בדיוק/ יובל גלעד – על "טקסי הערב" לליאור שטרנברג

ספר שיריו החמישי של ליאור שטרנברג, "טקסי הערב", ("ריתמוס" –"הקיבוץ המאוחד", 2012) הינו ספר רב בעיות של משורר מוכשר בבסיסו, משורר שזכה כבר בפרסים לא מעטים (פרס ראש הממשלה, פרס על שם נתן יונתן) ובערב לכבודו בבית ביאליק, משורר ש"עובד", איש קריירה ספרותית, המשמש גם כעורך כתב העת "כתובת" וממייסדי החבורה הירושלמית.

שירת שטרנברג היא שירת התבוננות ביומיום, בטבע העירוני, בחיי המשפחה, שירת אדם קורא ואוהב ספרות (מורה לספרות במקצועו), תרבותי ומתרגם. תרגומיו לשירת פטריק קוואנה האירי היו משובחים ביותר, אבל לא כן ספרו החדש, בו הוא עורך ניסיון להיות ערטילאי ומטאפיזי, ונכשל לחלוטין. כשהמשורר קרוב אצל הביוגרפיה שלו ועירו, ירושלים, ומתמקד בפרטים, הוא טוב בדרך כלל, כמו גם כשהוא עוסק באהבותיו הספרותיות (בספרו "הדף הוא מישור", אולי ספרו הטוב ביותר, בשירים המוקדשים ליאיר הורוביץ, לעמיחי, לספרות האנגלית), טוב גם אם מוגבל ושמרני. כשהוא מנסה להרים יותר, להגיע לפסגות של טד יוז או קוואנה, הוא נכשל בגדול.
שטרנברג הינו משורר "יורם", לעתים במובן החיובי של המילה. הוא אוהב לעסוק באהבה, בזוגיות, במשפחה, ביפי העולם, ביפי הספרות, ביפי היופי, משורר אסתטיקון, ובכך הוא מייצג של רוח התקופה, של שירת דורו. כשהוא מתבונן בצניעות, השירים טובים, כשהוא מתחיל לפטפט בסגנון דיבורי אותו הפנים, כנראה, משירת יצחק לאור, בעיקר המאוחרת, ה"יורמיות" הופכת לנרקיסיזם מתיש.
כמובן שלא תמצאו על כך דבר וחצי דבר בביקורות על שירתו בקריית ספר שלנו, מאלי הירש, דרך ארז שוויצר, ואף יונתן ברג – כולם כתבו על "טקסי הערב". כי הביקורת העברית איננה יכולה להכיל ניואנסים – או שהמשורר טוב ומכובד ובזה נגמר הסיפור, או שלא כותבים עליו. אבל יש גם מקרי אמצע, של משורר מלומד ומוכשר, כפי שאראה מיד, אבל גם נוטה לקלות הקלדה חסרת כיסוי.
נתחיל לקרוא. על גב הספר "הסברים" לחמשת פרקי הספר, מצוות הגברת לאה שניר, עורכת סדרת "ריתמוס". בפרק הראשון דוברים "קולות ארכאיים, שבטיים, שקיומם קרוב מאוד אל יסודותיו הראשוניים של הטבע". כנראה שישנה כאן השפעת השירה הכפרית של המשוררים האיריים בכלל וקוואנה בפרט, אבל שטרנברג חי בירושלים. אין הדבר אומר שמשורר אינו יכול להפליג בדמיונו, אבל יש גבול ליכולת ההמצאה:
"אין קץ למישור. // אך היה מי שחצה אותו עד תומו. גבוה וקדום מכולנו,/ חזק כענף צעיר וקשוח כגירית… הוא אמר: השמש היא כלבה רעה. / הירח מלא עיניים. / את דמי איני מראה לאיש. / הזמן הבהיק וסנוור. / האדמה שרטה את עורו בטרפיה. / צילו הרחיק, פוצע בין יום ולילה".
אני דווקא מחבב שירה ערטילאית כזו של דוד פוגל או עוזר רבין, אבל הערטילאיות כאן איננה מסמנת דבר. זהו אוסף של משפטים יפים בשפה גבוהה ( "הירח מלא עיניים", "הזמן הבהיק וסנוור") שאין מאחריהם דבר מלבד התייפיפות, המאפיינת את המשורר לכל אורך דרכו. סדרת שירים שבאה אחר כך עוסקת בחיות. שירי החיות של טד יוז, ששטרנברג ודאי מכיר, היא משיאיו של המשורר. כאן ישנו רק חיקוי חיוור, של מי שספק אם ראה את החיות האלה כלל, אולי רק בגן חיות: "הזאב דיבר ראשון:/ הביטו אל תוך עיניי, בני אדם./ שם, הירח האמיתי, הקר, של חייכם./ געו בפרוותי, /רטובה מאוד הלילה…". "האיל מרכין את ראשו. / הס עולה מן האדמה, עצי האורן רוחשים ברוח. / טפיחה חרישית במרחק, ים עתיק פועם מעבר לגבעות… והאיל מרכין את ראשו, מעיר אותנו מתוך חיינו/ לזכור את יופיו שאין לו פיתרון".
משפטים יפים, מיופייפים, מזלזלים בחיות. מ"THE TIGER" המופתי של בלייק ועד לשירי החיות של טד יוז, ועד לסתמיות של זאב המדבר פתאום – "שם הירח האמיתי, הקר, של חייכם". זוהי שורה של משורר מיומן, מכיר שורות יפות, יודע לעצב אותן, אבל לא מחובר עד הסוף לנושאו. השימוש במילים גבוהות – "מרכין", "רוחשים", "טפיחה", מאפיינת את מרבית השירה העברית הצעירה. אין רע בשפה גבוהה, השאלה אם היא טבעית למשוררים או שהיא התייפיפות עייפה של שירה שרוצה להכריז על עצמה כשירה, "גבוהה" יותר מהיומיום. "עצי האורן רוחשים ברוח" – כולנו מכירים את זה, אבל על המשורר לתאר זאת בצורה חדשה, אחרת הוא לוקח "יופי מן המוכן", בזול, כמו בצירוף "ים עתיק פועם מעבר לגבעות".
את חוסר הטבעיות והמיופייפות של שירי שטרנברג אפשר לראות היטב בשיר כמו "אורגת", המתאר עבודה סיזיפית במונולוג מופרך, שלעולם לא יכלה להשמיע שום אורגת בשום תקופה: "כבר אינני מבחינה בין חוטים ואצבעות./ יער כבד נשימה נפרש מקצה מחשבותיי… אגמים שחכמתם שקולה רק לליבם הצונן… עורי נסדק. הדם נשזר גם בלבן, גם בזהב…". יפה הרעיון לכתוב על אורגת, אמיץ אולי הניסיון לחרוג מהביוגרפי אל הערטילאי ההיסטורי, אבל שום אורגת לא חושבת על "יער כבד נשימה נפרש מקצה מחשבותיי". ואפילו אם כן, ויש כאן תודעה משולבת של משורר ואורגת, הרי הצירוף "יער כבד נשימה" הוא גס, יערות הרי מרחיבים את הנשימה, למה הכוונה? וגם אם מדובר ביער מטאפורי, זה פשוט לא אמין. ואי אמינות בשירה פוגעת ביופי, כי האמת היא היופי.
המשך השיר מוצא את המשורר מצטנע, מתבונן, קונקרטי יותר, מחובר יותר לאורגת: "בחוץ, בין הבתים, אינני מדברת עם איש. / כלבים נובחים בעברי. אני מיידה בהם אבנים/ והם נסוגים ברטינה".
בעוד מחזור זה מערב יופי עם מלאכותיות, הרי במחזור הבא ישנו רק הד רומנטי בנאלי ומביך, המאפיין גם הוא לא מעט מהשירה העברית הצעירה, שירת רומנטיקה בגרוש: "אהוב, עצי שקד/ שטים בין גבעות ירושלים/ כאלמוגי ענק. ריקודם העתיק/ חולף בחלומי… גיששתי אחר אהבתך… עשית אותי לציפור השיר היפה, / אובדת בין עצים לא לה… ומה נעשה בזמן המתחלף?… ים ירוק, קרחוני, נשבר בחזי…".
עייסק ביש. דימוי האלמוגים חוזר בשירת לאור המשפיעה על כל השירה העברית הצעירה, אבל מה הקשר שלו לגבעות ירושלים??! מה ההתייפייפות הזאת של עצי שקד עפים? "עשית אותי לציפור השיר היפה"? ומה זה "ים ירוק, קרחוני" בירושלים? ושוב המילים הגבוהות – "חולף", "אהוב", "נשבר בחזי". עייסק ביש.
המחזור השלישי עוסק במושבה בארץ ישראל של שנות השלושים, שם הוא נצמד לתיאורים קונקרטיים אבל קונקרטיים מדי, יבשושיים, והקורא לא מצליח "לראות" את המושבה יחד עם המשורר. אלה אינם שירים רעים, יש בהם ניסיון תמטי של המשורר "לזרוק" עצמו לנוף אחר כדי לפגוש עצמו מחדש, ויש גם צירופים יפים מדי פעם, צנועים יותר מאלה הקודמים, כמו "סדיני השרב", או פשטות שורה כמו "חלום ארץ קרה יותר חולמת המושבה הדבוקה בשנת צהרים חמסינית". אבל מצד שני גם שורות הגובלות בגראפומניה, כמו: "קיץ, קיץ!/ אני שר כמו חולה. / ברח קיץ, זבוב/ טיפש! אשיל/ את עורי ובצל/ החומה אתכנס". אכן, אין רבות לומר בשבח זבובים, אבל הירידה הפתאומית במפלס השפה פשוט טפשית. על המשורר לקרוא את שירת השרב של אסתר ראב.
שיר יפה יחידי במחזור, לדעתי, הוא "בממלכת החורף", בו שוצף המשורר בשורות ארוכות המתגברות יחד לאיזה סופה צורנית המתאימה לסופה הפיזית המתרחשת בשיר:
"דקלים שטופי רוחות, הלמות כפות הרוח על חלונות ועל פתחים. / פנס רחוב דקיק אבוד בתוהו… אין מילה, אין אדם ברחובות, על החוף, בסמוך למסילה/ רק ממלכת החורף, רוח הלילה המר… כלב אחד שננטש מי יודע מתי, מתקפל אל עצמו/ במחבוא אחד הבתים" וכו'. תיאור קונקרטי ומדויק, והערטילאיות של הרוח והרחובות חסרי השם מעניינת בעיקר בנקודת החיכוך עם הספציפיות של המסילה.
במחזור הרביעי שטרנברג חוזר הביתה, לירושלים, ושם כוחו, כמו בשיר "חמור בנחל רפאים", הרחוק מרחק מזרח ממערב מהזאבים והאילים חסרי הממשות של המחזור הראשון:
"מישהו קשר אותו אל עץ/ בשיפולי גבעה, על יד/ ההיסטוריה. / אין לו מושג. / תפקידו לא נהיר לו כלל. / עורו מגורז זבובים. / עץ זית אחד. סלע קשוי שמש. / קוצים. / מישהו קשר אותו שם ושכח. / יבוא אולי בערב. / נעירתו מחרבת את השחר".
יפה. מקומי. ולא לחינם הבורא נקרא גם מקום. ללמוד נשמת מקום זאת אמנותו של המשורר, והיא איננה קלה. שטרנברג מכיר את ירושלים, הוא למד מעמיחי את האפשרות להעמיס מטאפורה גדולה על משהו זעיר, חמור אחד מסכן, נוגע ללב, מתואר בפשטות, "נעירתו מחרבת את השחר". מי שרוצה להעמיס על גב החמור משמעויות פוליטיות מוזמן, אבל השיר יפה גם כך.
ועוד שיר יפה ועכשווי על הרכבת הקלה של ירושלים:
"בין הר המתים ומעונות העובדים בין בתי/ הציבור ומורדות ים המלח, בין לכלוך/ וגבבה, בין ברכה וקללה תמהר ותשוט/ רכבת קלה, אוורירית כמחוג, מהירה, מהירה, מבריקת/ חלונות, בין צמתים ושכונות… כי מתחת לעיר הבנויה רובצת תמיד/ העיר המתה, וקולה מתנשא בדממה הגמורה שבין קודש וחול,/ בהדה הקדמון של צפירת השבת. / שתי רכבות אחיות נוסעות מבלי דעת מי/ צילה של מי, מי שרה אל בני האדם/ ומי למתים".
למה זה יפה לדעתי? כי זה פשוט, מקומי, כי ישנה אירוניה קלה כלפי הרכבת (האיטית, כידוע), כי יש תפיסת מקום של ירושלים המשלבת מוות וחיים, כי יש דיוק כמו בצירוף היפה "הדה הקדמון של צפירת השבת".
האם המסקנה היא שעל משוררים לכתוב רק על הקרוב והמקומי? לא ולא. אין זה רעיון רע להפליג אל מושבה בשנות השלושים או אפילו לאורגת או לחיי זאב. השאלה היא עד כמה הכותב מצוי בעומק חומריו, עד כמה הוא מרגיש אותם, ועד כמה הוא מדייק במילים.

בדיוק/יובל גלעד – גבריאל טלפיר, פנינה אבודה בארץ ישראל

כמה קל לשכוח משוררים? קל מאוד. איש כמעט לא זוכר את גבריאל טלפיר (1901‏-1990) שנולד בשם יוסף וינדרמן ועלה ארצה בשנת 1925. משורר נהדר שנשכח כלא היה, בין השאר ב"אשמתו", מאחר והשתתק בצעירותו ועסק כל חייו במו"לות ובעריכת כתב העת המפואר "גזית" לאמנות, ששנים היה כתב העת היחיד העברי לאמנות, ויצא לאור באדיקות משך חמישים שנה (1932‏-1982). ועדיין, מה מוביל משורר כה נפלא, כפי שאראה מיד, לא לכתוב או לכתוב מעט או לא לפרסם?

אולי היה זה המבקר שבתוכו, שכן טלפיר הושפע מאורי צבי גרינברג ומשלונסקי, בעיקר מגרינברג, ואי אפשר לכתוב יותר טוב מגרינברג, עם יותר פאתוס, עם יותר דמיון לשוני ובשורות יותר חוצבות. אבל עדיין. שלוש פואמות שפרסם טלפיר ב-1925-‏1926 ("ליגיון", "רעב" ו-"ג'ז בנד") יצאו מחדש במהדורה ביבליופילית על ידי אלמנתו בשנת 1991, ועדיין ניתן למצאה בספריות.

איתמר לוי, הידוע כצייד הספרים של ספרים נדירים, מספר באתר שלו באינטרנט איך הוזמן בשנת התשעים על ידי אלמנתו של טלפיר שהציעה לו למכירה את ספרייתו המשובחת ואוסף האמנות שלו. לוי היה בראשית דרכו והציע סכום נמוך על כמה ספרים, ובדיעבד התחרט. כעבור שנים החלו לצוץ חלקים מעיזבונו בחנויות סוחרים, והאוסף הגדול של המשורר התפרק לרסיסים, כפי שקורה כמעט תמיד לאנשי ספר.

רוב חיי עבדתי בחנות ספרים יד שנייה, וראיתי איך זה עובד – אדם צובר כל חייו ספרייה מרשימה עם אקסמפלרים נדירים וממוספרים למיניהם, קורא ואוהב את הספרים, ואז באים יורשיו, מזמינים סוחר ראשון שעולה בדעתם, לפעמים סתם סוחר חסר מושג משוק הפשפשים ביפו, הוא נותן כמה שקלים העיקר לפנות את ה"זבל", והופ – מוכרים את הדירה, שהיא היחידה בעלת הערך לגבי היורשים, בעידן הנדל"ן כאלוהים. פעמים רבות מחמיצים היורשים חומרים יקרי ערך.

מבין שלוש הפואמות המצוינות החזקה ביותר היא "רעב" (1926). מה נשאר לנו כיום בזיכרון הקולקטיבי מימי ראשית הציונות בארץ ישראל בכלל ובתל אביב בפרט? ריקודי הורה, חלוצים מצטלמים יחד על רקע שדה טרשים, בנייני באוהאוס וכו'. אבל מה לעשות שהזיכרון הקולקטיבי הוא סלקטיבי, ושאנשים לא אוהבים צער וייאוש. טלפיר עלה ארצה בשנת 1925, והחל לעבוד כפועל. היה רעב בארץ, וטלפיר מתאר את המצוקה, בעיקר בפואמה "רעב".

כאמור, השפעת האקספרסיוניזם של אצ"ג והאקספרסיוניזם בכלל ניכרת בפואמה ובשורותיה הארוכות, הזועמות, המתפרצות, המטיחות. השפעה נוספת הנה אולי זו של המשורר הרוסי הגדול ולדימיר מאיאקובסקי, ושל הפואמות "ענן במכנסיים" ו"חליל חוט שדרה" (1915‏-1916). מדהים החופש שהיה לאצ"ג וגם לטלפיר בשורות הארוכות בעידן בו החלה מלכות שלונסקי, אלתרמן וגולדברג, השפעת השירה הרוסית החרוזה. טלפיר אולי הושפע מהאקספרסיוניזם במטאפורות של מאיקובסקי, אבל המוסיקה הנה חרוז לבן, חופשי.

הפואמה נפתחת בהקדשה: "אחיי היקרים, הפרולטריט המקסים במולדתי, אשר דמיו יוקדים ב"הוֹרוֹת" של ייאוש ונופו צומק על חולות יהודה בצעקת זועה: לחם! לחם! לחם!". כאמור, לא רעב מטאפורי אלא רעב של ממש, כמו ב"רעב" לקנוט המסון, וכבר בהתחלה הצירוף היפה "הורות של ייאוש" – הורה – ריקוד שמח וחברתי מחובר לייאוש, כמו בצירוף "הורה עזובה" של יחיאל חזק, משורר נהדר שלא זוכה לכבוד הראוי לו.

הפואמה שלובה היטב בנופי הארץ, כבר מהפתיחה:

"ואל מדבר יהודה יוצאים אחים

למשוח כפות רגליהם הנפוחות

במשחות דם שותת

וללחש מרוב תוגה על שפתי חולות:

גדולה הבדידות בלבבות כואבים,

אשר חזו להיות הקדושים עלי אדמות

ובמברשות של מוחות קודחים כָּבֵּד רגבי ארצי:

להיות קהל נביאים מנערים הצרעת

מעל פניהם של תועים –

ולפעמים אלבטרוסים של בני אדם

לפרוש כנפי פלדה ולצאת אל בית האלוהים!"

הרבה סימני קריאה ואקספרסיוניזם מלא דם, אבל גם צירופים עדינים ומיוחדים: "מברשות של מוחות קודחים", "אלבטרוסים של בני אדם". הרעב מזכיר לי את המשורר הנפלא אטילה יוזף, ההונגרי, שגם הוא עסק בנושא. זאת היתה תקופה בה גם בעולם ה"מערבי" שלנו, אחרי מלחמת העולם השנייה, הרעב היה חיזיון נפוץ:

"ויום-יום

לצאת באווירוני החיים להיות פצצות

שנשלחו מעיניי הצמאים,

נפץ הכדורים

ולהיות לחם לרעבים בכל תפוצות עולם!…

ויתפרצו בני אדם בכל הדרכים

לילך תפוסי חזון אל מימי הירדן

להיות המטבילים בירושלים של תועים!…

וכעין שיגעון צומח הטף עלי חולות

ושולח את קולותיו לכס הכבוד –

והפעוטות הם כאברי ריבונו של עולם…

ומחסה מלבד הרקיע להם אין."

כל מי שהינו אב או אם לילדים לא רוצה אפילו לדמיין את הסיטואציה בה ילדיו רעבים, אבל זה קרה ועוד איך. מצד אחד הרעב אוניברסאלי, ומצד שני מקומי מאוד – הוזים ומדמדמים הולכים אנשים למימי הירדן, "ירושלים של תועים" – צירוף יפה, ורוחו של הצלוב שורה על השורות כמובן.

לפואמה אין כלל עלילה, כולה הוויה ורגעי רעב המקבלים מטאפורות שונות, ולא פלא שהמשורר פנה לערוך כתב עת לציור. צייר היה, במילים. הנה, הכי מקומי שיש, אלנבי פינת נחלת בנימין, תיאור של מוכי רעב רוקדים הורה מתוך שיגעון:

"עם השקיעה בפינת אלנבי – נחלת בנימין

הבוערת בהתלכדות אלוהית,

יוצאים אחי בשלהבת דמם המרתח

להיות עמודי אש של פלדת גופים –

ויוקדים בתוך מוקד דבקויות של הורות השיגעון

ומכים, שנים על שנים, ביטון כבישים של קִרְיָתי

בצעקת ייאוש מרה:

הגלילה – הגלילה – הגלילה – הגלילה!"

ככל הנראה הרעב העירוני היה קשה יותר מאשר זה בצפון, והרעבים העירוניים רוצים לברוח צפונה. מי יכול לדמיין כזה רעב כיום בשפע של תל אביב, עיר היוקרה? ההמשך מתאר את העדר העבודה, הליכה על חולות לוהטים, "קיסריה של כיליונות" –עוד צירוף נהדר, ו"באלנבי – הירקון/ לרשום בלשון צחיחה על מרצפות: / החיים טובעים". אקספרסיוניזם זה ללחוץ פול גז תמיד, בווליום גבוה, ברצון לזעזע. והנה תיאור נוגע ללב של נשים רחמניות, אחיות:

"ואחיות רחמניות, אמהות קדושות

אשר בבתי חולים של מעלה

לרדת באווירונים של שחרים

לחבוש האברים הכואבים של גופים צומקים,

לשים קרח של פיוסים על מוחות אכולים…

אמהות קדושות, מלכות ההריון אשר בתבל,

גועים הבנים בשרב הקדחת…

הוי, אמא קדושה, רחל אמנו, רחמי את בניך הנעים

כעולמות עזובים על פני שבילי חולות שבכנען".

יפה האהבה לאמהות, שבעידן של ימינו כבר נראית מוזרה, עידן החרב האדיפלית והפסיכולוגיה המאפסת את העבודה הקשה של ההורות בטרוניות. לעיתים הווליום גבוה מדי, יש להודות, וגם לא כל הצירופים מקוריים או חזקים מספיק: "ורעל הייאוש עומד לארוב/ ממחבואות עיניים להיות למחבל, אשר אכל בשר אדם/ בגרון החמסינים ויכה בו שנית, ציפורני מכאוב". "רעל הייאוש" ו"ציפורני מכאוב" – בנאלי, "גרון החמסינים" – מעניין.

ממרחק השנים משורר נבחן לעיתים במבחן פשוט: האם עדיין אפשר לקרוא אותו בבהירות אחרי כל השנים. העברית נעה מהר, אחרי תחייתה, משתנה בקצב מבהיל, הופכת תרגומים מלפני שלושים שנה לחצציים. המינגווי אמר פעם באיזה ראיון על כתיבה שהוא בוחר את המילים הכי פשוטות והכי עתיקות לכתיבתו (אפשר לראות את זה ב"הזקן והים", יצירת המופת שלו) כדי שישרדו. מדי פעם מתגנבות מילים שיצאו מהמחזור אצל טלפיר, אבל זה דווקא חינני:

"אל תחנת רכבת באים אכספרסים של דמיונות זוועה

יורדות גבירות כבודות של תלאות אכול בשרנו הצומק:

דֶבֶר – בהמות – שלשול – טיפוס המעיים – קדחת צהובה.

ויוצאים טייל בבולברים

ולהפוך קרייתי לקִרְקוּס של בתי חולים…"

אכספרסים (רכבות) בולברים (שדרות) ו- קרקוס (קרקס) רק מענגים את האוזן והעין הקוראת. יפה גם המניין של המחלות, כי מה לעשות, החיים לא מורכבים רק מאהבה וכאבי לב כפי שנראה לפעמים מקריאת חטיבות ניכרות של השירה הישראלית הצעירה, אלא גם ממחלות רחמנא ליצלן, ואפילו שלשול – מקומו בשיר.

והנה תיאור נפלא של עושר מול עוני, בעלי הון מול פרולטרים שובתים:

"וארורות הידיים המכות במגלבי שרד את אחי השובתים

בהיכל הקדחת, אשר בכברה של ייאוש הנשמה

וישירו תינוקות יקרים בקובות המשקים: אמא – אמא!

וגדלים עצים של תפוחי זהב, גדלים – וגדלים

ונודפים ריחות בושם פרדסי יהודה ושומרון –

אך לא לנו הפרי – לא לנו – לא לנו הפרי.

וארורות – ארורות – ארורות – ידי גוי

המכות במקלות שרד את אחיותיי".

כן, פעם הגויים היו בעלי ההון כאן, היום הגלגל התהפך, די במהירות, ודי אם אזכיר את אלפי הפליטים מאפריקה שחצו גבולות תוך סיכון חיים והגיעו לכאן רק כדי לצעוד ולצעוד ולצעוד רעבים ברחובות תל אביב, לראות את כל מה שלא יהיה להם לעולם, רק כי נולדו במזל רע, שחומי עור, ואנחנו לא יוצאי דופן ביחסנו אליהם, להיפך, אירופה העשירה גרועה הרבה יותר… ואיך ייתכן שיש עדיין רעב בעולם של 2010 העשיר כל כך בחלקיו, ואיך לאדם אחד מליארדים ולאחר רעב – טוב, זה הטבע האנושי.

ד"ר חיים וייצמן, בן גוריון ועוד רבים וטובים מוזכרים בכתב הייאוש של טלפיר כמנסים לאושש את רוח היישוב ולהשיג תמיכה. חשמל מגיע לארץ ישראל הצעירה, אבל חשמל ליד רעב: "רוטנברג מחשמל את ארצי: טראמים – טראמים/ על כתפי מכונאים מים המלח אלי חיפה. / ואנו רעבים…". הקידמה מול הרעב, כמו היום, לא השתנה הרבה. "ואחי היקרים מייבשים ביצות חלאה –/ קופות חולים מסדרות משלוח מנות: חינין!/ ובעמק עכו מתמרות ארובות נשר…". "ביצות חלאה" – איזה צירוף יפה, כמו גם "משלוח מנות: חינין". זעם, ועוד זעם, בוטה, ישיר, חסר כל כך בשירה העברית הצעירה.

והנה הפתעה, מופיע ביאליק, בהקשר מדהים! ביאליק שאת ביתו היפה רובנו מכירים, ואת סיפור בנייתו אולי גם, ביאליק כבעל הון לשם שינוי, ולא כמשורר הלאומי הנערץ:

"חיים וייצמן מבטיח: הגאולה בוא תבוא בעוד חצי שנה!

ישה חפץ מנעים לנו החיים המרים…

אדון, חיים נחמן ביָליק, רק בחגים ומועדים יוצא

ארמונו הכות בהקפות של הורות על רצפת בטון…"

נפלא. איזה אומץ של משורר צעיר, לתאר את המשורר הלאומי כבעל הון היוצא רק בחגים ומועדים מ"ארמונו" (ויחסית לתקופה בית ביאליק היה ארמון של גאידמק ואריסון) ויוצא במחול ההורה… והנה עוד תיאור אקספרסיוניסטי מבריק, תל אביב המוכת רעב, אבל עדיין עם בחורות יפות, יוצאות לבלות, תל אביב עיר נבנית על ידי סולל בונה, ובתוכה רעבים:

"אלי, בחורות צחיחות יושבות

בשני אגרופי קדשים נפץ – נפץ

את סלעי הרעב,

לחצץ.

בחצות התפרץ ממיטות לבנבנות לצאת

בצעיף לילות צחורים אל הרחובות

להיות כוהנות ליל באוהל מועד של אלנבי

                – לערבל –

זה מגדל בבל של תערובת ביטון

הנושא שני לוחות אורים ותומים:

               סולל בונה!

ועומד בטלית פסים של מרצפות מלט…

רצף הכבישים לרצפות ריקודים!

בתל אביב מטרטרים מגדלי בבל של גז,

ערבל – ערבל – ערבל!

ויוצאים כמשוגעים כסות החולות בטלית של ביטון."

אדם צעיר, רעב, אולי חרמן, רואה את בנות ישראל הצעירות יוצאות לבלות באלנבי, כן! גם אז באלנבי, ומוחו מתערבל מצירופים שיריים נהדרים כמו "מגדל בבל של תערובות בטון", "סלעי רעב", "טלית פסים של מרצפות מלט" – מה היה אומר טלפיר על המגדלים של פנקס, על מגדלי עזריאלי? אלנבי נחשב אז כבעל מפלצות בטון… אבל המצב איננו רק של רעב פיזי, זהו רעב מטאפיזי של אדם אחד, עני, מול מפלצות בטון וקידמה ובניין העיר העברית, בנייה שאדישה לרעבו של היחיד, כמו ביאליק בארמונו. ייאוש מוחלט, והשרב רק מוסיף לזוועה: "השרב היה לשוטר, הרכוב על גב הרחובות, /ויפקוד התועים: / יבערו המוחות בשיגעונם, / אך רצץ גולגלות הרעב על שן הסלע – וסוף לו" – הזיית התאבדות מרוב רעב וחום.

צירופים יפים נוספים ושורות חזקות נוספות בפואמה שאם תרצו, תוכלו למצוא אותה בספריות. שירה חזקה, מקומית ואוניברסאלית, חושפת ייאוש וצד אפל של קיום, הצד השני של הקמת היישוב העברי בארץ ישראל.

בדיוק/ יובל גלעד – לסנן יופי מתוך הפאתוס – על "לווייתני האפר", חגית גרוסמן

השירה העברית הצעירה של שנות האלפיים איננה משתווה, למרבה הצער, לקולות הגדולים של שנות השישים, אבל היא מבקשת לקטוף לה סופרלטיבים תחת כל עץ רענן, על כל בימה עיתונאית או וירטואלית, ובוודאי בכל פסטיבל. דוגמא מובהקת לדור שירי זה אפשר למצוא בשירת חגית גרוסמן, שהנה בלי ספק מהמוכשרות ביותר בדור המשוררים, ציפור רבת יופי, אבל בו זמנית משקפת גם את חולייו: שירה מבולגנת, קפריזית, ביתית ושמרנית, ביוגרפית מאוד, בלי מיומנת בשיחה עם מודלים מהעבר תוך התפתחות.
זוהי שירה של משוררת הששה מדי להעניק שלל ראיונות מלודרמטיים לתקשורת השמחה על המציאה הנאה, תוך מכירת הביוגרפיה על האספקטים המורבידיים שלה בדמות חבר שהתאבד וכו', לשמחתה הגדולה של המדיה השטחית. כאן אבקש לעמוד על יפי השירה הזו בצד חולשותיה, הרחק מהרעש החנפני של מבקרי השירה של ימינו כאן בישראל של העשור השני למאה העשרים ואחת. הדברים נועדו לא כדי לרומם ולהלל ולא לקטול ולרמוס, אלא כדי להראות יופי ובעיות, שיש לתקנן כדי שהשירה המדוברת באמת תגיע לסופרלטיבים שנשפכו עליה.
"מבקרי השירה" של ימינו גזרו את ההלל, ללא כחל וסרק, ללא סייג. אלי הירש קבע ש"במילים יפות יש סכנה, אבל לא אצל גרוסמן", עמד על חולשת שירתה ונבהל מאבחנתו הוא, והתפעל מהדרך בה "ההעדר והאין והיש והזרות והאהבה מתערבבים". נרטיבים אלה אכן קיימים בשירת גרוסמן, אבל ממתי ערבוב נרטיבים הינו שירה? שירה מורכבת ממילים, ועל המבקר לבדוק מה עושה המשוררת עם המילים. הנושאים האלה אכן שולטים בכתיבתה, המשלבת משיכה ופחד מוות עם אהבת חיים ואהבה לאדם, מורבידיות עירונית עם זיקה לגילויי טבע, אבל השאלה היא כיצד מתבצע ה"ערבוב" הזה.
אילן ברקוביץ', הוא ה"המשורר בשטח" של המוסף לתרבות וספרות ב"הארץ", לא מפסיק להלל את המשוררת בהתלהבות נערית הגורמת למושא ביקורתו יותר נזק מתועלת: צאת ספרה הינו "יום חג לשירה העברית… משוררת שכולה אומרת שירה", ואת שירתה הוא מגדיר כ"פואטיקה של זרימה מן הקרקעית אל השמים ובחזרה מבעבעת מתוך המכניזם הקודר של השירים…". מה זה, לכל הרוחות? אולי לחכמים ממני הפתרונים, אבל ביקורת שירה זה לא.
החוויה הבסיסית בקריאת ספר שירה זה הנה מבלבלת – התפעלות משורות שיר בודדות או אף שיר שלם ולאחריהן שירים מעייפים בסרבולם המיופייף, המזמין את הקורא לעזוב את הספר.
בפתיחת הספר טרילוגיית שירים מעניינת הנושאת את שם הספר – "לווייתני האפר". השילוב בין החי לבין האפר העירוני מלווה את השירים, כמו גם צירופים מעניינים שמופיעים בו, אם כי לא ברורה לי לגמרי הבחירה במטאפורת הלווייתן, אלא אם כן האלוזיה היא ללווייתן של הובס: "בכל העיר משייטים לווייתני האפר בסנדלים ריקים מבושה/ מתבהרת ערגתם להתפוררות/ הם קוטפים בקיאות אירוטית מרוב סכנת מוות". החיבור בין ניגודים הופך את השורות למעניינות: לווייתנים ואפר, ערגה והתפוררות, אירוטיקה ומוות. בהמשך יש תיאור עירוני המתאר את הריק העירוני – "כל שיבקשו זה להיות יפים". זוהי עיר בה המוות נוכח ביותר – "בבית הקפה הטלוויזיה מנגנת לחן גסיסת הגופות/ כשארכיון האביב מתפזר בכל ארץ הקודש… מוצרט סותם את אזנינו מן האנושיות שבעיניי האוב שיכול להיות אהוב".
זהו עולם של מתים חיים כמו בפואמה הדגולה של אליוט "עיר הישימון", עולם שבו "לחן גסיסת הגופות" נשמע אבל מעורר אדישות, אדישות של אסתטיקונים המתמקדים ביפי יצירת מוצרט על חשבון אהבת האדם.
השירים הבאים עוסקים באהבה ושברונה, במוות שאחרי ההתאהבות, אולי. אבל לצד שורות יפות כמו "העולם הוא מעין כחול/ בקרקעית עפעפיו אשכב/ בשחור אישוניו לא ארדם לעולם", שורה המביאה סיטואציה רומנטית מעט בנאלית אבל מתוארת בדיוק, מופיעות שורות כמו "כל הלילה אהובי מקרב ידו / מחוץ לעולם הזה, / כותנתו הכחולה מתמזגת במנוחת הגוף…". זוהי כבר התאהבות במילים, המחשבה שלכתוב "אהובי" כבר ימיס את הקוראים, כפי שקורה במקרים של מבקרי שירה מסוימים, או "געגועים העירו אותי אל בוקר שחור רדיפה/ נכספתי אל בית שמעולם לא היה/ בו מרתף, שם מונח כוחי…"
פאתוס גדול, געגועים, רדיפה, כיסופים, בריחה למרתף, אבל על מה ולמה? היכן הצירופים המקוריים או התמונה החד פעמית? "הקצתי מאהבתך ואכן הטעם מר/ גם בפסגת ההתלהבות מוכרחה לבוא יקיצה" – זהו יום חג לשירה העברית או יום של ספר בלתי ערוך של משוררת מוכשרת? הדיבור בשפה הגבוהה, הכל כך אהוב על ידי מבקרי הפסטיבלים, כי הוא מרמז שמדובר בשירה ואפשר עכשיו להרגיש תרבותיים, אבל השורות בנאליות להחריד.
בהמשך השיר הנ"ל מגיעה תמונה לא ברורה שמתגלגלת מהאהוב לתפילה להפיכה לפחם לחיילים לאוקיינוס להפסקת הנשימה ועוד. וכל זה בתשע עשרה שורות! אין רע בשירה תמונתית, השירה הגרמנית עשתה קריירה נפלאה מכך, מטראקל ועד צלאן, אבל התמונה, גם אם היא ערטילאית, חייבת להיות אחידה, בהירה באי בהירותה, ולא כך במרבית שירי גרוסמן, בניגוד ל"לווייתני האפר" שם ההפלגות המטאפוריות אינן עוזבות את השדה הסמנטי של העיר.
ובשיר המוקדש למשורר אחר כותבת גרוסמן: "בערב ההוא לא דקדקת במצוות/ והסרת שערך בתער/ והיה זה בלילה השישי/ שלא היתה בו בחירה/ ולא היה בו אופן אחר בו יתהווה דבר שביר". וואס? המבין מוזמן לשלוח את פתרונו למערכת. "יצאה נפשי והלכה סביב שביל העפר/ בשדה הצהוב שציירת/ ללקט מזקנך שארית שמים". הו, איזה תמונה! איזה באמת? "יצאה נפשי" – איזה צירוף גבוה, מלא פאתוס ריק, ריק בגלל ההמשך – "ללקט מזקנך שאריות שמים". מה זה אומר, לכל הרוחות? מזקן מגולח יוצאים זיפים, לדעתי, או שערות, ומה בינן לבין שמים? היכן ההרמטיות המטאפורית? מטאפורה איננה צעצוע שאפשר להרעיש בו ודי, היא צריכה להיות אפקטיבית, להצדיק את מאמץ הקורא להתעכב אחרי דמיון הכותבים.
השירה העברית הצעירה הולכת ישר אל הנצח הברקוביצ'י, אין לה זמן להיות כאן, לתאר מקומות מקומיים, רחמנא ליצלן, כמו שעשה עמיחי למשל. זוהי שירה המושפעת יתר על המידה מהאוניברסאליות של השירה הפולנית הגדולה, כפי שזכתה כאן לפופולאריות עזה, ולכן גם כשכבר יש התייחסות מקומית, היא סתמית ומרפרפת, והמקום הוא כינוי של הבורא, לא לשכוח: "במבצר ירושלים שלך/ הרחוקה/ אקח אינדיאני אל פני בית האבן/ מסביב לאש אצבעות ועיניים/ תינוקיות…" שוב, משחק לא אחראי במילים, אין כל קשר בין אינדיאני לבין ירושלים, על המשוררת הישראלית ללמוד מהמשוררת שהשפיעה עליה לא מעט, אלזה לסקר שילר, איך לרקום מחרוזות דמיון במטפוריקה הדוקה, ולא לשחק בעיר היפה בעולם, ירושלים, כצעצוע – את רוצה מבצר? בסדר, אבל למה ירושלמי? ככה, כפי שאוהבים לענות ילדים.
ננוח מעט מהביקורת בשיר יפה: "הלכנו בעורף המלחמה רכונים זה על זה כבתים שקרסו/ הגשם פסק ברחוב הצר וכל אדם וכלב רחקו/ באותם ימים חיפשנו אחר הקסם שבסרטים על אמנים מתים/ ולא קראנו בעיתונים על הגוויות/ גרנו מעל שוק התבלינים והנגריות… הסתובבנו אל הקיר ועשינו אהבה/ בכל הרצינות הנחוצה לנפשות שטרם דממו". באמת שיר נהדר, בו נצמדת המשוררת לסיטואציה קונקרטית, ריאלית, ומשם מפליגה לתמונה אפוקליפטית של "בתים שקרסו". יש למשוררת כאן מה להגיד על בריחה ממצב מלחמה ל"סרטים על אמנים מתים", שאמנם מזכירים מוות אבל עוסקים בחיים ובאמנות. זהו שיר על האסקפיזם העירוני תל אביבי, שסופו עשיית אהבה עצובה, מפוכחת.
אבל אין ברירה אלא לחזור לבעיות: "הוא יונק אהבתי/ לשווא/ עודנו רץ/ במעלה תלי / שרירי הרפויים/ המוטלים/ לרוח…" כלום. גם השפעת וולך, כמו במחזור השירים על סטלה, המזכירה את כריסטינה ותרזה של וולך, אין עוצמה לשונית. לזכות גרוסמן יאמר שהיא מפלרטטת עם וולך אבל אינה עוברת את הגבול לחקיינות. גם סילביה פלאת' נוכחת כאן בשירי האהבה המורבידיים שלה: "ילדי דורך רובה ואני נמשכת לשכחה/ תמיד אני מביטה בו כשהוא נרדם/ הירח מלבין עוד יותר…". זה יפה, אבל מי שכבר קרא פלאת' איננו יכול אלא להרגיש מרומה.
והנה פתאום שיר אחר על אימהות, יפה, בוהק, אכזרי: "מי הניח בידֵך את ס-/ כין/ האימהות? / …זו אני מעל לשטיח משחקת/ בס-/ כין והיד מונפת מעליי/ ננע-/ צת אך אינה נשל-/ פת // סכין אהבה בוהק יו-/ רד במעלית". הקושי שבאהבה, הזעם שלפעמים מרגישים הורים כלפי ילדיהם, עוברים בסיטואציה הפשוטה והמאיימת של ילד, אם וסכין, והחיתוך הצורני של השיר מוצדק בעזרת מטאפורת הסכין.
ולסיום, שני שירים על אהוב שהתאבד, וסורסר יפה בראיונות. מצד אחד שיר בעייתי: "אהובי שהיה מוזר בעיניי אחיותיי נטש את העולם. / אני נזקפת מכסאי ונותנת שלום לכל הרוחות/ מצביעה על רוח אהובי התלוי ואומרת: / "חברי הוא לבריחה, בקיא במטרת הנצח/ וביצירת מציאות חלופית". הפתיחה יפה: אהוב שהיה מוזר בעיניי אחיות המייצגות את הבורגנות, שורת פתיחה מעניינת וקונקרטית. אבל אחר כך הצירוף הבנאלי "נטש את העולם", התיאור הפומפוזי "נזקפת מכסאי" – מה רע בקמה? כי כאן שירה, צריך צירופים גבוהים, אבל מה אם הם ריקים? אחר כך שוב רעיון יפה, אהדה למתאבד, רעיון לא נפוץ – "חברי הוא לבריחה", אבל שוב הפאתוס הפומפוזי – "בקיא במטרת הנצח" – חוסר דיוק שיוצר חוסר מובנות, במקום שהמשוררת תעבוד עוד ותמצא בדיוק מה שהיא רוצה לספר. "יצירת מציאות חלופית" הוא כבר צירוף בנאלי לחלוטין, בלי הצדקות.
ושיר אחר כך, המשוררת נצמדת לאדמה, כמו בשיר היפה שהובא קודם על "עורף המלחמה", מתארת את אותו אהוב, בלי פאתוס ומילים גדולות, והפעם זה עובד, בפשטות: "אתה שוכן באבק האפור שבמרתף/ כאשר דלתי נטרקת מאחוריי בחבטה/ אני יכולה לנשום אותך אל חושיי/ ריח טחב כבד בין חריקות הרצפה/ אני נוגעת בך/ כף רגלי יחפה/ דורכת שארית גופתך השרופה… מן המדרגות אתה מטפס ועולה/ אל הגן המופלא המוטל באופל המופלא".
תיאור חי, קונקרטי, חושי, ריחות מרתף שאולי בילו בו יחד, דלת נטרקת, מבהילה, מאיימת, מסגירה מוות ברמז, לא כמו בצירוף הצורח "גופתך השרופה", כף רגל יחפה, כמו האדם העירום מול המוות, אל הסיום הממריא יפה אל הערטילאי.
יד אכזרית וחומלת של עורך נדרשת כאן, לסנן את היופי מתוך הפאתוס, וללמד את המשוררת המוכרת משמעת שיכולה להוביל אותה למחוזות יפים נוספים ויפים יותר, במידה ותשכיל להשתמש גם בדיוק, החיוני לכל משורר, ובעיקר למי ששירתו מורכבת מתמונות מטאפוריות.