שירה כאלטרנטיבה

מספרים לנו שלפני 30, 40 שנה, משוררים צעירים לא היו צריכים לשלם עבור הוצאת ספר השירה שלהם, אפילו עבור הראשון בהם. מדוע אז זה היה אפשרי? מאז שנות ה-80, כך נראה, השירה העברית (הכתובה) נרמסת יותר ויותר תחת רגלי השירה המושרת, (והדוגמה העכשווית לכך היא תוכניות הטלוויזיה התחרותיות כמו 'כוכב נולד' ו-'The voice') ותחת רגלי הטלוויזיה, הקולנוע והווידיאו המציעים לרוב בידור נגיש, רדוד, ולא מעמיק. אך גם תחת רגלי הפרוזה, שמקבלת יותר כבוד ובמה מאשר השירה העברית, שאמורה להיות דגל תרבותי.

אך מאז שנות ה-2000 בערך, נוסף כלי תקשורת שבו מצאה השירה העברית ביטוי וזוכה שוב לעדנה. האינטרנט נתן במה אלטרנטיבית לשירה העברית וגילה שיש בה שפע של משוררים ועושר של סגנונות ושהיא עוד חיה, מתרעננת ומתחדשת. בשיא התקופה הראשונית פעלו האתרים במה חדשה שקם לפני כיותר מעשור, שירשת, כתבי העת המקוונים לספרות דג אנונימי ואוקאפי, אתר הבלוגים בננות בלוגס שהיווה ועדיין מהווה מוקד ספרותי, עיין ערך שירה ועם הזמן הפעילות התרחבה לבלוגים אישיים ואתרים אחרים המפרסמים ספרות ושירה או משמשים להם כבמה.

אתר פייסבוק לדוגמה משמש פלטפורמה שוקקת לשירה. המשורר והעיתונאי אילן ברקוביץ' פתח לאחרונה מדור שירה בשם עיניים רעבות בדף הפייסבוק שלו – שלו כ-1,200 קוראים, המגיבים באדיקות לרשומות על שירה שהוא מפרסם. דוגמה נוספת הוא המשורר יצחק לאור, עורך 'מטעם', שלו יותר מ-4,000 חברים, שמעדכן בדף הפייסבוק שלו שירים שפורסמו במטעם שירה, מגזין שירה מקוון המקביל לכתב העת המודפס, לפני שנסגר. בעוד שהאזכורים לפרוזה הם בעיקר ביקורות על ספרים, או פרקים ראשונים מתוך הספר שהוצאת הספרים מפרסמת כטיזר שיווקי, (הסופרים עצמם, נראה, מתקשים לפרסם את עצמם במדיום החברתי), דווקא המשוררים יכולים לפרסם ולקדם את שירתם ואת שירתם של אחרים בפשטות – בבלוגים שהם מנהלים או דרך כתבי עת מקוונים לשירה וספרות כמו יקום תרבות, זוטא, כאוס – כולם זוכים ליותר מ-2,000 צפיות בחודש וכמובן מאפשרים דו-שיח. על אלה אפשר להוסיף את מדור התרבות של Ynet, שבשיא פעילותו פורסם במדור השירה שלו שיר מדי יום ואת אתר השיתוף יו-טיוב, שאליו מעלים משוררים שונים סרטונים שלהם שבהם הם מצולמים מקריאים משיריהם – ודוגמה טובה לכך היא נעם פרתום שמספר הצופים בכל אחד מהסרטונים שלה עולה על 10,000 (!). במקביל לפריחה של השירה ברשת האינטרנט, נוספו עוד כתבי עת מודפסים לשירה שלהם גם מהדורה מקוונת ובראשם מעיין בעריכתו של רועי צ'יקי ודקה בעריכתם של ערן צלגוב, בועז יניב ורוני הירש. דוגמאות נוספות הן של משוררים שפרסמו את ספר השירה שלהם באינטרנט – ערן הדס, תומר ליכטש, תום הדני – כולם מצאו אלטרנטיבה הולמת לממסד.

אך עדיין למרות הפריחה שזוכה לה השירה העברית הצעירה ברשת האינטרנט, הדרך עוד ארוכה. עדיין בתקשורת הממסדית השירה נדחקת לשוליים וכמעט ואין לה נוכחות – בטלוויזיה אין לה אזכור כלל, ברדיו, כנ"ל, פרט לרשת א', ופרט לערוצים עצמאיים ואלטרנטיביים, אך שהם אינם חלק מהממסד, ובעיתונות הכתובה – על העיתונים היומיים אין על מה לדבר, אך גם במוספים הספרותיים, למרבה הצער, כמעט ולא ניתנת במה לשירה וברוב המקרים הם משמשים כפלטפורמה יחצנית להוצאות האור הגדולות באמצעות ביקורות על ספרי הפרוזה שלהן שאותם הן מעוניינות לקדם. (אם כי לאחרונה חל שיפור – במוסף 24 שעות של 'ידיעות אחרונות' מתפרסם שיר מדי יום, כך גם במוסף גלריה של עיתון הארץ – אך לא אתפלא אם שינוי זה נעשה בעקבות כך שהשירה פורחת ברשת האינטרנט). כמו שבשנות החמישים, השישים והשבעים התקשורת השפיעה על ההמונים – ובימים אלה השירה תפסה בה מקום חשוב, כך התקשורת משפיעה על ההמונים כיום – והתוצאה היא שקיים ציבור גדול מאוד שכלל לא נחשף לשירה העברית בת-ימינו, אנשים לא מכירים משוררים שנחשבים למפורסמים, לא קוראים שירה ותופסים אותה כמיושנת וכשאבד עליה כלח. מכאן, לא קונים ספרי שירה בחנויות הספרים, וספרי השירה בקושי מוצגים בחנויות הספרים, ובשבוע הספר העברי, מכאן השירה העברית נדחקת למדפים האחוריים בחנויות הספרים, מכאן – מועטות מאוד הוצאות הספרים שמוציאות ספרי שירה במימונן ואף יש הוצאות ספרים שמצהירות בריש גלי שאצלן השירה העברית היא מחוץ לתחום, מכאן משוררים נאלצים לשלם עבור הוצאת ספר השירה שלהם, והוא יכול להיות גם ספר השירה הרביעי שלהם – והתמיכה שלה הם זוכים בהוצאת ספריהם כמעט ואינה קיימת.

אך מה היה קורה אם המצב היה הפוך? מה היה קורה אם הייתה יד מכוונת שהייתה מחליטה לקדם את השירה העברית – בעיתונות היומית היה מתפרסם שיר או כמה שירים באותו יום, או לצד ביקורת על ספר שירה חשוב, בטלוויזיה, במקום 'כוכב נולד' או במקביל לה הייתה תוכנית 'משורר נולד'? ברדיו, שירה הייתה מוקראת מספר פעמים ביום, ועוד – כמובן, הציבור היה נחשף יותר לשירה העברית, ספרי שירה היו נקנים הרבה יותר, וכן הלאה – אולי זה תיאור מצב אוטופי מדי, אך עדיין השאלה מעניינת.

עדיין יש להיאבק למען השגת מטרות אלה – ועל כך נאבקים כל אלה העוסקים בפעילות כלשהי למען השירה וכמעט כל משורר ומשוררת, לא רק הקבוצה של המשוררים ומשוררות שהתאחדה תחת השם 'מאבק המשוררים', לא רק למען השגת מימון לשירה ולמשוררים, אם כי הכסף לשירה וההכרה בה והגברת המודעות אליה שזורים זה בזה, לטעמי. לא, לא באנו לשנות את העולם, אבל לאט לאט אנחנו מקווים לחשוף לכמה שיותר אנשים את השירה העברית הצעירה ולהראות להם שלשירה יש ערך תרבותי חשוב ושהיא לא אנכרוניסטית כמו שהם תופסים אותה – אלא להפך, אפשר למצוא בה עניין רב ושיש לה סגולות חשובות ורבות ערך.

שי אריה מזרחי