קסם רב מהלך בשירו של דוד אדלר, קסם שעליו מנצחת מוזיקליות נפלאה בשיר, שנוצרת בעיקר באמצעות חזרה מדודה ושקולה על מילה אחת כמעט – 'לילה'. אך לא רק באמצעות כך, הקסם נוצר גם באמצעות שימוש בדימויים פשוטים וחזקים, ודוד אדלר מצליח ליצור כאן שיר לילה קצבי, (הקשיבו לי מקריא את השיר) מרתק ושחור, שיר שמהדהד בקורא זמן רב לאחר קריאתו. שיר שהוא יופי לילי מלא הוד ועוצמה.
תודה על הפרסום של השיר שמשית מתוך ספרי וכאילו גאלת אותו מנהי שכחה של עשרות שנים (השיר לא נשלח לפרסום, לא הוצג במצגת או במקום אחר וכו' והופיע כ"אחד השירים האלמוניים" מתוך 86 שירים). תודה על שאוזנך הרגישה לקצב השירי מצאה את הסגולות שציינת, סגולות שבאו לידי ביטוי מועצם בקריאתך היפה. שוב תודה
לשמואל
שערתי שזה יבוא ואולי בצדק לפי מושגי התקינות הפוליטית של היום. השיר נכתב באמצע שנות השישים. זה עלה בי אסוציאטיבית, אני מניח על רקע האלימות הגואה באותן שנים בארה"ב בכלל ובהרלם בפרט. זה שיר אווירה ולא שיר שמציין עובדות. זה מה שיש לי לומר להגנתי
דוד,בהחלט יכול להיות שהושפעת מהסיפור הנודע שפורסם בניו יורק טיימס באמצע שנות השישים על רציחתה האכזרית של קייטי גנובזה בידי גבר שחום עור(כושי:).הסיפור הזה כל כך מפורסם שמלמדים אותו עד היום במבואות לפסיכולוגיה חברתית כדוגמא מאלפת להטיות קוגנטיביות מסוימות(למרות שדווקא בויקיפדיה,שבה קראתי שוב כרגע על הנושא, מסופר,שחלק גדול ממה שפורסם בזמנו בעיתונות היה מופרך וכי אנשים לא ממש הבינו שהיה זה מעשה רצח שהתבצע לנגד עיניהם(ישנן סיבות רבות אחרות שיכולות להסביר את האדישות היחסית שבה בני אדם לעיתים מתעלמים ממצבו וגורלו של הזולת לנגד עינהם,בין היתר גם מקרים מההוה שלנו בו שכבו פצועים מתאונות דרכים גוססים על הכביש ורכבים המשיכו לחלוף מבלי לעצור אפילו)
בכל אופן,בנוגע לשיר,גם אני התרשמתי שזה שיר אווירה ואני חייב לציין,ששירה אינה חייבת להתנצל על דבר הכלול במסגרתה,לא על אוצר מילים ולא על תחביר ולא על דקדוק.חובתו של הקורא לצאת מגדר עצמו,מגבולות לעצמו ולהתעלות מעל סכימות המחשבה ורגש הרגילות המאפיינות אותו.כאשר הקורא מכוון את תשומת ליבו לשם,הוא עשוי לזכות בחוויה עמוקה ונמשכת.
תנו לקיסר את אשר לקיסר ולילה את אשר ללילה.ישנן מצבים שבהם הלילה הזה אינו כולו מרור ואינו ליל של "יציאת מצריים",אלא הוא רק לילה.מה זה לילה שהוא כולו לילה?לכן זה שיר אווירה,לא משום שהוא עשוי מאוויר,אלא משום שהוא פותח מרחבים למלא בהם תוכן.מהיכן התוכן מגיע?וודאי לא מהמקום הסגור שקרוי "אני" או הידע שיש לאני הזה בוודאות על העולם.כאן מה שאחרי הקלעים הוא זה שמשחק תפקיד,הוא זה שמתעורר לתחייה.עולם המוסיקה והרגשות של ההמיספירה הימנית.יש דגים ששוחים נגד הזרם ויש מצבים שבההם כדאי להיסחף עם הזרם,דווקא משום שהוא מוביל הרחק מהדובים,היישר אל הים הגדול.:)
אז מה היה לנו כאן?אוסף של מילים טעונות רגשית,בריתמוס ובמקצב,שמצליחות לייצר חיים משל עצמם דווקא משום שהן מצביעות על משהו שאינו בגבולות המוכרים לנו אלא מעבר להן.לילה.ירח.כלב נובח,דממה,פחד,חלום,כושי רוצח.הכושי הוא אינו כושי והלילה אינו לילה,אבל החלום נשאר חלום על כל מה שאורב בתוכו להזדמנות ולא משחר לשחר אלא לטרף.
אני נזכר עכשיו בשיר של מנדלשטם,שקראתי לפני שנים רבות,אפילו אינני זוכר מי המתרגם וגם אינני יודע אם מה שאני זוכר זה כל השיר,אבל זה הולך כך.
(כולי תקווה שאינני טועה:)
"אלי,עשה שאת הלילה נעבור,על נשמתך,על החיים,חרד אני הגבר,כאן לישון כמו לגור בקבר.".הלילה הארוך של הנפש,הנשמה,לילו של איוב,לילה שאין בוב כל אחיזה,עירום כביום היוולדו והכלב הנובח הוא זה שעומד בשערי הגיהנום ואינו מאפשר לצאת.הנה לכם שיר אווירה.אהבתי.:)
ודאי תשמח לשמוע שהחלטתי החודש הזה לרכוש בין היתר גם את ספרך החדש.(והיחיד עד כה).המשוררת סיגל בן יאיר והמשורר שגיא אלנקוה זוכים אף הם שאמנה עם קוראיהם.:)
למוטי. ממש תודה. אני רואה בקניית ספר שירים של משורר הבעת אמון אמיתית, חזקה הרבה יותר ממילות שבח נרגשות וכו'. זה משהו שמעבר למילים או כיסוי מלא שלהם. אשמח לתגובתך על ספרי. אם תרצה תוכל לשלוח תגובתך לדוא"ל adlerdavi@gmail.com. תודה מוטי.
חוץ מזה,אני גם סבור,שבקריאת שירה,טוב מאוד ללכת לפי הכלל של הרקליטוס(והלכתי לקחת את הספר מהספרייה שלי כדי לא לטעות בציטוט)."ולפיכך יש לעקוב אחר הכללי"… ו "אף כי הלוגוס כללי,חיים הרבים כמו להם הבנה פרטית".זה בכל הנוגע למילה כושי למשל,אבל כבר שמעתי את את המשורר ישראל אלירז מתלונן על כל אלו שמכניסים לשירה שלהם את המילה זין או כוס.נדמה לי שגם המילים הללו יכולות לעבור כל עוד הן מצייתות לחוק הכללי.נדמה לי שלא כדאי רק לקרוא כך שירה,אלא גם לכתוב כך שירה…
מצד שני,מי יודע,אולי אני סתם מבלבל כאן את המוח.תמיד קיימת סבירות כזאת.:)
אני יכול להבין את אלירז במובן זה שיש "משוררים" שסבורים שבעצם איזכור המילים הללו יש משום העזה פואטית וכמובן לא היא. זה תלוי בקונטקסט הפואטי. כך גם אני חש בשירים רבים כאלה. אך נראה לי שדין הכושי הוא דין אחר.
