כאוס

ארכיון עבור התג 'גילית חומסקי'

דוד אדלר/ בלוג לי ואבלוג לך/ שנתיים לכאוס

מתוך 'סקיצות לתמונה בלתי שלמה', אבן חושן, 2011

"אין לי בלוג". ומה זה בלוג? המילה נולדה מקיצור של web log – יומן רשת, ואם לוקחים את המילה log לבדה, יש לה גם משמעות של קורה, בול עץ, יומן מסע. כל מי שיש לו בלוג יודע למעשה, שאין לו. אין לו את היכולת לשלוט על כמה יקראו אותו, כמה יגיבו אליו, כמה יתייחסו אליו. הוא כותב, לעצמו קודם כול, כמו כל אדם כותב. ופעם בכלל היו כאלה שהיו כותבים לעצמם יומן, והיו כותבים אותו במחברת חתומה, שמורה, אולי היו נותנים להציץ, לחברים קרובים במיוחד.

היום חלפו שנתיים מאז שפרסמתי את השיר הראשון בכאוס, של עמוס לויתן, שיר ליום. "כמו לחם עוני לרעב" דורש לויתן, עוד שיר ועוד שיר ומוכיח כי הכמיהה היא קודם כול לכתוב, "את הסבל הזה/ והעונג/ כל משורר מכיר". אך בעוד שלויתן חותם בקביעה המייאשת ש"אין שיר עוד", אדלר מתעלה על הסבל הזה וקובע אפשרות נצחית, של ידיעה שבאה מתוך שלווה גמורה – "רק שלי הוא העץ העירום/ הנפתל מול שמי התכלת". "אישה כותבת/ היא חלל של אפשרות", קובעת גילית חומסקי בשיר אחר שפורסם בכאוס, והחלל הוא רב ומכיל, ייאוש לצד תקווה, שלווה לצד רעב תמידי, סבל לצד עונג.

שי אריה מזרחי

wordpress hit counter

מודעות פרסומת

חליפות חלל/ גילית חומסקי

 

wordpress hit counter

 

את השיר האינטימי והמרגש הזה של גילית חומסקי, שמעתי באחד מערבי השירה המעטים שבהם אני מבקר, ולאחר ששמעתי אותו התפרש על פניי חיוך של ידיעה ששמעתי שיר אמיתי, נכון, כמו הבגדים של גילית חומסקי, שאת רובם היא "לעולם אינה לובשת".
נכון, בדיוק מהסיבות האלה, כי השיר מעניק אפשרות אחרת, פנימית יותר, רגועה יותר, על הדברים – שלא חייבים להיות נמהרים ומיד לצאת החוצה, אלא יכולים לשכון ברוגע בארון ולדעת שלכל אחד מהם יש את הזמן והמקום שלו.

כשקראתי את השיר בכתב, עלה שוב חיוך על פניי, הפעם מלווה בשלווה, אותה שלווה שמשרות חליפות החלל של המשוררת על החדר ומאפשרות לה להיות עצמה באופן מגוון יותר, רחב יותר, מהדהד יותר.

שי אריה מזרחי

ניווט ברשומות

%d בלוגרים אהבו את זה: