דוד אדלר/ בלוג לי ואבלוג לך/ שנתיים לכאוס

מתוך 'סקיצות לתמונה בלתי שלמה', אבן חושן, 2011

"אין לי בלוג". ומה זה בלוג? המילה נולדה מקיצור של web log – יומן רשת, ואם לוקחים את המילה log לבדה, יש לה גם משמעות של קורה, בול עץ, יומן מסע. כל מי שיש לו בלוג יודע למעשה, שאין לו. אין לו את היכולת לשלוט על כמה יקראו אותו, כמה יגיבו אליו, כמה יתייחסו אליו. הוא כותב, לעצמו קודם כול, כמו כל אדם כותב. ופעם בכלל היו כאלה שהיו כותבים לעצמם יומן, והיו כותבים אותו במחברת חתומה, שמורה, אולי היו נותנים להציץ, לחברים קרובים במיוחד.

היום חלפו שנתיים מאז שפרסמתי את השיר הראשון בכאוס, של עמוס לויתן, שיר ליום. "כמו לחם עוני לרעב" דורש לויתן, עוד שיר ועוד שיר ומוכיח כי הכמיהה היא קודם כול לכתוב, "את הסבל הזה/ והעונג/ כל משורר מכיר". אך בעוד שלויתן חותם בקביעה המייאשת ש"אין שיר עוד", אדלר מתעלה על הסבל הזה וקובע אפשרות נצחית, של ידיעה שבאה מתוך שלווה גמורה – "רק שלי הוא העץ העירום/ הנפתל מול שמי התכלת". "אישה כותבת/ היא חלל של אפשרות", קובעת גילית חומסקי בשיר אחר שפורסם בכאוס, והחלל הוא רב ומכיל, ייאוש לצד תקווה, שלווה לצד רעב תמידי, סבל לצד עונג.

שי אריה מזרחי

שיר ליום/ עמוס לויתן

שירו של עמוס לויתן משורר ועורך, עמיתי לעבודה לשעבר במשך יותר משנתיים, מייאש עד חנק, כמעט. דווקא ומשום שהוא מתאר את הסיטואציה המוכרת 'רק למשורר', החיפוש התמידי, הרעב המטריד, הידיעה שאין. מאז שקראתי אותו בפעם הראשונה, הוא תפס אותי בגרון. ובמיוחד הסיום 'עוד שיר/ עוד שיר/ עוד שיר' כמו קריאה נואשת של ילד קטן ל'עוד סיפור' לפני השינה, שינחם וירגיע, והסטירה המציאותית לאחריה.

שי אריה מזרחי