זה ברור,לא שללתי לחלוטין את דבריו של אלירז.לכל מקור יש חיקויים.נדמה לי שהראשונה בספרות העברית להכניס את המוטיב המיני בצורה נועזת(כולל שילוב דתי)הייתה יונה וולך(אולי אני טועה,הקביעה הזאת לא מגיעה ממחקר מעמיק).רבים אחרים ראו כי טוב ומנסים את מזלם.יש גם סוגים שונים של קוראים שדברים כאלו מדברים אליהם.כל שיר עומד לבחינה בפני עצמו,כולל אוצר המילים שלו.למציאות יש הרבה מישורים ומשוררים רבים נמצאים ברמות שונות ביכולתם לבטא את המישורים הללו.מילה היא רק מילה.הקומפוזיציה הכללית היא זאת שיוצרת את ההבדל.לעיתים הדברים אמורים להכות בקורא,זאת שיטה לגיטימית.השאלה איך זה משתלב במסגרת השיר ככלל,לאן זה מכוון או יכוללכוון.לאן זה מוביל את הקורא.פורנוגרפיה מובילה את הקורא "למטה",אבל יש דברים שמכוונים את הקורא "למעלה" גם כאשר זה נראה מאוד למטה.שירה יכולה להיות אירוטית,בוטה,"נועזת", ולבטא משהו מעבר לעצמה.יטיב לעשות כל משורר וישאל את עצמו מדוע נוח לו יותר עם אצר מילים כזה ולא אחר?האם יש מילים שאיננו יכול להשתמש בהם לעולם?זהו מצב שלא כדאי לשום משורר להימצא בו(לטעמי)
מה שלא ברור לאלירז,כך נראה לי,שאין לו שליטה על השירה ולא יכולה להיות לו שליטה.מה שטוב באמת,יעבור.המציאות תנפה..ביקורת ושיפוט לעיתים מגיעים אך ורק "מהאני" ומה שהוא יודע,אבל היכולת של האני לראות באמת לעיתים נפגמת קשות בגלל הפילטרים של השיפוט,שלא מאפשרים ראייה נכוחה.משורר שיש לו אג'נדה הוא לא תמיד "אובייקטיבי" הוא לא תמיד יכול להתחמק מציפורניה של הסובייקטיביות.שמא תאמר,שאף אחד לא יכול להתחמק מציפורניה?יכול להיות שלא,אבל הכוונה חשובה ולכן כדאי להשאיר מקום ולבחון את הנושא בעיניים אחרות.
כאוס 
לשי אריה מזרחי
תודה על הפרסום של השיר שמשית מתוך ספרי וכאילו גאלת אותו מנהי שכחה של עשרות שנים (השיר לא נשלח לפרסום, לא הוצג במצגת או במקום אחר וכו' והופיע כ"אחד השירים האלמוניים" מתוך 86 שירים). תודה על שאוזנך הרגישה לקצב השירי מצאה את הסגולות שציינת, סגולות שבאו לידי ביטוי מועצם בקריאתך היפה. שוב תודה
מדוע "לכושי לרצוח"?
לשמואל
שערתי שזה יבוא ואולי בצדק לפי מושגי התקינות הפוליטית של היום. השיר נכתב באמצע שנות השישים. זה עלה בי אסוציאטיבית, אני מניח על רקע האלימות הגואה באותן שנים בארה"ב בכלל ובהרלם בפרט. זה שיר אווירה ולא שיר שמציין עובדות. זה מה שיש לי לומר להגנתי
דוד,בהחלט יכול להיות שהושפעת מהסיפור הנודע שפורסם בניו יורק טיימס באמצע שנות השישים על רציחתה האכזרית של קייטי גנובזה בידי גבר שחום עור(כושי:).הסיפור הזה כל כך מפורסם שמלמדים אותו עד היום במבואות לפסיכולוגיה חברתית כדוגמא מאלפת להטיות קוגנטיביות מסוימות(למרות שדווקא בויקיפדיה,שבה קראתי שוב כרגע על הנושא, מסופר,שחלק גדול ממה שפורסם בזמנו בעיתונות היה מופרך וכי אנשים לא ממש הבינו שהיה זה מעשה רצח שהתבצע לנגד עיניהם(ישנן סיבות רבות אחרות שיכולות להסביר את האדישות היחסית שבה בני אדם לעיתים מתעלמים ממצבו וגורלו של הזולת לנגד עינהם,בין היתר גם מקרים מההוה שלנו בו שכבו פצועים מתאונות דרכים גוססים על הכביש ורכבים המשיכו לחלוף מבלי לעצור אפילו)
בכל אופן,בנוגע לשיר,גם אני התרשמתי שזה שיר אווירה ואני חייב לציין,ששירה אינה חייבת להתנצל על דבר הכלול במסגרתה,לא על אוצר מילים ולא על תחביר ולא על דקדוק.חובתו של הקורא לצאת מגדר עצמו,מגבולות לעצמו ולהתעלות מעל סכימות המחשבה ורגש הרגילות המאפיינות אותו.כאשר הקורא מכוון את תשומת ליבו לשם,הוא עשוי לזכות בחוויה עמוקה ונמשכת.
תנו לקיסר את אשר לקיסר ולילה את אשר ללילה.ישנן מצבים שבהם הלילה הזה אינו כולו מרור ואינו ליל של "יציאת מצריים",אלא הוא רק לילה.מה זה לילה שהוא כולו לילה?לכן זה שיר אווירה,לא משום שהוא עשוי מאוויר,אלא משום שהוא פותח מרחבים למלא בהם תוכן.מהיכן התוכן מגיע?וודאי לא מהמקום הסגור שקרוי "אני" או הידע שיש לאני הזה בוודאות על העולם.כאן מה שאחרי הקלעים הוא זה שמשחק תפקיד,הוא זה שמתעורר לתחייה.עולם המוסיקה והרגשות של ההמיספירה הימנית.יש דגים ששוחים נגד הזרם ויש מצבים שבההם כדאי להיסחף עם הזרם,דווקא משום שהוא מוביל הרחק מהדובים,היישר אל הים הגדול.:)
אז מה היה לנו כאן?אוסף של מילים טעונות רגשית,בריתמוס ובמקצב,שמצליחות לייצר חיים משל עצמם דווקא משום שהן מצביעות על משהו שאינו בגבולות המוכרים לנו אלא מעבר להן.לילה.ירח.כלב נובח,דממה,פחד,חלום,כושי רוצח.הכושי הוא אינו כושי והלילה אינו לילה,אבל החלום נשאר חלום על כל מה שאורב בתוכו להזדמנות ולא משחר לשחר אלא לטרף.
אני נזכר עכשיו בשיר של מנדלשטם,שקראתי לפני שנים רבות,אפילו אינני זוכר מי המתרגם וגם אינני יודע אם מה שאני זוכר זה כל השיר,אבל זה הולך כך.
(כולי תקווה שאינני טועה:)
"אלי,עשה שאת הלילה נעבור,על נשמתך,על החיים,חרד אני הגבר,כאן לישון כמו לגור בקבר.".הלילה הארוך של הנפש,הנשמה,לילו של איוב,לילה שאין בוב כל אחיזה,עירום כביום היוולדו והכלב הנובח הוא זה שעומד בשערי הגיהנום ואינו מאפשר לצאת.הנה לכם שיר אווירה.אהבתי.:)
מוטי מסכים (כמעט) לכל מילה. תודה על ניתוח ספרותי-פסיכולוגי מעניין ומעמיק.
שלום דוד,
ודאי תשמח לשמוע שהחלטתי החודש הזה לרכוש בין היתר גם את ספרך החדש.(והיחיד עד כה).המשוררת סיגל בן יאיר והמשורר שגיא אלנקוה זוכים אף הם שאמנה עם קוראיהם.:)
יום טוב,
מוטי.
למוטי. ממש תודה. אני רואה בקניית ספר שירים של משורר הבעת אמון אמיתית, חזקה הרבה יותר ממילות שבח נרגשות וכו'. זה משהו שמעבר למילים או כיסוי מלא שלהם. אשמח לתגובתך על ספרי. אם תרצה תוכל לשלוח תגובתך לדוא"ל adlerdavi@gmail.com. תודה מוטי.
