כאוס

ארכיון עבור התג 'בדיוק'

בדיוק – טור חדש בכאוס של יובל גלעד – הפעם, על "אמצע הבשר" לדורי מנור

"בדיוק" – טור חדש של המשורר והמבקר יובל גלעד יתפרסם כאן מעתה בקביעות וישמש במה ביקורתית אלטרנטיבית אמיתית לשירה העברית בארץ, שתנסה לעורר גם מחשבה ולא תכלול רק דברי הלל. יובל גלעד פרסם עד עתה שלושה ספרי שירה ופרסם עד עתה ביקורות על ספרי שירה בכתב העת "עיתון 77".

מגלומניה נצחית

(על "אמצע הבשר" לדורי מנור, מוסד ביאליק, 2011)

הלל המשוררים חסר הפוקוס של דן מירון האוהב לכתוב מסות מצורפות ל"כל כתבי" מגיע לשיאו בשיתוף הפעולה עם הגרפומניה של המשורר דורי מנור, בכרך עב כרס המכנס את "כל כתבי" המשורר הצעיר, כולו בן ארבעים, כשעל העטיפה קטע מציור גאוני של קאראוואג'יו. בממלכת הנצח אנחנו חיים, לא פחות, והחותם של מירון בא לפתוח את שערי הנצח עבור מנור. אבל מה לעשת ומדובר cמשורר חלש עד גרפומן, כפי שנראה מיד?

הבעיה איננה גדולת משורר זה או אחר. הבעיה עבור הספרות הישראלית הינה קריסת כל ערכי ביקורת רצינית, בשירה ובפרוזה כאחד, המאפשרת לבעל כישורי יחצ"נות עילאיים כמנור הנ"ל לפלס דרכו אל הכתר של השירה העברית מבלי שבאמתחתו דבר פרט לשירים בודדים טובים והמון צרימות של צירופי מילים חסרות כל רגישות ואמירה.

הנה דוגמה קטנה לרדיפת הכוח של משורר זה, שהינה רק הקצנה גרוטסקית של המתרחש בתרבות השירית של ימינו, שאותה שמעתי מחברי, מבקר תחום שאיננו קשור לספרות בעיתון שבו מולך מנור במוסף הספרותי. מסתבר שהמשורר פנה למבקר, שאין לו דבר וחצי דבר עם ספרות, והאיץ בו לקרוא את מהדורת כל כתביו. אינני רוצה לחשוב אפילו כמה אנרגיה מושקעת ביחצ"נות בכיוונים של בעלי מהלכים בספרות העברית והפרסת פרסיה, מכיוונו של המשורר הצעיר. נתמקד נא בקובץ ה"צנוע" הנ"ל.

בעיה מרכזית שנייה אותה משקף הקובץ המגלומני וחסר הכיסוי האמנותי הנה השנאה לישראל. לא אכנס כאן לנושאים פוליטיים, אבל המוסף הספרותי ממנו זינק מנור למעמד של משורר על מבין המשוררים הצעירים, ממש מוליך חברתי, הינו ה"מוסף לספרות ותרבות" של "הארץ". עורכו של מוסף זה, מר ב. ציפר, שונא את הספרות העברית וכל הקשור בה, כפי שהצהיר פעמים אחדות. גם מנור שונא את השירה העברית, לפיכך נמלט מכאן, מחום השמש הקופחת שתיארה יפה כל כך אסתר ראב בשירתה המקומית, אל פריז של ראשית המאה העשרים, מחוז געגועיו של ציפר, עורך המוסף הנגוע בקולוניאליזם אוריינטלי , כאילו היה זה מוסף בקולוניה כושלת של אימפריה צרפתית, ולא מוסף ספרותי בארץ ישראל, שהיא, מה לעשות, מדינה מעניינת עם ספרות מעניינת, יחסית לתקופה.

שנאת מקום מסוים איננה דבר רע, ומדינת ישראל איננה ענייה בחוליים. אבל השנאה למקום הזה איננה מנומקת כלל בשירה זו, פרט לאיזה זעם על בריתות מילה או משהו כזה. זאת פשוט שנאה שמקורה בהערצה עיוורת לאירופה הגדולה והנאורה, שעל נאורותה תעיד המאה העשרים היטב, מקולוניאליזם דרך נאציזם וכו'. שנאה שמקורה פרובינציאליות מחופשת לאוניברסאליות רחבת אופקים.

צלע שלישית, נוסף למנור וציפר, בשנאה לישראל, היא דן מירון, שכבר שנים מנסח תיזה בדבר אי קיומה של ספרות עברית אלא כנגזרת של "ספרות יהודים" הכוללת גם ספרות יידיש ועוד, מרביץ בנו את תורתו ממעוז קתדרה בארצות הברית (כפי שאבחן אמנון נבות במסתו החשובה שפורסמה בספר "מזכר פנימי"). ועצוב שה"ספר" של מנור יצא בהוצאת מוסד ביאליק, שהמשורר שעל שמה נקראת ההוצאה היה משורר שכל כולו מסור לעניין הציוני, לשירה ולספרות מקומית הנכתבת במקום קופח השמש.

שירת החרוז שאליה מנסה המשורר מנור להחזיר את השירה העברית איננה הבעיה. התגלו פולמוסים רבים בנושא, אבל החריזה, ובוודאי דגם הסונטה שבה משתמש המשורר, הינם קלאסיים ונצחיים. אבל אין קיצורי דרך לנצח, מר מנור, מר מירון. צריך קודם לעבור, למרבה הצער, במנהרות (המסריחות לעתים) של המקומיות, לעבור דרך ההרים היבשים של ירושלים או להתבונן במדבר יהודה, כפי שעשה עמיחי, והוא באמת בדרכו לנצח הספרותי. על פי מנור פינת מירון פינת ציפר, העברית היא ממלכה שאיננה נטועה בשום מקום ותקופה, בשום היסטוריה, אלא ממלכה אוניברסאלית שממנה אפשר לנתר לנצח הספרותי מבלי לגעת במקום, כפי שעשה למשל ג'ויס ב"יוליסס".

האוניברסאליזם השחצני הזה, מקורו בשירת נתן זך מחד, ושירת אלתרמן מאידך. זך שאף לאוניברסאליזם על מקומי, תוך התקוממות נגד שירת אלתרמן וחריזתו. אבל זך רק החליף מוסיקת מארשים נוקשה של חריזה אלתרמנית בחריזה חופשית – אבל מה לעשות שהם שני תאומים זהים בשירה העברית – שניהם מלכי המוסיקה השלטת ועליונה על התוכן, ושניהם לא רצו להיות פה, לפחות בשירתם. (אלתרמן היה כאן בשירי "הטור השביעי" אבל אלה פמפלטים פוליטיים יותר משירה). מי כן רצה להיות פה? אסתר ראב, ישראל פנקס, אבות ישורון, ויזלטיר ועוד.

המוסיקה מסוכנת לשירה, שכן היא סוחפת בקצבה את המילים והשורות והצירופים, מהפנטת וגורמת לקורא לא לשים לב למה שהוא קורא, אלא להתאהב במוסיקה. אין שיר בלי מוסיקה, אבל יש הרבה שירים עם מוסיקה אבל בלי שיר. חריזה היא מוסיקה נוקשה, שעליה צריך לפצות במקוריות לשונית. כך ובמידה יתרה דגם הסונטה. אצל שיקספיר, אם לבחור דוגמה אחת דגולה, החריזה והמוסיקה אינן באות על חשבון מקוריות השורה וגאוניות הסמל. כנ"ל אצל בודליר. כנ"ל אצל פיכמן שלנו, שהקשיב לטבע ולמוסיקה גם יחד.

ובכן, אין רע בחרוז או במוסיקה שירית, בתנאי שאינם באים על חשבון רגישות לשונית, כי שיר, מה לעשות, מורכב מעל לכל מחיכוך בין מילה למילה. כפי שציינתי, על כריכת הספר קאראוואג'יו הגדול, כלומר – ישר לנצח של האמנות, כפי שנכתב על כריכת הגרוטסקה של הספר המגלומני – "מבחינה איכותית, שירתו של מנור היא לא פחות ממושלמת… בזכות השלמות הפנימית והאינטגרליות המוסרית והאסתטית שלה פותחת שירת מנור חלון בבית הספרות הישראלית ומאפשרת לאוויר רוחני לחדור אל החדרים הדחוסים…".

שלמות? שלמות מוסרית? האם בקאראווג'יו עסקינן או בעסקן ספרותי מקומי בעל נטייה מגלומנית? שימו לב לשנאת המקום החשופה – ישראל כדירת חדרים דחוסה ומחניקה ש"אוויר רוחני" חודר אליה. כמה התנשאות, כמה שנאה למקום הזה. אנחנו אחד מערשי התרבות, מוקפים באיזור בעל היסטוריה תרבותית ענפה, אבל הגאונים פשוט לא רוצים להיות פה.

נתחיל לקרוא חברים, אין מה לעשות. השיר הראשון הוא דווקא סונטה המציגה את המגלומניה המנורית בפשוטה: "באה עת שירה גדולה, שירת HIV/ כי סעד הזמנים זקוק לשיר. הזמן זקוק לסעד… האלמוות הוא היעד… נאיר אותו בפתוס, בדעה צלולה, ברעד". הסונטה, אותו דגם מופלא, מבוזה כאן. לא מספיק לחרוז, השאלה מה חורזים. "עת שירה גדולה" – משפט שמקומו בעיתונות לא בשיר, כמו גם "האלמוות הוא היעד". נכון, זהו היעד, אבל בשביל זה צריך קודם להיות אדם, מר מנור, מה לעשות?  מורכבות מסוימת נכנסת לשיר עם האנלוגיה בין אוהבי שירה לנשאי HIV, אבל מה לעשות שעל אף ההומוסקסואליות של מנור, הוא מסרסר אותה בזול, את המחלה שקטלה משורר טוב כחזי לסקלי ובמאי רגיש כעמוס גוטמן. HIV איננו מקפצה קלה לאלמוות, אלא נושא כואב, נורא. אבל לא כך בממלכת המגלומניה האסתטית, ה"שלמות המוסרית" אליבא דמירון.

נמשיך בשיר אהבה: "הייתי רוקע משנינו/ קסרקטין של בריה יחידה/ צבא שעל טיב מלחמתו לא יצליחו/ לתהות כל אנשי המדע. /היינו עושים אהבה/ לנשק. לטבע שני. / עד שיפריד המוות בינינו, /ביני וביני וביני". סליחה, מה זה? זאת שלמות אסתטית או &^%%? הנפיחות של השימוש במילה נושנה כקסרקטין נובעת כנראה מתרגומי המשורר לצרפתית, שאינני יכול לשופטם. נהניתי מתרגום "פרחי הרוע". אבל מהם צירופים צורמים אלה? צבא של שני אנשים? כל אנשי המדע? אלה צירופים של נער בסדנת השירה של מתבגרים.

והנה שיר הודיה לבורא, דווקא רעיון טוב, אבל אוי להודיה שכזאת: "אני שלנצח עומד בפריחה/ אני הגודע עצי משפחה/ אני הצמא לטיפה הסרוחה/ מודה לפניך אדון". מה זה, מישהו יכול להסביר לי? בפתיח לשיר ציטוט מהמשורר ההומוסקסואלי הגדול אלן גינצברג. הומוסקסואליות היא עמדת חריגות שיכולה להפוך לזהב ספרותי, וראו נא כתבי הסופר הגדול בארץ, יותם ראובני. אבל מנור עושה בה שימוש סנסציוני סתמי, ריק. ההומוסקסואל "לנצח עומד בפריחה" וגודע עצי משפחה – קרי לא מקים משפחה. אז מה? התוכן איננו הבעיה, אפשר לכתוב שיר נהדר על הומוסקסואליות כאלטרנטיבה לקיום משפחתי פריוני בורגני מטמטם, אבל "אני הצמא לטיפה הסרוחה" זה לא שירה.

בשיר הבא אנחנו כבר בגרפומניה טוטאלית, בשיר המוקדש לבודלייר. הוא, מחבר "פרחי הרע" הדגול, שחצב את שיריו בדם גאונותו ושליטתו המופלאה בהיסטוריה של השירה ובאינטלקט מזהיר, מה עשית רע שמנכסים אותך כך:

"אני החתול ואני העכבר. / אני האדוה ואני המשבָּר/ אני הצדיק ואני / שור הבר. / אני בור המים. אני הנצבר/ אני הנוה. אני המדבר… אני ההרה ואני העובר". לשיר קוראים קשרי דם, וכנראה יש בו איזה התרסה כנגד פיריון, או השד יודע מה. אם זאת שלמות אז אני אנסטסיה מיכאלי.

הנה שיר נוסף: "טומאה, טומאה, טומאה/ שלושה אבות טומאה/ חברו להרותני לטומאה/ כל אור הוא בין ערביים. / כל חושך שכיב מרע. /יופיו של האדם במשורה…". אכן טומאה, אבל לא כזאת של המשוררים המקוללים בודלר, רמבו וורלן, שמכתביהם מתרגם המשורר, אלא טומאה של "שירה" כביכול התובעת הכרה בזירה ספרותי שכולה חנופה ויח"צנות.

