כאוס

ארכיון עבור התג 'כאוס'

בדיוק/ יובל גלעד – על "טקסי הערב" לליאור שטרנברג

ספר שיריו החמישי של ליאור שטרנברג, "טקסי הערב", ("ריתמוס" –"הקיבוץ המאוחד", 2012) הינו ספר רב בעיות של משורר מוכשר בבסיסו, משורר שזכה כבר בפרסים לא מעטים (פרס ראש הממשלה, פרס על שם נתן יונתן) ובערב לכבודו בבית ביאליק, משורר ש"עובד", איש קריירה ספרותית, המשמש גם כעורך כתב העת "כתובת" וממייסדי החבורה הירושלמית.

שירת שטרנברג היא שירת התבוננות ביומיום, בטבע העירוני, בחיי המשפחה, שירת אדם קורא ואוהב ספרות (מורה לספרות במקצועו), תרבותי ומתרגם. תרגומיו לשירת פטריק קוואנה האירי היו משובחים ביותר, אבל לא כן ספרו החדש, בו הוא עורך ניסיון להיות ערטילאי ומטאפיזי, ונכשל לחלוטין. כשהמשורר קרוב אצל הביוגרפיה שלו ועירו, ירושלים, ומתמקד בפרטים, הוא טוב בדרך כלל, כמו גם כשהוא עוסק באהבותיו הספרותיות (בספרו "הדף הוא מישור", אולי ספרו הטוב ביותר, בשירים המוקדשים ליאיר הורוביץ, לעמיחי, לספרות האנגלית), טוב גם אם מוגבל ושמרני. כשהוא מנסה להרים יותר, להגיע לפסגות של טד יוז או קוואנה, הוא נכשל בגדול.
שטרנברג הינו משורר "יורם", לעתים במובן החיובי של המילה. הוא אוהב לעסוק באהבה, בזוגיות, במשפחה, ביפי העולם, ביפי הספרות, ביפי היופי, משורר אסתטיקון, ובכך הוא מייצג של רוח התקופה, של שירת דורו. כשהוא מתבונן בצניעות, השירים טובים, כשהוא מתחיל לפטפט בסגנון דיבורי אותו הפנים, כנראה, משירת יצחק לאור, בעיקר המאוחרת, ה"יורמיות" הופכת לנרקיסיזם מתיש.
כמובן שלא תמצאו על כך דבר וחצי דבר בביקורות על שירתו בקריית ספר שלנו, מאלי הירש, דרך ארז שוויצר, ואף יונתן ברג – כולם כתבו על "טקסי הערב". כי הביקורת העברית איננה יכולה להכיל ניואנסים – או שהמשורר טוב ומכובד ובזה נגמר הסיפור, או שלא כותבים עליו. אבל יש גם מקרי אמצע, של משורר מלומד ומוכשר, כפי שאראה מיד, אבל גם נוטה לקלות הקלדה חסרת כיסוי.
נתחיל לקרוא. על גב הספר "הסברים" לחמשת פרקי הספר, מצוות הגברת לאה שניר, עורכת סדרת "ריתמוס". בפרק הראשון דוברים "קולות ארכאיים, שבטיים, שקיומם קרוב מאוד אל יסודותיו הראשוניים של הטבע". כנראה שישנה כאן השפעת השירה הכפרית של המשוררים האיריים בכלל וקוואנה בפרט, אבל שטרנברג חי בירושלים. אין הדבר אומר שמשורר אינו יכול להפליג בדמיונו, אבל יש גבול ליכולת ההמצאה:
"אין קץ למישור. // אך היה מי שחצה אותו עד תומו. גבוה וקדום מכולנו,/ חזק כענף צעיר וקשוח כגירית… הוא אמר: השמש היא כלבה רעה. / הירח מלא עיניים. / את דמי איני מראה לאיש. / הזמן הבהיק וסנוור. / האדמה שרטה את עורו בטרפיה. / צילו הרחיק, פוצע בין יום ולילה".
אני דווקא מחבב שירה ערטילאית כזו של דוד פוגל או עוזר רבין, אבל הערטילאיות כאן איננה מסמנת דבר. זהו אוסף של משפטים יפים בשפה גבוהה ( "הירח מלא עיניים", "הזמן הבהיק וסנוור") שאין מאחריהם דבר מלבד התייפיפות, המאפיינת את המשורר לכל אורך דרכו. סדרת שירים שבאה אחר כך עוסקת בחיות. שירי החיות של טד יוז, ששטרנברג ודאי מכיר, היא משיאיו של המשורר. כאן ישנו רק חיקוי חיוור, של מי שספק אם ראה את החיות האלה כלל, אולי רק בגן חיות: "הזאב דיבר ראשון:/ הביטו אל תוך עיניי, בני אדם./ שם, הירח האמיתי, הקר, של חייכם./ געו בפרוותי, /רטובה מאוד הלילה…". "האיל מרכין את ראשו. / הס עולה מן האדמה, עצי האורן רוחשים ברוח. / טפיחה חרישית במרחק, ים עתיק פועם מעבר לגבעות… והאיל מרכין את ראשו, מעיר אותנו מתוך חיינו/ לזכור את יופיו שאין לו פיתרון".
משפטים יפים, מיופייפים, מזלזלים בחיות. מ"THE TIGER" המופתי של בלייק ועד לשירי החיות של טד יוז, ועד לסתמיות של זאב המדבר פתאום – "שם הירח האמיתי, הקר, של חייכם". זוהי שורה של משורר מיומן, מכיר שורות יפות, יודע לעצב אותן, אבל לא מחובר עד הסוף לנושאו. השימוש במילים גבוהות – "מרכין", "רוחשים", "טפיחה", מאפיינת את מרבית השירה העברית הצעירה. אין רע בשפה גבוהה, השאלה אם היא טבעית למשוררים או שהיא התייפיפות עייפה של שירה שרוצה להכריז על עצמה כשירה, "גבוהה" יותר מהיומיום. "עצי האורן רוחשים ברוח" – כולנו מכירים את זה, אבל על המשורר לתאר זאת בצורה חדשה, אחרת הוא לוקח "יופי מן המוכן", בזול, כמו בצירוף "ים עתיק פועם מעבר לגבעות".
את חוסר הטבעיות והמיופייפות של שירי שטרנברג אפשר לראות היטב בשיר כמו "אורגת", המתאר עבודה סיזיפית במונולוג מופרך, שלעולם לא יכלה להשמיע שום אורגת בשום תקופה: "כבר אינני מבחינה בין חוטים ואצבעות./ יער כבד נשימה נפרש מקצה מחשבותיי… אגמים שחכמתם שקולה רק לליבם הצונן… עורי נסדק. הדם נשזר גם בלבן, גם בזהב…". יפה הרעיון לכתוב על אורגת, אמיץ אולי הניסיון לחרוג מהביוגרפי אל הערטילאי ההיסטורי, אבל שום אורגת לא חושבת על "יער כבד נשימה נפרש מקצה מחשבותיי". ואפילו אם כן, ויש כאן תודעה משולבת של משורר ואורגת, הרי הצירוף "יער כבד נשימה" הוא גס, יערות הרי מרחיבים את הנשימה, למה הכוונה? וגם אם מדובר ביער מטאפורי, זה פשוט לא אמין. ואי אמינות בשירה פוגעת ביופי, כי האמת היא היופי.
המשך השיר מוצא את המשורר מצטנע, מתבונן, קונקרטי יותר, מחובר יותר לאורגת: "בחוץ, בין הבתים, אינני מדברת עם איש. / כלבים נובחים בעברי. אני מיידה בהם אבנים/ והם נסוגים ברטינה".
בעוד מחזור זה מערב יופי עם מלאכותיות, הרי במחזור הבא ישנו רק הד רומנטי בנאלי ומביך, המאפיין גם הוא לא מעט מהשירה העברית הצעירה, שירת רומנטיקה בגרוש: "אהוב, עצי שקד/ שטים בין גבעות ירושלים/ כאלמוגי ענק. ריקודם העתיק/ חולף בחלומי… גיששתי אחר אהבתך… עשית אותי לציפור השיר היפה, / אובדת בין עצים לא לה… ומה נעשה בזמן המתחלף?… ים ירוק, קרחוני, נשבר בחזי…".
עייסק ביש. דימוי האלמוגים חוזר בשירת לאור המשפיעה על כל השירה העברית הצעירה, אבל מה הקשר שלו לגבעות ירושלים??! מה ההתייפייפות הזאת של עצי שקד עפים? "עשית אותי לציפור השיר היפה"? ומה זה "ים ירוק, קרחוני" בירושלים? ושוב המילים הגבוהות – "חולף", "אהוב", "נשבר בחזי". עייסק ביש.
המחזור השלישי עוסק במושבה בארץ ישראל של שנות השלושים, שם הוא נצמד לתיאורים קונקרטיים אבל קונקרטיים מדי, יבשושיים, והקורא לא מצליח "לראות" את המושבה יחד עם המשורר. אלה אינם שירים רעים, יש בהם ניסיון תמטי של המשורר "לזרוק" עצמו לנוף אחר כדי לפגוש עצמו מחדש, ויש גם צירופים יפים מדי פעם, צנועים יותר מאלה הקודמים, כמו "סדיני השרב", או פשטות שורה כמו "חלום ארץ קרה יותר חולמת המושבה הדבוקה בשנת צהרים חמסינית". אבל מצד שני גם שורות הגובלות בגראפומניה, כמו: "קיץ, קיץ!/ אני שר כמו חולה. / ברח קיץ, זבוב/ טיפש! אשיל/ את עורי ובצל/ החומה אתכנס". אכן, אין רבות לומר בשבח זבובים, אבל הירידה הפתאומית במפלס השפה פשוט טפשית. על המשורר לקרוא את שירת השרב של אסתר ראב.
שיר יפה יחידי במחזור, לדעתי, הוא "בממלכת החורף", בו שוצף המשורר בשורות ארוכות המתגברות יחד לאיזה סופה צורנית המתאימה לסופה הפיזית המתרחשת בשיר:
"דקלים שטופי רוחות, הלמות כפות הרוח על חלונות ועל פתחים. / פנס רחוב דקיק אבוד בתוהו… אין מילה, אין אדם ברחובות, על החוף, בסמוך למסילה/ רק ממלכת החורף, רוח הלילה המר… כלב אחד שננטש מי יודע מתי, מתקפל אל עצמו/ במחבוא אחד הבתים" וכו'. תיאור קונקרטי ומדויק, והערטילאיות של הרוח והרחובות חסרי השם מעניינת בעיקר בנקודת החיכוך עם הספציפיות של המסילה.
במחזור הרביעי שטרנברג חוזר הביתה, לירושלים, ושם כוחו, כמו בשיר "חמור בנחל רפאים", הרחוק מרחק מזרח ממערב מהזאבים והאילים חסרי הממשות של המחזור הראשון:
"מישהו קשר אותו אל עץ/ בשיפולי גבעה, על יד/ ההיסטוריה. / אין לו מושג. / תפקידו לא נהיר לו כלל. / עורו מגורז זבובים. / עץ זית אחד. סלע קשוי שמש. / קוצים. / מישהו קשר אותו שם ושכח. / יבוא אולי בערב. / נעירתו מחרבת את השחר".
יפה. מקומי. ולא לחינם הבורא נקרא גם מקום. ללמוד נשמת מקום זאת אמנותו של המשורר, והיא איננה קלה. שטרנברג מכיר את ירושלים, הוא למד מעמיחי את האפשרות להעמיס מטאפורה גדולה על משהו זעיר, חמור אחד מסכן, נוגע ללב, מתואר בפשטות, "נעירתו מחרבת את השחר". מי שרוצה להעמיס על גב החמור משמעויות פוליטיות מוזמן, אבל השיר יפה גם כך.
ועוד שיר יפה ועכשווי על הרכבת הקלה של ירושלים:
"בין הר המתים ומעונות העובדים בין בתי/ הציבור ומורדות ים המלח, בין לכלוך/ וגבבה, בין ברכה וקללה תמהר ותשוט/ רכבת קלה, אוורירית כמחוג, מהירה, מהירה, מבריקת/ חלונות, בין צמתים ושכונות… כי מתחת לעיר הבנויה רובצת תמיד/ העיר המתה, וקולה מתנשא בדממה הגמורה שבין קודש וחול,/ בהדה הקדמון של צפירת השבת. / שתי רכבות אחיות נוסעות מבלי דעת מי/ צילה של מי, מי שרה אל בני האדם/ ומי למתים".
למה זה יפה לדעתי? כי זה פשוט, מקומי, כי ישנה אירוניה קלה כלפי הרכבת (האיטית, כידוע), כי יש תפיסת מקום של ירושלים המשלבת מוות וחיים, כי יש דיוק כמו בצירוף היפה "הדה הקדמון של צפירת השבת".
האם המסקנה היא שעל משוררים לכתוב רק על הקרוב והמקומי? לא ולא. אין זה רעיון רע להפליג אל מושבה בשנות השלושים או אפילו לאורגת או לחיי זאב. השאלה היא עד כמה הכותב מצוי בעומק חומריו, עד כמה הוא מרגיש אותם, ועד כמה הוא מדייק במילים.

wordpress hit counter

מודעות פרסומת

המנון לפוטון/ אילן בן-דוד

בתיאור שבתחילתו נראה כמהוסס מה אמנם, אך מדויק ולבסוף מפוכח ואירוני, מביא אילן בן-דוד נקודת מבט פייסנית אך מעניינת ומקורית – כל זאת בשיר שהוא למעשה שיר הלל לטבע ולחוקיו.

שי אריה מזרחי

wordpress hit counter

יונקת נוף/ גלית וסקר

יופי בידיעה השלווה של הדברים מביאה לנו גלית וסקר בשיר שמעלינו – והשלווה שהיא חזרה לילדות, לרגעים הראשונים ממש, מתבטאת יפה בתיאורי הטבע שהמחברת "נוטעת" בביטחון ובדיוק יפה – ועל השיר כולו מתפשט הרוגע שמצוי בשני הרבדים המתמזגים ביניהם יפה בשיר.

שי אריה מזרחי

wordpress hit counter

ניווט ברשומות

%d בלוגרים אהבו את זה: