בדיוק/יובל גלעד – גבריאל טלפיר, פנינה אבודה בארץ ישראל
כמה קל לשכוח משוררים? קל מאוד. איש כמעט לא זוכר את גבריאל טלפיר (1901-1990) שנולד בשם יוסף וינדרמן ועלה ארצה בשנת 1925. משורר נהדר שנשכח כלא היה, בין השאר ב"אשמתו", מאחר והשתתק בצעירותו ועסק כל חייו במו"לות ובעריכת כתב העת המפואר "גזית" לאמנות, ששנים היה כתב העת היחיד העברי לאמנות, ויצא לאור באדיקות משך חמישים שנה (1932-1982). ועדיין, מה מוביל משורר כה נפלא, כפי שאראה מיד, לא לכתוב או לכתוב מעט או לא לפרסם?
אולי היה זה המבקר שבתוכו, שכן טלפיר הושפע מאורי צבי גרינברג ומשלונסקי, בעיקר מגרינברג, ואי אפשר לכתוב יותר טוב מגרינברג, עם יותר פאתוס, עם יותר דמיון לשוני ובשורות יותר חוצבות. אבל עדיין. שלוש פואמות שפרסם טלפיר ב-1925-1926 ("ליגיון", "רעב" ו-"ג'ז בנד") יצאו מחדש במהדורה ביבליופילית על ידי אלמנתו בשנת 1991, ועדיין ניתן למצאה בספריות.
איתמר לוי, הידוע כצייד הספרים של ספרים נדירים, מספר באתר שלו באינטרנט איך הוזמן בשנת התשעים על ידי אלמנתו של טלפיר שהציעה לו למכירה את ספרייתו המשובחת ואוסף האמנות שלו. לוי היה בראשית דרכו והציע סכום נמוך על כמה ספרים, ובדיעבד התחרט. כעבור שנים החלו לצוץ חלקים מעיזבונו בחנויות סוחרים, והאוסף הגדול של המשורר התפרק לרסיסים, כפי שקורה כמעט תמיד לאנשי ספר.
רוב חיי עבדתי בחנות ספרים יד שנייה, וראיתי איך זה עובד – אדם צובר כל חייו ספרייה מרשימה עם אקסמפלרים נדירים וממוספרים למיניהם, קורא ואוהב את הספרים, ואז באים יורשיו, מזמינים סוחר ראשון שעולה בדעתם, לפעמים סתם סוחר חסר מושג משוק הפשפשים ביפו, הוא נותן כמה שקלים העיקר לפנות את ה"זבל", והופ – מוכרים את הדירה, שהיא היחידה בעלת הערך לגבי היורשים, בעידן הנדל"ן כאלוהים. פעמים רבות מחמיצים היורשים חומרים יקרי ערך.
מבין שלוש הפואמות המצוינות החזקה ביותר היא "רעב" (1926). מה נשאר לנו כיום בזיכרון הקולקטיבי מימי ראשית הציונות בארץ ישראל בכלל ובתל אביב בפרט? ריקודי הורה, חלוצים מצטלמים יחד על רקע שדה טרשים, בנייני באוהאוס וכו'. אבל מה לעשות שהזיכרון הקולקטיבי הוא סלקטיבי, ושאנשים לא אוהבים צער וייאוש. טלפיר עלה ארצה בשנת 1925, והחל לעבוד כפועל. היה רעב בארץ, וטלפיר מתאר את המצוקה, בעיקר בפואמה "רעב".
כאמור, השפעת האקספרסיוניזם של אצ"ג והאקספרסיוניזם בכלל ניכרת בפואמה ובשורותיה הארוכות, הזועמות, המתפרצות, המטיחות. השפעה נוספת הנה אולי זו של המשורר הרוסי הגדול ולדימיר מאיאקובסקי, ושל הפואמות "ענן במכנסיים" ו"חליל חוט שדרה" (1915-1916). מדהים החופש שהיה לאצ"ג וגם לטלפיר בשורות הארוכות בעידן בו החלה מלכות שלונסקי, אלתרמן וגולדברג, השפעת השירה הרוסית החרוזה. טלפיר אולי הושפע מהאקספרסיוניזם במטאפורות של מאיקובסקי, אבל המוסיקה הנה חרוז לבן, חופשי.
