"עדר אבנים רואות בואדי את/ מה שלא אזכה לראות אף פעם" – ואיך אפשר שלא להיזכר במה שלא יראה עוד אף פעם משורר אחר? השיר אולי לא פשוט להבנה, אך עם זאת יש עליו מין שמיכה של ידיעה ברורה ושל מטרה ברורה. אילן ברקוביץ' מניח את האבנים בשיר כיצירות בריאה, המגלות את הבריאה כל יום מחדש. התיאור הזה בשיר וההקבלה שנעשית בסופו עושות אותו לברור וחזק, על אף מסתוריותו.
כאוס 