בלב. חשבתי לעצמי שאם אעתיק לכאן שיר שלה מי שלא מכיר אותה יקרא לפחות שיר אחד שלה ולא רק מה שמי שלא אוהב יאמר עליה. את השיר של אמיר הבאתי בדיוק בגלל המאמר שהתלהב מהנושאים של גבריאל ורציתי שיקרא שגם משוררים של ימינו מתעסקים במה שכואב ולדעתי בצורה חדה וחותכת.
אגב למאמר לא הגבתי , אבל אשתמש גם בו כדגמא להבהרת דבריי. קראתי ומאוד נהניתי לגלות את גבריאל טלפיר. זה גרם לי לרצות לשתף בסיפור על מורהו של אבי שהיה משורר אף הוא שמו הוא שמואל בן ארצי (אביה של שרה נתניהו) וממש כמו שמוטי שכאן מספר, אכן יש בעיה שלא ניתן למצוא את שירתם של אנשים כמו גבריאל טלפיר ושמואל בן ארצי ורבים וטובים אחרים ברשת.אז ויתרתי. לא מצאתי שיר לצטט לכאן ובכלל, אני לא נוהגת להגיב באינטרנט. אבל כשהמשכתי לקרוא תגובות והן פתאום התחילו להיות מעליבות זה היה לי מוזר. במיוחד אחרי שקראתי בפוסט את המשפט הזה:"והנה תיאור נוגע ללב של נשים רחמניות, אחיות:
"ואחיות רחמניות, אמהות קדושות
אשר בבתי חולים של מעלה
לרדת באווירונים של שחרים
לחבוש האברים הכואבים של גופים צומקים,
לשים קרח של פיוסים על מוחות אכולים…
אמהות קדושות, מלכות ההריון אשר בתבל,
גועים הבנים בשרב הקדחת…
הוי, אמא קדושה, רחל אמנו, רחמי את בניך הנעים
כעולמות עזובים על פני שבילי חולות שבכנען".
יפה האהבה לאמהות" ואז היחס לזיוה. לא הבנתי מה קורה פה. אהבה לכתיבה על נשים רק אם המשורר מת? מה עם אהבה לנשים מאנשים חיים לנשים חיות? מה עם יחס מכבד? ואז כבר סטיתי לגמרי מהנושא והגבתי לנושא התגובות כי אולי מחבר הפוסט לא הרשים אותי כשהתחיל לנתח את השירה שהביא לכאן וראיתי שהבנת הנקרא שלו לקויה, בכל זאת הייתי שותקת. אני לא כאן בתור שוטרת שירה וגם אם הבנת הנקרא שלו לקויה היה נעים לקרוא את ההתלהבות שלו מהמשורר והיה נחמד להחשף בזכות כך למשורר שלא הכרתי. הבעיה התחילה בתגובות ולתגובות באמת הגבתי.
עכשיו, אם זה ימשיך ואני אמשיך להגיב איך נפסיק? זה יהפוך לשיחה ארוכה והמשהו המכשף הזה באינטרנט הוא משהו שאני מנסה להמנע ממנו. אז אני אקרא את תגובתך so וננסה לסיים. טוב?:)
ראשית הטרמינולוגיה הלוחמנית לא ברורה לי, יצאת "להגן" על משוררים שאהובים עליך, ומכאן משתמע שהיתה מתקפה. למה הסתייגות מתקבלת כמתקפה ומיד נוצרת מלחמה? כמו שקורה כאן בפוסט (אין הכוונה אליך חלילה, הבעת את דעתך בצורה מעוררת כבוד). הרי ברור לכולנו שלאנשים שונים יש טעמים שונים והעדפות שונות בכל דבר ודבר, למה אנחנו לא מקבלים את זה בפשטות ןבטבעיות?
לגבי הימנעות מתגובה במקרה של הסתיגות משיר – סבבה זאת בחירה אישית, אבל זה יוצר תמונה חד-צדדית, כך שיש מקום גם להביע הסתיגות ובקורת "שלילית". שלא לדבר על בקורת ספרות מקצועית, שאז זה בוודאי מתבקש.
תודה על האינטראקציה אתך(לא אשאל אם את עצמך משוררת, כדי לא להחזיק אותך כאן). שנה טובה ומאושרת!
תיקון לסיום:
צודקת הביקורת על הביקורת שלי על אור: יש לי מה לומר בנושא אבל צריך להקדיש לכך מאמר ולא תגובת טוקבק. עם זאת, מאחר ומצב ביקורת השירה והביקורת בכלל בארץ כל כך גרוע, הרי שהרשיתי לעצמי להגיב.
וממילא – גם כשאני כותב ביקורת מנומקת של מילים רבות קופצים הצדקנים, ברוח הצדקנות של יום כיפור, של מי שהופכים דתיים ליום אחד, לובשים לבן כדי לבטח עצמם במקרה שיש בורא, כך גם חוסר היכולת להכיל רשות שליליים, ביקורת ואי אהבה בהקשר של שירה.
אור כתב שירים רבים יפים, לא קראתי את כל ספריו אלא רק את חלקם, אבל על אף הידע הרב ושליטתו המרשימה בצורות שיריות כמו גם בספרות הקלאסית, לא הצליח, למרבה הצער, לגבש לעצמו קול שירי ייחודי.
לגבי מפעל הליקון, שהצליח לגייס כספים רבים לעידוד השירה: מפעל מבורך, אבל עם בעיות רבות בסגנון השירה אליו כיוון,. סגנון שהתבטא גם בגיליונות כתב העת, אליו אתייחס אולי פעם.
יפה גם פעילותו לעידוד חוק השירה, ומסמך מקיף שכתב בנושא.
ולגבי מה שכיניתי "גננות" – שירה איננה משחק פוסטמודרני. היא עבודה, היא לימוד. זאת הסיבה שהדור של המשוררים והמשוררות הצעירים לוקה כל כך , שכן אינו אמון על עבודה. ועבודה פירושה קריאה, ולא השתתפות בסדנאות ופרסום עצמי בפייסבוק. ולכן הטור הזה ימשיך עד שיימאס לי.
המטרה היא לפוצץ בלוני יחסי ציבור, לא לקבוע מי מוכשר ומי לא (ח. גרוסמן למשל, שנזכרה פה, מוכשרת מאוד לדעת כותב הטור, כפי שניתן לראות משירים שהתפרסמו על במות שונות, אבל לא כל כך בספרה השני. אהבה ואהבה אינסופית אינם בהכרח שירה, גם לא הישענות מוגזמת על דגם אלזה לסקר שילר).
באשר ל"גננות" – אתן יכולות לצווח עד מחר, אני השקעתי אלפי שעות בקריאת שירה עברית ולא עברית, עשיתי שני תארים בספרות (לא שזה אומר משהו) וכתבתי מאות ביקורות. לא כל אחד יכול להיות מבקר, כל אחד יכול להיות קורא ולהביע דעתו. כלומר בעולם הפוסטמודרני של הפייסבוק כולנו מבקרים, אבל לא ראיתי אף אחת מהגננות כותבות רשימה על גבריאל טלפיר. ולפיכך – ביקורות על המבקר שיעשו עם דרך ארץ יענו בדרך ארץ, אלה שלא – לא.
אתה אדם יהיר. נקודה. לא הכרתי אותך ולא מעוניינת להכיר. אדם כמוך הקובע סטיגמות על אנשים בלי להכירם. כאילו מי שעבר סדנה הוא באופן ברור בפייסבוק ולא קרא ולא למד רק יובל המבקר למד וקרא. אויה אויה. כאילו אתה האדם האקדמאי היחיד, המוהיקני האחרון בעולם. במקומך הייתי מתביישת.
גם אני לא מעוניין להכיר אותך, אז הנה נמצאה לנו נקודה משותפת.
עשרת אלפים שעות,זה פחות או יותר הזמן הנדרש לאדם אחד על מנת להגיע למיומנות "מקסימלית",שליטה "מלאה",בתחום העיסוק שלו.
לאחר מכן,הדבר היחיד שיש להיזהר ממנו,היא אשליית הביטחון.ההנחה המופלגת שאנו יודעים משהו מבלי שבדקנו אותו לעומקו או מבלי שעמדנו אולי על ייחודיותו,הקשריו החדשים וכדומה,עשויה להיות בעוכרינו.
בעולם אידיאלי,טיפוסים כמו דוקטור האוס אולי קיימים ומתפקדים על בסיס אינטואציות גאוניות,אבל העולם שלנו אינו אידיאלי ומצבים של מקצועיות מהסוג הזה הם בלתי אפשריים.האינטואיציה שאנו חשים לגבי הדברים פעמים רבות מטה אותנו.ומורידה אותנו עמוק למקומות טובעניים,שלא בקלות ניחלץ מהם.וגם האחרים התלויים בנו ובוטחים בנו,שנדע מה לעשות.
העבודה הקשה לעולם אינה נגמרת,לא משנה כמה נלמד תחום מסוים.זה אינו פגם,על זה נאמר(או שלא נאמר,זאת פרשנות מוטה)"אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף".כלומר,אם אתה נהנה מהעבודה שלך,היא לעולם לא קשה ולעולם לא נמאס לך להמשיך ולהתמקצע בה,ללמוד עוד ועוד ועוד עד הרגע האחרון.:)
עבודה היא לא בהכרח או לא חייבת להיות מה שאתה עוסק בו על מנת להתפרנס,אלא מה שאתה בוחר לעסוק בו ברמה הרוחנית,מה שאתה בוחר למלא בו את חייך.
קח לך לדוגמא את הענק שבענקים,הקיסר הנאור מרקוס אורליוס.נראה לך שהאדם הזה רצה להיות קיסר?לא ממש,אם תשאל אותו ולמרות זאת באחרית ימיו יכולת למצוא אותו מתבוסס בבוץ במקום שכוח אל אי שם בגבולות הצפוניים במרוחקים של האימפריה הרומית.(קרא על חייו בספר הקיסרים האנטונינים)ומה הוא לא היה צריך גם לסבול כאשר היה ספון בביתו?כמה מעשי קטנוניות ובגידה והתרסה וביזוי?למרות זאת,נשא אותם בכבוד.עבודתו האמיתית הייתה פנימית,גורלו היה להוציא אותה מהכוח אל הפועל כל יום גם במצבים לא נוחים לו.
לנו נראה שמצבם של הקיסרים הוא תמיד טוב יותר ממצבו של הפשוט בלוחמים,אבל הפסיכולוגיה החיובית והסטואיקנים מלמדים אותנו שזה לא כך.
כל אחד מאיתנו יכול להיות קיסר,הבוחן את חייו ומנסה להוציא מהם את המירב גם על רקע מותו המתקרב(ומותו של מי מאיתנו לא מתקרב בכל רגע ורגע יותר ויותר?)
תאר לך את הקיסר הזה מרקוס אורליוס,הוא למד עם כל גדולי דורו,שיפר ושיכלל את עצמו במסגרת מגבלותיו לאורך כל חייו ונשא במחיר של הטעויות
כיאה לסטואיקני שכמוהו.
הוא אמר,יש לסלוח גם לאלה הפוגעים בך כי לא תמיד הם יודעים מה הם עושים.(היה אדם נוסף שטען טענה דומה לזאת לפניו:)לא תמיד גם הקיסר אורליוס בהכרח ידע מה הוא עושה.גם הוא היה ראוי לסליחה,אני מניח.סליחה אינה בהכרח משהו דביק,כזה שאנשים עושים אותו כמצוות אנשים מלומדה,רק כלפי חוץ,לעיתים,מתוך פחד,ולא מתוך בחירה.סליחה היא דבר עמוק מאוד.
פעם ניתחת את אחד הסטואיקנים באתרך,זה היה סנקה,האם אתה זוכר מה היה לו לומר על רגשות שליליים וכעס?
יש הבדל בין חוסר היכולת להביע רגשות שליליים,או הדחקה שלהם,לבין הבעה שלהם ללא כל סיבה נראית לעין.כעס,(אם כי אינך חייב לקבל את דבריו,במידה ותבין אותם באמת)אינו משהו הכרחי לקיום.
אתה יכול להעמיד פנים ככועס,אם נראה לך שזה משרת את המטרה שלך או את השגתה,אבל או אז תיבחן באמת במבחן התוצאה.אם אינך משיג את מטרתך,אם אתה משיג מטרות אחרות לחלוטין,כאלו שלא רצית בהם,משמע,שעליך לבדוק את עצמך,משמע,שהיית בטוח בעצמך יתר על המידה,משמע,שהגיע זמן הענווה הפנימית.
אני מקווה ששוש תסלח לי על החפירות ועל השיעמום(שיעמום הוא נושא אדיר בפני עצמו ודורש חפירות אחרות:)
לסיכום:)
אדם יכול להעריך את עצמו יתר על המידה או פחות מהמידה ומעטים הם אלו המעריכים את עצמם כערכם האמיתי או כמעט כערכם האמיתי.
אין צורך לומר מה עשית,מה אתה יודע,על עבודתך ומעשיך לדבר בעדך.
לזכותך יאמר ,יובל,שאתה כותב את הביקורת בשמך המלא ולא כמו אותה דמות וירטואלית חסרת עכבות לעיתים,שמתרוצצת במרחבי העולם הוירטואלי ורואה בעצמה "מבקרת תרבות",כאשר היא כותבת בשם אנונימי.
יש גם דמויות אחרות,שבאות ומתפרצות,כמו שד מהגהינום מבלי שהם אולי שמים לב לכך.הפיתוי הוא גדול,המחיר-גדול יותר ולא כדאי להם לשלמו.
יש בני אדם העונדים על אצבעם את הטבעת ולא שמים לב איך שר האופל,סאורון,נוגס בהם בכל פה בכל פעם שהם עושים זאת ומשתמשים בכוח הזה לרעה.
על זה דיבר גם בודהא כאשר תיאר את כיצד טיפה של גשם לאט הורסת את הבית אם נותנים לה לחלחל.
שבת שלום.
שלום מוטי, הערת היהירות במקומה, כמו גם הערתי: יש הבדל בין קוראים, לא כולם על רמה שווה, אין מה לעשות. כולם ברוכים, כל אחד יכול לגבש דעתו, אבל יש מי שדעתם מקצועית יותר ויש מי שפחות. זאת הצרה של הספרות וביקורת הספרות בימינו, הכול שווה, הכול על אותה רמה, מי שקרא את זך ורביקוביץ וזהו, ומי שקרא את טלפיר וכו'.
לעניין הבודהיזם שאני מבין שאתה בקיא בו, קראתי לאחרונה קצת על התורת הזן. צריך להיות בתוך ההוויה, ולפעמים ההוויה היא אגרסיבית משהו. לא צריך לפחד מזה. אין לי שוום חשק להתנגחויות, אבל אמנות לוחמת הקשת ואמנות הכנת התה נחשבו באותה מידה ביפן של המאה השלוש עשרה והלאה.
ואם הזכרת את מרקוס אורליוס והסטואיקנים ומכאן הגענו לרומי, אז אתה ודאי יודע איך נראו הביקורות של ההוגים הרומאים אחד על השני, והכול נחשב תרבותי לחלוטין.
אכן,הוויה יכולה להיראות אגרסיבית,ממש כשם שנראתה לארג'ונה כאשר עמד בשדה הקרב ולא ידע מה לעשות.הספרות,כמימזיס מתארת את "ההוויה האגרסיבית" הזאת,את הדרמה,אבל לא תמצא במרבית המקרים-פתרונות.הכוונה היא שהאדם הרואה את הדברים ימצא בתוכו את התבונה הפנימית למלא את החלל הריק,שהיצירה המחקה את המציאות משאירה.זה קורה,יש הטוענים,משום שהיצירה מרוקנת ומדלדלת במידה מסויימת את המאגרים הרגשיים של האדם עד אשר לאחר מכן עשויה לצמוח איזושהי בהירות ותובנה הנמצאים מעבר לים הרגש הסוער.לא תמיד זה כך אמנם.לעיתים דווקא רגש גדול הוא זה הדרוש על מנת לעשות שינוי שהוא מעבר לתפיסה או תובנה כזאת או אחרת,אבל אני משוכנע לחלוטין שזה אינו רגש שלילי,אלא יותר משהו חם ועמוק כמו חמלה.
