"אין לי בלוג". ומה זה בלוג? המילה נולדה מקיצור של web log – יומן רשת, ואם לוקחים את המילה log לבדה, יש לה גם משמעות של קורה, בול עץ, יומן מסע. כל מי שיש לו בלוג יודע למעשה, שאין לו. אין לו את היכולת לשלוט על כמה יקראו אותו, כמה יגיבו אליו, כמה יתייחסו אליו. הוא כותב, לעצמו קודם כול, כמו כל אדם כותב. ופעם בכלל היו כאלה שהיו כותבים לעצמם יומן, והיו כותבים אותו במחברת חתומה, שמורה, אולי היו נותנים להציץ, לחברים קרובים במיוחד.
היום חלפו שנתיים מאז שפרסמתי את השיר הראשון בכאוס, של עמוס לויתן, שיר ליום. "כמו לחם עוני לרעב" דורש לויתן, עוד שיר ועוד שיר ומוכיח כי הכמיהה היא קודם כול לכתוב, "את הסבל הזה/ והעונג/ כל משורר מכיר". אך בעוד שלויתן חותם בקביעה המייאשת ש"אין שיר עוד", אדלר מתעלה על הסבל הזה וקובע אפשרות נצחית, של ידיעה שבאה מתוך שלווה גמורה – "רק שלי הוא העץ העירום/ הנפתל מול שמי התכלת". "אישה כותבת/ היא חלל של אפשרות", קובעת גילית חומסקי בשיר אחר שפורסם בכאוס, והחלל הוא רב ומכיל, ייאוש לצד תקווה, שלווה לצד רעב תמידי, סבל לצד עונג.
קסם רב מהלך בשירו של דוד אדלר, קסם שעליו מנצחת מוזיקליות נפלאה בשיר, שנוצרת בעיקר באמצעות חזרה מדודה ושקולה על מילה אחת כמעט – 'לילה'. אך לא רק באמצעות כך, הקסם נוצר גם באמצעות שימוש בדימויים פשוטים וחזקים, ודוד אדלר מצליח ליצור כאן שיר לילה קצבי, (הקשיבו לי מקריא את השיר) מרתק ושחור, שיר שמהדהד בקורא זמן רב לאחר קריאתו. שיר שהוא יופי לילי מלא הוד ועוצמה.
כאוס 