הפואמה נפתחת בהקדשה: "אחיי היקרים, הפרולטריט המקסים במולדתי, אשר דמיו יוקדים ב"הוֹרוֹת" של ייאוש ונופו צומק על חולות יהודה בצעקת זועה: לחם! לחם! לחם!". כאמור, לא רעב מטאפורי אלא רעב של ממש, כמו ב"רעב" לקנוט המסון, וכבר בהתחלה הצירוף היפה "הורות של ייאוש" – הורה – ריקוד שמח וחברתי מחובר לייאוש, כמו בצירוף "הורה עזובה" של יחיאל חזק, משורר נהדר שלא זוכה לכבוד הראוי לו.
הפואמה שלובה היטב בנופי הארץ, כבר מהפתיחה:
"ואל מדבר יהודה יוצאים אחים
למשוח כפות רגליהם הנפוחות
במשחות דם שותת
וללחש מרוב תוגה על שפתי חולות:
גדולה הבדידות בלבבות כואבים,
אשר חזו להיות הקדושים עלי אדמות
ובמברשות של מוחות קודחים כָּבֵּד רגבי ארצי:
להיות קהל נביאים מנערים הצרעת
מעל פניהם של תועים –
ולפעמים אלבטרוסים של בני אדם
לפרוש כנפי פלדה ולצאת אל בית האלוהים!"
הרבה סימני קריאה ואקספרסיוניזם מלא דם, אבל גם צירופים עדינים ומיוחדים: "מברשות של מוחות קודחים", "אלבטרוסים של בני אדם". הרעב מזכיר לי את המשורר הנפלא אטילה יוזף, ההונגרי, שגם הוא עסק בנושא. זאת היתה תקופה בה גם בעולם ה"מערבי" שלנו, אחרי מלחמת העולם השנייה, הרעב היה חיזיון נפוץ:
"ויום-יום
לצאת באווירוני החיים להיות פצצות
שנשלחו מעיניי הצמאים,
נפץ הכדורים
ולהיות לחם לרעבים בכל תפוצות עולם!…
ויתפרצו בני אדם בכל הדרכים
לילך תפוסי חזון אל מימי הירדן
להיות המטבילים בירושלים של תועים!…
וכעין שיגעון צומח הטף עלי חולות
ושולח את קולותיו לכס הכבוד –
והפעוטות הם כאברי ריבונו של עולם…
ומחסה מלבד הרקיע להם אין."
כל מי שהינו אב או אם לילדים לא רוצה אפילו לדמיין את הסיטואציה בה ילדיו רעבים, אבל זה קרה ועוד איך. מצד אחד הרעב אוניברסאלי, ומצד שני מקומי מאוד – הוזים ומדמדמים הולכים אנשים למימי הירדן, "ירושלים של תועים" – צירוף יפה, ורוחו של הצלוב שורה על השורות כמובן.
לפואמה אין כלל עלילה, כולה הוויה ורגעי רעב המקבלים מטאפורות שונות, ולא פלא שהמשורר פנה לערוך כתב עת לציור. צייר היה, במילים. הנה, הכי מקומי שיש, אלנבי פינת נחלת בנימין, תיאור של מוכי רעב רוקדים הורה מתוך שיגעון:
"עם השקיעה בפינת אלנבי – נחלת בנימין
הבוערת בהתלכדות אלוהית,
יוצאים אחי בשלהבת דמם המרתח
להיות עמודי אש של פלדת גופים –
ויוקדים בתוך מוקד דבקויות של הורות השיגעון
ומכים, שנים על שנים, ביטון כבישים של קִרְיָתי
בצעקת ייאוש מרה:
הגלילה – הגלילה – הגלילה – הגלילה!"
ככל הנראה הרעב העירוני היה קשה יותר מאשר זה בצפון, והרעבים העירוניים רוצים לברוח צפונה. מי יכול לדמיין כזה רעב כיום בשפע של תל אביב, עיר היוקרה? ההמשך מתאר את העדר העבודה, הליכה על חולות לוהטים, "קיסריה של כיליונות" –עוד צירוף נהדר, ו"באלנבי – הירקון/ לרשום בלשון צחיחה על מרצפות: / החיים טובעים". אקספרסיוניזם זה ללחוץ פול גז תמיד, בווליום גבוה, ברצון לזעזע. והנה תיאור נוגע ללב של נשים רחמניות, אחיות:
"ואחיות רחמניות, אמהות קדושות
אשר בבתי חולים של מעלה
לרדת באווירונים של שחרים
לחבוש האברים הכואבים של גופים צומקים,
לשים קרח של פיוסים על מוחות אכולים…
אמהות קדושות, מלכות ההריון אשר בתבל,
גועים הבנים בשרב הקדחת…
הוי, אמא קדושה, רחל אמנו, רחמי את בניך הנעים
כעולמות עזובים על פני שבילי חולות שבכנען".
יפה האהבה לאמהות, שבעידן של ימינו כבר נראית מוזרה, עידן החרב האדיפלית והפסיכולוגיה המאפסת את העבודה הקשה של ההורות בטרוניות. לעיתים הווליום גבוה מדי, יש להודות, וגם לא כל הצירופים מקוריים או חזקים מספיק: "ורעל הייאוש עומד לארוב/ ממחבואות עיניים להיות למחבל, אשר אכל בשר אדם/ בגרון החמסינים ויכה בו שנית, ציפורני מכאוב". "רעל הייאוש" ו"ציפורני מכאוב" – בנאלי, "גרון החמסינים" – מעניין.
ממרחק השנים משורר נבחן לעיתים במבחן פשוט: האם עדיין אפשר לקרוא אותו בבהירות אחרי כל השנים. העברית נעה מהר, אחרי תחייתה, משתנה בקצב מבהיל, הופכת תרגומים מלפני שלושים שנה לחצציים. המינגווי אמר פעם באיזה ראיון על כתיבה שהוא בוחר את המילים הכי פשוטות והכי עתיקות לכתיבתו (אפשר לראות את זה ב"הזקן והים", יצירת המופת שלו) כדי שישרדו. מדי פעם מתגנבות מילים שיצאו מהמחזור אצל טלפיר, אבל זה דווקא חינני:
"אל תחנת רכבת באים אכספרסים של דמיונות זוועה
יורדות גבירות כבודות של תלאות אכול בשרנו הצומק:
דֶבֶר – בהמות – שלשול – טיפוס המעיים – קדחת צהובה.
ויוצאים טייל בבולברים
ולהפוך קרייתי לקִרְקוּס של בתי חולים…"
אכספרסים (רכבות) בולברים (שדרות) ו- קרקוס (קרקס) רק מענגים את האוזן והעין הקוראת. יפה גם המניין של המחלות, כי מה לעשות, החיים לא מורכבים רק מאהבה וכאבי לב כפי שנראה לפעמים מקריאת חטיבות ניכרות של השירה הישראלית הצעירה, אלא גם ממחלות רחמנא ליצלן, ואפילו שלשול – מקומו בשיר.
והנה תיאור נפלא של עושר מול עוני, בעלי הון מול פרולטרים שובתים:
"וארורות הידיים המכות במגלבי שרד את אחי השובתים
בהיכל הקדחת, אשר בכברה של ייאוש הנשמה
וישירו תינוקות יקרים בקובות המשקים: אמא – אמא!
וגדלים עצים של תפוחי זהב, גדלים – וגדלים
ונודפים ריחות בושם פרדסי יהודה ושומרון –
אך לא לנו הפרי – לא לנו – לא לנו הפרי.
וארורות – ארורות – ארורות – ידי גוי
המכות במקלות שרד את אחיותיי".
כן, פעם הגויים היו בעלי ההון כאן, היום הגלגל התהפך, די במהירות, ודי אם אזכיר את אלפי הפליטים מאפריקה שחצו גבולות תוך סיכון חיים והגיעו לכאן רק כדי לצעוד ולצעוד ולצעוד רעבים ברחובות תל אביב, לראות את כל מה שלא יהיה להם לעולם, רק כי נולדו במזל רע, שחומי עור, ואנחנו לא יוצאי דופן ביחסנו אליהם, להיפך, אירופה העשירה גרועה הרבה יותר… ואיך ייתכן שיש עדיין רעב בעולם של 2010 העשיר כל כך בחלקיו, ואיך לאדם אחד מליארדים ולאחר רעב – טוב, זה הטבע האנושי.
ד"ר חיים וייצמן, בן גוריון ועוד רבים וטובים מוזכרים בכתב הייאוש של טלפיר כמנסים לאושש את רוח היישוב ולהשיג תמיכה. חשמל מגיע לארץ ישראל הצעירה, אבל חשמל ליד רעב: "רוטנברג מחשמל את ארצי: טראמים – טראמים/ על כתפי מכונאים מים המלח אלי חיפה. / ואנו רעבים…". הקידמה מול הרעב, כמו היום, לא השתנה הרבה. "ואחי היקרים מייבשים ביצות חלאה –/ קופות חולים מסדרות משלוח מנות: חינין!/ ובעמק עכו מתמרות ארובות נשר…". "ביצות חלאה" – איזה צירוף יפה, כמו גם "משלוח מנות: חינין". זעם, ועוד זעם, בוטה, ישיר, חסר כל כך בשירה העברית הצעירה.
והנה הפתעה, מופיע ביאליק, בהקשר מדהים! ביאליק שאת ביתו היפה רובנו מכירים, ואת סיפור בנייתו אולי גם, ביאליק כבעל הון לשם שינוי, ולא כמשורר הלאומי הנערץ:
"חיים וייצמן מבטיח: הגאולה בוא תבוא בעוד חצי שנה!
ישה חפץ מנעים לנו החיים המרים…
אדון, חיים נחמן ביָליק, רק בחגים ומועדים יוצא
ארמונו הכות בהקפות של הורות על רצפת בטון…"
נפלא. איזה אומץ של משורר צעיר, לתאר את המשורר הלאומי כבעל הון היוצא רק בחגים ומועדים מ"ארמונו" (ויחסית לתקופה בית ביאליק היה ארמון של גאידמק ואריסון) ויוצא במחול ההורה… והנה עוד תיאור אקספרסיוניסטי מבריק, תל אביב המוכת רעב, אבל עדיין עם בחורות יפות, יוצאות לבלות, תל אביב עיר נבנית על ידי סולל בונה, ובתוכה רעבים:
"אלי, בחורות צחיחות יושבות
בשני אגרופי קדשים נפץ – נפץ
את סלעי הרעב,
לחצץ.
בחצות התפרץ ממיטות לבנבנות לצאת
בצעיף לילות צחורים אל הרחובות
להיות כוהנות ליל באוהל מועד של אלנבי
– לערבל –
זה מגדל בבל של תערובת ביטון
הנושא שני לוחות אורים ותומים:
סולל בונה!
ועומד בטלית פסים של מרצפות מלט…
רצף הכבישים לרצפות ריקודים!
בתל אביב מטרטרים מגדלי בבל של גז,
ערבל – ערבל – ערבל!
ויוצאים כמשוגעים כסות החולות בטלית של ביטון."
אדם צעיר, רעב, אולי חרמן, רואה את בנות ישראל הצעירות יוצאות לבלות באלנבי, כן! גם אז באלנבי, ומוחו מתערבל מצירופים שיריים נהדרים כמו "מגדל בבל של תערובות בטון", "סלעי רעב", "טלית פסים של מרצפות מלט" – מה היה אומר טלפיר על המגדלים של פנקס, על מגדלי עזריאלי? אלנבי נחשב אז כבעל מפלצות בטון… אבל המצב איננו רק של רעב פיזי, זהו רעב מטאפיזי של אדם אחד, עני, מול מפלצות בטון וקידמה ובניין העיר העברית, בנייה שאדישה לרעבו של היחיד, כמו ביאליק בארמונו. ייאוש מוחלט, והשרב רק מוסיף לזוועה: "השרב היה לשוטר, הרכוב על גב הרחובות, /ויפקוד התועים: / יבערו המוחות בשיגעונם, / אך רצץ גולגלות הרעב על שן הסלע – וסוף לו" – הזיית התאבדות מרוב רעב וחום.
צירופים יפים נוספים ושורות חזקות נוספות בפואמה שאם תרצו, תוכלו למצוא אותה בספריות. שירה חזקה, מקומית ואוניברסאלית, חושפת ייאוש וצד אפל של קיום, הצד השני של הקמת היישוב העברי בארץ ישראל.
כאוס 