יצירות מסוימות,אני מניח,מעוררות באדם דווקא שיפוט,תלוי באיזו רמה הקורא נוטל חלק ביצירה,עד כמה הוא מעורב בה.לעיתים,הקורא לא שם לב מה קורה ביצירה עצמה,הוא הולך בה לאיבוד ולא רואה שם את עצמו.כל עוד זה לא קורה,הוא לא יכול לראות גם את האחר.אולי זה קשור ברמה של היצירה עצמה,במשלבים השונים בה.גם המציאות היא סוג של יצירה שיש לה חלקים רבים המרכיבים אותה וגם כאן ניתן ללכת לאיבוד ולא לראות אפילו חלק מהתמונה.
כשהולכים לאיבוד,יש סערת רגשות גדולה.אדם יכול ללכת לאיבוד גם עבור עצמו,זה דבר שמעורר חרדה גדולה.תאר לך איך חשנו אני ואישתי לפני שבועיים כאשר הילד שלנו הקטן,בן שנה וחצי לרגע נעלם מעינינו בים?אובדן התום עשוי להיות נוראי.
יש לשמור על כל אנרגיית הקשב שלנו ולוודא שאנו עושים הכל כדי לא לאבד אותו,לא משנה במה אנו מאמינים,מהי האידיאולוגיה,מה אנו חושבים או יודעים או חושבים שאנו יודעים.המקרים תמיד מוכיחים שאנו יודעים הרבה פחות ממה שאנו מאמינים שאנו יודעים.הספרות מלאה בדוגמאות כאלו.
מקרים ממש מייצגים,אותלו או המלט של שקספיר או אדיפוס רקס.אותלו מייצג את הקנאה והרכושנות לדבר מה שבמקרה הזה הוא האהבה האובססיבית לדבר או ברמה הסמלית,ההאיחזות שלנו במה שנתפס בעינינו כשלנו בעולם הזה,חוסר היכולת להרפות אפילו במחיר של הרס עצמי והרס עולמנו(והאהבה היא אחד הכוחות החזקים ביותר, שלעיתים,בפילטרים הלא נכונים,כובלים את ידינו,מתעתעים בנו) והמלט מייצג את האדם המבולבל,המצפוני,שנופל קורבן להטעיות של המציאות,משום שהוא נישא על גלי רגש בלתי ניתנים להכלה ואינו מסוגל לראות לעיתים מעבר לקצה אפו.יש עוד,גם אני יכול למצוא עוד כמה מקרים חזקים בספרות העולמית אפילו.:)
נצטרך למצוא בתוכנו את הכוח לסיים גם את הסאגה שנפרסה לפנינו במאמר ובתגובות בשלום וברוח טובה בקתרזיס.הכל שאלה של פרשנות וכוונה.
אכן לא כל הקוראים שווים,לא כל המבקרים שווים,אבל(וזה אבל מאוד חשוב)
ביקורת נועדה כדי להשפיע,לא?ואם אפשר,להגיע ממש עד מושא הביקורת עצמו,להשפיע עליו,לשכנע אותו!אם היא לא תגיע לשם,אלא תשכנע את המשוכנעים(שלא תמיד יש להם עצמם נימוקים משכנעים לאמונה שהם אוחזים בו או לתפיסה שהם מקדמים)או תעורר סתם מדנים,אז לשם מה היא טובה?
אני לא אומר שזה פשוט,אבל שווה בדיקה בכל אופן,בייחוד כאשר עוסקים במילים.
תודה לדברים החכמים מוטי, כל מילה להבדיל מקודמך.
המבקר שלמד אי אילו רשימות ביבליאוגרפיות. המבקר המשכיל (המשכיל היחיד לדעתו) ועדיין לא השכיל להבין שהידע שהוא רכש עדיין אפסי והאדם מולו, רכש ידע אחר וכל חייו לא יספיקו לו לכל הידע הקיים. אך הוא כילדון בגן שעדיין לא התבגר כל צרכו מנפנף בידיעותיו ועדיין לא הבין שהוא לא יודע דבר כי אם היה לומד משהו היה יודע כמה הוא לא יודע (כמושג פילוסופי ולא כעלבון המוטח באופן אישי)
שבת שלום מוטי
אכן היתה יהירות מסוימת בתגובותי, כתוצאה ממהתגוננות מהגגגגגגברת המכובדת שאותה ואת ידיעותיה ישפטו קוראים מעט נבונים יותר. רק אוסיף שמי שאינו יכול להכיל ביקורת עם מנה מסוימת של ביקורת, חי חיים מוגבלים רגשית, מבוהלים, מאויימים תמידית, שכן העולם מלא כשלים מכל עבר, גם בחיים הפרטיים, ובכל רגע הם עלולים לצוץ ולהתגלות.
למוטי, אתה מתאהב במילותיך, גם אם יש בהן בינה. לגבי המלט – הוא לא מייצג שום מוסר ואינו נופל בשום פח – הוא המייצג המובהק של מי שהמתקשה לקבל את המציאות על הרוע האנושי הרב שבה, השחיתות והחמדנות כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגות דודו ואימו. בנוסף – וזה הטוויסט הגאוני של שייקספיר – אחד מהם – הסיפור הפרטי של המלט יכול להסביר את ייאושו והויתור על אהבה, אבל האחיזה בגולגולת רומזת לסיפור גדול יותר – תחושת החידלון הקיומי אל מול האפסיות האנושית לנוכח המוות.
וב
להבדיל מן המבקר שאינו מסוגל לקבל ביקורת וממשיך לנפנף בידע שלו בגלוי או במרומז, ולנסות להכפיש את האדם האחר הכותב כאן בלעג המעיד על חוסר בטחונו. כי איך יוכלו לשפוט הקוראים את הידע של אותה בת אדם אם אינה מנפנפת בידע כמוהו ולא זאת כוונתה
השירים של המבקר אינם טובים מעל הממוצע, לדעתי. ודווקא אני לא שייכת לאוהדי שירת האהבה כמונופול, חיוך. הביקורת שלו עמוסה רגשית ולכן אינה ניתנת למדידה.
אני אחזור לסיבה הראשונית שהניעה אותי לכתוב כאן. בתגובות הכוונה.
ראיתי אדם המבטא עצמו בשתלטנות, ביהירות, כאשר המטרה הראשונית העומדת לנגד עיניו היא להנמיך כל אדם הנראה לו מאיים וחוש הצדק הניע אותי להתערב
עד כאן.
שירי הגברת נופלים בהרבה מהממוצע, לפחות ממה שמפורסם ברשת. ניכרת דווקא קריאת שירה, אבל הכישרון, אותו מצרך נדיר, אויה, איננו.
מה שכן, אולי באמת אעלם מהבלוג הזה המתגלה כבמה שלא יודעת להתמודד עם אתגר הביקורת, שכן יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק, ככל הנראה.
המבקר דווקא הודה ביהירותו, אבל הגננת היא פני הדור ככל הנראה: צדקני ומאוהב בעצמו ומילותיו.
פאתטי.
תתמקד בביקורת במה שאתה טוען שלמדת, ביקורת לשמה
ולא ברכילות ולא בריגושי נקמה.
ולא במשחקי גברת אדון.
שבת שלום.
מתנצלת על השאלה שהסיטה את הדיון וגרמה כאן למלחמת עולם.
שמרו על עצמכם אנשים יקרים ואל תבזבזו כל כך הרבה אנרגיות על כלום.
בסך הכול הבנאדם, יובל גלעד, הביע את דעתו, שבמקרה היא שונה מדעתם של אי אלו קוראים.
בכנות, לא מבינה את האלימות שהופנתה כאן כלפיו מלכתחילה, למה לייחס לו קנאה, יהירות, רצון להנמיך כל אדם אחר ושאר מרעין בישין, כל זה רק בגלל שיש לו דעה שונה?!
ומן הסתם אלה שתקפו אותו עוד מחשיבים עצמם נאורים, למרבה האירוניה. הרי זה בדיוק ההפך מנאורות.
אולי הפוסט הזה יכול לשמש תמונת ראי לחברה האלימה שאנחנו, לחוסר הסובלנות ולחוסר הכבוד, לחוסר היכולת להקשיב, לחוסר היכולת להכיל דעה שהיא קצת שונה, לפרנויה, לדריכות, לצורך לתקוף תמיד, להתגונן תמיד.
בסך הכול תמונת ראי עצובה.
בסך הכול בן אדם מביע דעה על עניין ספרותי, אבל לא להאמין, מסתבר שצריך להיות ממש אמיץ ולוחם בשביל להעז לעשות את זה.
יובל, אני מחזקת את ידיך ומעריכה את פועלך!