חוץ מזה,אני גם סבור,שבקריאת שירה,טוב מאוד ללכת לפי הכלל של הרקליטוס(והלכתי לקחת את הספר מהספרייה שלי כדי לא לטעות בציטוט)."ולפיכך יש לעקוב אחר הכללי"… ו "אף כי הלוגוס כללי,חיים הרבים כמו להם הבנה פרטית".זה בכל הנוגע למילה כושי למשל,אבל כבר שמעתי את את המשורר ישראל אלירז מתלונן על כל אלו שמכניסים לשירה שלהם את המילה זין או כוס.נדמה לי שגם המילים הללו יכולות לעבור כל עוד הן מצייתות לחוק הכללי.נדמה לי שלא כדאי רק לקרוא כך שירה,אלא גם לכתוב כך שירה…
מצד שני,מי יודע,אולי אני סתם מבלבל כאן את המוח.תמיד קיימת סבירות כזאת.:)
אני יכול להבין את אלירז במובן זה שיש "משוררים" שסבורים שבעצם איזכור המילים הללו יש משום העזה פואטית וכמובן לא היא. זה תלוי בקונטקסט הפואטי. כך גם אני חש בשירים רבים כאלה. אך נראה לי שדין הכושי הוא דין אחר.
זה ברור,לא שללתי לחלוטין את דבריו של אלירז.לכל מקור יש חיקויים.נדמה לי שהראשונה בספרות העברית להכניס את המוטיב המיני בצורה נועזת(כולל שילוב דתי)הייתה יונה וולך(אולי אני טועה,הקביעה הזאת לא מגיעה ממחקר מעמיק).רבים אחרים ראו כי טוב ומנסים את מזלם.יש גם סוגים שונים של קוראים שדברים כאלו מדברים אליהם.כל שיר עומד לבחינה בפני עצמו,כולל אוצר המילים שלו.למציאות יש הרבה מישורים ומשוררים רבים נמצאים ברמות שונות ביכולתם לבטא את המישורים הללו.מילה היא רק מילה.הקומפוזיציה הכללית היא זאת שיוצרת את ההבדל.לעיתים הדברים אמורים להכות בקורא,זאת שיטה לגיטימית.השאלה איך זה משתלב במסגרת השיר ככלל,לאן זה מכוון או יכוללכוון.לאן זה מוביל את הקורא.פורנוגרפיה מובילה את הקורא "למטה",אבל יש דברים שמכוונים את הקורא "למעלה" גם כאשר זה נראה מאוד למטה.שירה יכולה להיות אירוטית,בוטה,"נועזת", ולבטא משהו מעבר לעצמה.יטיב לעשות כל משורר וישאל את עצמו מדוע נוח לו יותר עם אצר מילים כזה ולא אחר?האם יש מילים שאיננו יכול להשתמש בהם לעולם?זהו מצב שלא כדאי לשום משורר להימצא בו(לטעמי)
מה שלא ברור לאלירז,כך נראה לי,שאין לו שליטה על השירה ולא יכולה להיות לו שליטה.מה שטוב באמת,יעבור.המציאות תנפה..ביקורת ושיפוט לעיתים מגיעים אך ורק "מהאני" ומה שהוא יודע,אבל היכולת של האני לראות באמת לעיתים נפגמת קשות בגלל הפילטרים של השיפוט,שלא מאפשרים ראייה נכוחה.משורר שיש לו אג'נדה הוא לא תמיד "אובייקטיבי" הוא לא תמיד יכול להתחמק מציפורניה של הסובייקטיביות.שמא תאמר,שאף אחד לא יכול להתחמק מציפורניה?יכול להיות שלא,אבל הכוונה חשובה ולכן כדאי להשאיר מקום ולבחון את הנושא בעיניים אחרות.
בכל אופן,אין על זלדה בכל הספרות העברית.:)
שוב, מסכים (כמעט) עם כל דבריך. פירטת פחות או יותר, בדרך אינטליגנטית, את מה שהתכוונתי ב"קונטקסט הפואטי".