והנה רומנטיקה בגרוש, מגלומניה בגרוש: "אינני יודע אינסוף/ מלבד אינסופו של הים/ הודות לטיפותיו. / אינני יודע אינסוף / מלבד אינסופו של הלב/ הודות לדמעותיו./ אינני יודע אינסוף/ מלבד אינסופו של הזמן/ בדל"ת אמותיו".

הו, כשם כתב העת של המשורר, נפלא! אינסוף הים אכן נפלא, אבל לא מספיק לכתוב אינסוף הים בשביל להעביר את נפלאותו, צריך לפשוט מכנסיים ולהיכנס אליו כדי להרגיש אותו ואז לחזור עם איזה צירוף מקורי יותר מאשר "אינסופו של הלב".

הנה דווקא שיר המתחיל עם כנות מסוימת של זעם, הודאה בשנאה למדינת ישראל (ואפשר לשנוא את המדינה, זאת ספרות, ספרות היא חופש, אבל למה מר מנור שונא את המדינה? הוא לא מסביר, היא פשוט קטנה עליו כנראה).

"הו ארץ אשר כל משורריה סטרייטים! / (מלבד מוג לב פתטי שמכה נשים) / לפני שנתיים, בלי מטפחת, בלי קונפטי, /מילטתי משדה מוקשייך את נפשי// ושבתי לאירופה… הארץ ממאירה, היא לא תוציא ימיה – / אך לנו יש פריז, יש לונדון, יש ברלין!"

הו! כמה נפלא, האמת, סוף סוף. ציפר ומנור כל כך שונאים את המקום הזה, כשהם רוצים ללונדון ולפריז. זה לכשעצמו לא אסון, אבל מה עם השירה? "לנו יש את פריז, יש לונדון, יש ברלין" מושלם! נצחי! ברלין של הרייך השלישי? אולי פריז של הקולוניאליזם במושבות? נכון, היתה שם גם תרבות כמובן. אבל כאן לא היתה שום תרבות, במזרח התיכון? אולי התנ"ך הוא ספר "מחניק" עבור המתים לברוח מכאן?

הומוסקסואליות הינה מצב חריגות מובנה שיכולה להוציא סיפורי אהבה נוגעים ללב, אחרים, כמו למשל בסרט "הר ברוקבק". אבל מה לעשות וכאן רק בנאליה גרפומנית: "הנחת על מצחי ידיים רועדות/ ודופק שרוצה לצאת מהבשר/ אז איך זה שבסוף/ אז איך זה שבסוף/ שום/ דבר?/ תאהב אותי פסקל. אני יפה, פסקל. / אני יותר יפה משאר האנשים./ וגם אתה יפה. אתה יפה, פסקל. / אני רוצה פסקל, לכלוא אותך בשיר".

אין לי מילים להוסיף, יפה השתיקה לדגים. אולי הדובר אוהב את פסקל, אהוב בעל שם זה או הפילוסוף תיאולוג הדגול, אבל כאן רק גבבה מילולית. לכתוב שיר אהבה או שיר על כישלון אהבה, הדבר דורש מיומנות עילאית של כתיבה על נושא שחוק. זהו. מי שרוצה לקרוא עוד, שירכוש את הכרך המהודר. גם לא אטריח אתכם בדברי הטרחנות התמוהים והמופרכים של מירון, שאמנון נבות במסותיו המזהירות כבר עמד על מידת האחריות שלו לדרדור מצב הספרות העברית.

אסתפק בחזרה לפתיחה: יחסי ציבור ענפים, שליטה במוקדי כוח, מיומנות פוליטית ואפילו כוונות טובות (אולי) אינם תחליף לשירה טובה. בעידן שירת היחצ"נות של היום, בו מכתירים בכל שנייה ביאליק חדש, הם אולי מספיקים ליצור כותרות בכל במה ספרותית, ואף לגרוף אהדה בכל פינה. אבל אני, שעבדתי מרבית חיי בחנות ספרים יד שנייה, יודע איך כל זה ייגמר: בקופסת חמישה שקלים מחוץ לחנות, באין דורש, עם שוך הפעלתנות היחצ"נית של המשורר, עת יוותרו רק שוחרי שירה מעטים רציניים שיחפשו "כל כתבי" אסתר ראב או ישראל פנקס למשל, ולא את הדבר המגלומני המונח כאן לפתח השירה העברית.

 

 

wordpress hit counter

ניווט ברשומות

%d בלוגרים אהבו את זה: