כאוס

ארכיון עבור התג 'חגית גרוסמן'

בדיוק/ יובל גלעד – לסנן יופי מתוך הפאתוס – על "לווייתני האפר", חגית גרוסמן

השירה העברית הצעירה של שנות האלפיים איננה משתווה, למרבה הצער, לקולות הגדולים של שנות השישים, אבל היא מבקשת לקטוף לה סופרלטיבים תחת כל עץ רענן, על כל בימה עיתונאית או וירטואלית, ובוודאי בכל פסטיבל. דוגמא מובהקת לדור שירי זה אפשר למצוא בשירת חגית גרוסמן, שהנה בלי ספק מהמוכשרות ביותר בדור המשוררים, ציפור רבת יופי, אבל בו זמנית משקפת גם את חולייו: שירה מבולגנת, קפריזית, ביתית ושמרנית, ביוגרפית מאוד, בלי מיומנת בשיחה עם מודלים מהעבר תוך התפתחות.
זוהי שירה של משוררת הששה מדי להעניק שלל ראיונות מלודרמטיים לתקשורת השמחה על המציאה הנאה, תוך מכירת הביוגרפיה על האספקטים המורבידיים שלה בדמות חבר שהתאבד וכו', לשמחתה הגדולה של המדיה השטחית. כאן אבקש לעמוד על יפי השירה הזו בצד חולשותיה, הרחק מהרעש החנפני של מבקרי השירה של ימינו כאן בישראל של העשור השני למאה העשרים ואחת. הדברים נועדו לא כדי לרומם ולהלל ולא לקטול ולרמוס, אלא כדי להראות יופי ובעיות, שיש לתקנן כדי שהשירה המדוברת באמת תגיע לסופרלטיבים שנשפכו עליה.
"מבקרי השירה" של ימינו גזרו את ההלל, ללא כחל וסרק, ללא סייג. אלי הירש קבע ש"במילים יפות יש סכנה, אבל לא אצל גרוסמן", עמד על חולשת שירתה ונבהל מאבחנתו הוא, והתפעל מהדרך בה "ההעדר והאין והיש והזרות והאהבה מתערבבים". נרטיבים אלה אכן קיימים בשירת גרוסמן, אבל ממתי ערבוב נרטיבים הינו שירה? שירה מורכבת ממילים, ועל המבקר לבדוק מה עושה המשוררת עם המילים. הנושאים האלה אכן שולטים בכתיבתה, המשלבת משיכה ופחד מוות עם אהבת חיים ואהבה לאדם, מורבידיות עירונית עם זיקה לגילויי טבע, אבל השאלה היא כיצד מתבצע ה"ערבוב" הזה.
אילן ברקוביץ', הוא ה"המשורר בשטח" של המוסף לתרבות וספרות ב"הארץ", לא מפסיק להלל את המשוררת בהתלהבות נערית הגורמת למושא ביקורתו יותר נזק מתועלת: צאת ספרה הינו "יום חג לשירה העברית… משוררת שכולה אומרת שירה", ואת שירתה הוא מגדיר כ"פואטיקה של זרימה מן הקרקעית אל השמים ובחזרה מבעבעת מתוך המכניזם הקודר של השירים…". מה זה, לכל הרוחות? אולי לחכמים ממני הפתרונים, אבל ביקורת שירה זה לא.
החוויה הבסיסית בקריאת ספר שירה זה הנה מבלבלת – התפעלות משורות שיר בודדות או אף שיר שלם ולאחריהן שירים מעייפים בסרבולם המיופייף, המזמין את הקורא לעזוב את הספר.
בפתיחת הספר טרילוגיית שירים מעניינת הנושאת את שם הספר – "לווייתני האפר". השילוב בין החי לבין האפר העירוני מלווה את השירים, כמו גם צירופים מעניינים שמופיעים בו, אם כי לא ברורה לי לגמרי הבחירה במטאפורת הלווייתן, אלא אם כן האלוזיה היא ללווייתן של הובס: "בכל העיר משייטים לווייתני האפר בסנדלים ריקים מבושה/ מתבהרת ערגתם להתפוררות/ הם קוטפים בקיאות אירוטית מרוב סכנת מוות". החיבור בין ניגודים הופך את השורות למעניינות: לווייתנים ואפר, ערגה והתפוררות, אירוטיקה ומוות. בהמשך יש תיאור עירוני המתאר את הריק העירוני – "כל שיבקשו זה להיות יפים". זוהי עיר בה המוות נוכח ביותר – "בבית הקפה הטלוויזיה מנגנת לחן גסיסת הגופות/ כשארכיון האביב מתפזר בכל ארץ הקודש… מוצרט סותם את אזנינו מן האנושיות שבעיניי האוב שיכול להיות אהוב".
זהו עולם של מתים חיים כמו בפואמה הדגולה של אליוט "עיר הישימון", עולם שבו "לחן גסיסת הגופות" נשמע אבל מעורר אדישות, אדישות של אסתטיקונים המתמקדים ביפי יצירת מוצרט על חשבון אהבת האדם.
השירים הבאים עוסקים באהבה ושברונה, במוות שאחרי ההתאהבות, אולי. אבל לצד שורות יפות כמו "העולם הוא מעין כחול/ בקרקעית עפעפיו אשכב/ בשחור אישוניו לא ארדם לעולם", שורה המביאה סיטואציה רומנטית מעט בנאלית אבל מתוארת בדיוק, מופיעות שורות כמו "כל הלילה אהובי מקרב ידו / מחוץ לעולם הזה, / כותנתו הכחולה מתמזגת במנוחת הגוף…". זוהי כבר התאהבות במילים, המחשבה שלכתוב "אהובי" כבר ימיס את הקוראים, כפי שקורה במקרים של מבקרי שירה מסוימים, או "געגועים העירו אותי אל בוקר שחור רדיפה/ נכספתי אל בית שמעולם לא היה/ בו מרתף, שם מונח כוחי…"
פאתוס גדול, געגועים, רדיפה, כיסופים, בריחה למרתף, אבל על מה ולמה? היכן הצירופים המקוריים או התמונה החד פעמית? "הקצתי מאהבתך ואכן הטעם מר/ גם בפסגת ההתלהבות מוכרחה לבוא יקיצה" – זהו יום חג לשירה העברית או יום של ספר בלתי ערוך של משוררת מוכשרת? הדיבור בשפה הגבוהה, הכל כך אהוב על ידי מבקרי הפסטיבלים, כי הוא מרמז שמדובר בשירה ואפשר עכשיו להרגיש תרבותיים, אבל השורות בנאליות להחריד.
בהמשך השיר הנ"ל מגיעה תמונה לא ברורה שמתגלגלת מהאהוב לתפילה להפיכה לפחם לחיילים לאוקיינוס להפסקת הנשימה ועוד. וכל זה בתשע עשרה שורות! אין רע בשירה תמונתית, השירה הגרמנית עשתה קריירה נפלאה מכך, מטראקל ועד צלאן, אבל התמונה, גם אם היא ערטילאית, חייבת להיות אחידה, בהירה באי בהירותה, ולא כך במרבית שירי גרוסמן, בניגוד ל"לווייתני האפר" שם ההפלגות המטאפוריות אינן עוזבות את השדה הסמנטי של העיר.
ובשיר המוקדש למשורר אחר כותבת גרוסמן: "בערב ההוא לא דקדקת במצוות/ והסרת שערך בתער/ והיה זה בלילה השישי/ שלא היתה בו בחירה/ ולא היה בו אופן אחר בו יתהווה דבר שביר". וואס? המבין מוזמן לשלוח את פתרונו למערכת. "יצאה נפשי והלכה סביב שביל העפר/ בשדה הצהוב שציירת/ ללקט מזקנך שארית שמים". הו, איזה תמונה! איזה באמת? "יצאה נפשי" – איזה צירוף גבוה, מלא פאתוס ריק, ריק בגלל ההמשך – "ללקט מזקנך שאריות שמים". מה זה אומר, לכל הרוחות? מזקן מגולח יוצאים זיפים, לדעתי, או שערות, ומה בינן לבין שמים? היכן ההרמטיות המטאפורית? מטאפורה איננה צעצוע שאפשר להרעיש בו ודי, היא צריכה להיות אפקטיבית, להצדיק את מאמץ הקורא להתעכב אחרי דמיון הכותבים.
השירה העברית הצעירה הולכת ישר אל הנצח הברקוביצ'י, אין לה זמן להיות כאן, לתאר מקומות מקומיים, רחמנא ליצלן, כמו שעשה עמיחי למשל. זוהי שירה המושפעת יתר על המידה מהאוניברסאליות של השירה הפולנית הגדולה, כפי שזכתה כאן לפופולאריות עזה, ולכן גם כשכבר יש התייחסות מקומית, היא סתמית ומרפרפת, והמקום הוא כינוי של הבורא, לא לשכוח: "במבצר ירושלים שלך/ הרחוקה/ אקח אינדיאני אל פני בית האבן/ מסביב לאש אצבעות ועיניים/ תינוקיות…" שוב, משחק לא אחראי במילים, אין כל קשר בין אינדיאני לבין ירושלים, על המשוררת הישראלית ללמוד מהמשוררת שהשפיעה עליה לא מעט, אלזה לסקר שילר, איך לרקום מחרוזות דמיון במטפוריקה הדוקה, ולא לשחק בעיר היפה בעולם, ירושלים, כצעצוע – את רוצה מבצר? בסדר, אבל למה ירושלמי? ככה, כפי שאוהבים לענות ילדים.
ננוח מעט מהביקורת בשיר יפה: "הלכנו בעורף המלחמה רכונים זה על זה כבתים שקרסו/ הגשם פסק ברחוב הצר וכל אדם וכלב רחקו/ באותם ימים חיפשנו אחר הקסם שבסרטים על אמנים מתים/ ולא קראנו בעיתונים על הגוויות/ גרנו מעל שוק התבלינים והנגריות… הסתובבנו אל הקיר ועשינו אהבה/ בכל הרצינות הנחוצה לנפשות שטרם דממו". באמת שיר נהדר, בו נצמדת המשוררת לסיטואציה קונקרטית, ריאלית, ומשם מפליגה לתמונה אפוקליפטית של "בתים שקרסו". יש למשוררת כאן מה להגיד על בריחה ממצב מלחמה ל"סרטים על אמנים מתים", שאמנם מזכירים מוות אבל עוסקים בחיים ובאמנות. זהו שיר על האסקפיזם העירוני תל אביבי, שסופו עשיית אהבה עצובה, מפוכחת.
אבל אין ברירה אלא לחזור לבעיות: "הוא יונק אהבתי/ לשווא/ עודנו רץ/ במעלה תלי / שרירי הרפויים/ המוטלים/ לרוח…" כלום. גם השפעת וולך, כמו במחזור השירים על סטלה, המזכירה את כריסטינה ותרזה של וולך, אין עוצמה לשונית. לזכות גרוסמן יאמר שהיא מפלרטטת עם וולך אבל אינה עוברת את הגבול לחקיינות. גם סילביה פלאת' נוכחת כאן בשירי האהבה המורבידיים שלה: "ילדי דורך רובה ואני נמשכת לשכחה/ תמיד אני מביטה בו כשהוא נרדם/ הירח מלבין עוד יותר…". זה יפה, אבל מי שכבר קרא פלאת' איננו יכול אלא להרגיש מרומה.
והנה פתאום שיר אחר על אימהות, יפה, בוהק, אכזרי: "מי הניח בידֵך את ס-/ כין/ האימהות? / …זו אני מעל לשטיח משחקת/ בס-/ כין והיד מונפת מעליי/ ננע-/ צת אך אינה נשל-/ פת // סכין אהבה בוהק יו-/ רד במעלית". הקושי שבאהבה, הזעם שלפעמים מרגישים הורים כלפי ילדיהם, עוברים בסיטואציה הפשוטה והמאיימת של ילד, אם וסכין, והחיתוך הצורני של השיר מוצדק בעזרת מטאפורת הסכין.
ולסיום, שני שירים על אהוב שהתאבד, וסורסר יפה בראיונות. מצד אחד שיר בעייתי: "אהובי שהיה מוזר בעיניי אחיותיי נטש את העולם. / אני נזקפת מכסאי ונותנת שלום לכל הרוחות/ מצביעה על רוח אהובי התלוי ואומרת: / "חברי הוא לבריחה, בקיא במטרת הנצח/ וביצירת מציאות חלופית". הפתיחה יפה: אהוב שהיה מוזר בעיניי אחיות המייצגות את הבורגנות, שורת פתיחה מעניינת וקונקרטית. אבל אחר כך הצירוף הבנאלי "נטש את העולם", התיאור הפומפוזי "נזקפת מכסאי" – מה רע בקמה? כי כאן שירה, צריך צירופים גבוהים, אבל מה אם הם ריקים? אחר כך שוב רעיון יפה, אהדה למתאבד, רעיון לא נפוץ – "חברי הוא לבריחה", אבל שוב הפאתוס הפומפוזי – "בקיא במטרת הנצח" – חוסר דיוק שיוצר חוסר מובנות, במקום שהמשוררת תעבוד עוד ותמצא בדיוק מה שהיא רוצה לספר. "יצירת מציאות חלופית" הוא כבר צירוף בנאלי לחלוטין, בלי הצדקות.
ושיר אחר כך, המשוררת נצמדת לאדמה, כמו בשיר היפה שהובא קודם על "עורף המלחמה", מתארת את אותו אהוב, בלי פאתוס ומילים גדולות, והפעם זה עובד, בפשטות: "אתה שוכן באבק האפור שבמרתף/ כאשר דלתי נטרקת מאחוריי בחבטה/ אני יכולה לנשום אותך אל חושיי/ ריח טחב כבד בין חריקות הרצפה/ אני נוגעת בך/ כף רגלי יחפה/ דורכת שארית גופתך השרופה… מן המדרגות אתה מטפס ועולה/ אל הגן המופלא המוטל באופל המופלא".
תיאור חי, קונקרטי, חושי, ריחות מרתף שאולי בילו בו יחד, דלת נטרקת, מבהילה, מאיימת, מסגירה מוות ברמז, לא כמו בצירוף הצורח "גופתך השרופה", כף רגל יחפה, כמו האדם העירום מול המוות, אל הסיום הממריא יפה אל הערטילאי.
יד אכזרית וחומלת של עורך נדרשת כאן, לסנן את היופי מתוך הפאתוס, וללמד את המשוררת המוכרת משמעת שיכולה להוביל אותה למחוזות יפים נוספים ויפים יותר, במידה ותשכיל להשתמש גם בדיוק, החיוני לכל משורר, ובעיקר למי ששירתו מורכבת מתמונות מטאפוריות.

wordpress hit counter

ניווט ברשומות

%d בלוגרים אהבו את זה: