דו-שיח יפה ומעניין עושה כאן אורנה ריבלין בין בעלי החי השונים (ינשופים, עכביש, דולפין) – לבין מצבים רגשיים כלשהם – וקשה שלא לעשות את האנלוגיה לסיפור תיבת נוח – אלא שכאן הסיפור מקבל פן אישי. לאחר הכאוס שהשתרר, הינשופים הם אלה שקובעים את הסדר הזוגי מחדש – והבחירות של אורנה ריבלין בבעלי החי השונים (ומה שמייצג כל אחד מהם) הן יפות ומדויקות, ולמרות שנקבע שוב הסדר החדש-ישן, עדיין אפשר לקרוא בשיר שוב ושוב ולתת לו פרשנויות אחרות מזו שניתנה כאן.
כששלחה לי אורנה ריבלין את השירים, בתחילה היא שלחה את שני הראשונים – 'איני' ו'אסירה'. התבוננתי בהם, ומשהו נדמה לי חסר – השתעשעתי ברעיון לעשות מהם שיר אחד, שיכיל את העוצמות שכל שיר מבטא בנפרד. כששיתפתי את הרעיון, שלחה לי ריבלין את השיר השלישי -ומשלושתם יחד הצטיירה תמונה של שלושה שהם אחד – מחזור שירים ששלושת חלקיו יוצרים הרמוניה – הרמוניה שנוצרת למרות התימה המרכזית בכל אחד מהם – של אין – אין אונים- והדימויים החוזרים בכל שלושת חלקי השיר – מחזור השירים – שמתחילים באמירה – ממשיכים בסיפור – ומסתיימים בניסיון להיחלץ – ניסיון שנידון מראש לכישלון ושב לאבדון. באמצעות בנייה איטית ומדודה של הרגשות במחזור השירים הזה, מצליחה אורנה ריבלין להוביל אל הקורא אל קלימקס רגשי ומחשבתי יפה.
כאוס 