כוחו של השיר של נועם שדות הוא במודעות הגדולה שיש בו: לא רק של הדמות השירית הדוברת בו אלא גם, כמובן, בבחירה של המילים ובהעצמה שלהן, עד כדי ההגחכה המתבקשת, בנסתר ובגלוי, של הדמות השירית. זה שיר נרקיס חכם כי הוא במודע בונה מגדל שממנו קשה לרדת ולא עושה לעצמו הנחות באף שלב, ולבסוף מותיר רושם קשה ולא מתפשר.
מתוארת מערכת יחסים.בפשט,אפשר לומר בין גבר לאישה.בדרש,בין המוזה ליוצר.
כדי להבין את השיר יש להבין את המושגים והמילים שנועם בחר להשתמש בהם.
שושנת המים היא למעשה נימפאה,קרוב לשם נימפות(ככל הנראה אותו הדבר).הנימפות פרחו בסביבתן ככוח יוצר של הטבע ומשכו אליהן את אלו שאהבו.מחוץ לסביבתן חייהם היו בסכנה.כאן נרמז כוחה האמביוולנטי של המוזה.היא יכולה לתת,אבל גם לקחת.חייהן, אכן,ככוח יוצר,הם בשעשועים ולמעשה היו שותפות לחגיגה הבאככית האורפאית.זהו כוח היצירה,מעיין היצירה,המזור שעליו מדבר נועם.במקום שנועם ילך למקום המוזה,למקום שעשועיה,שהביטוי שלו הוא הדבר שנראה "בחוץ",הוא מושך את המוזה אליו באהבתו אותה והמוזה הבאה אליו גומלת לו באהבתה ומושכת אותו אחריה.יש כאן גם משהו משיר השירים התנכי ושושנת המים,אם אינני טועה היא ביטוי הלקוח גם משם.התנועה היא מבפנים אל החוץ.היצירה נעה "מבפנים" אל "החוץ",אל ההתגלמות שלה הנראית ונתפסת בחושים.נשמע קצת רומנטי,זה באמת כזה,אבל נועם יודע היטב להסתיר את הרומנטיות בשיר הזה.יש כאן להט רב שמבוטא באיפוק ובחוכמה.הסמליות יפה ואוצרת בתוכה עולם שלם.זהו שיר על אהבה שהיא הכוח המניע ואכן ניכרת בשיר אותה תנועה,אותה זרימה שיש בה גם מאבק שתיארו יפה פילוסופים יווניים כגון הרקליטוס ואחרים.
המזור הוא בזרימה.היצירה,שהיא ביטוי למאבק הפנימי לזכות בחסד,כוחה הוא בזרימתה,זהו הכוח המרפא,המנקה,המוחל,בעל התשוקה האינסופית לחיים.לכן השיר מתחיל בפאסיביות של הדמות השירית,במצב לא ברור של אי וודאות,רעב,אי נחת ומאבק ונגמר באקטיביות,שאהבה היא הביטוי האולטימטיבי שלה.
כאוס 
מתוארת מערכת יחסים.בפשט,אפשר לומר בין גבר לאישה.בדרש,בין המוזה ליוצר.
כדי להבין את השיר יש להבין את המושגים והמילים שנועם בחר להשתמש בהם.
שושנת המים היא למעשה נימפאה,קרוב לשם נימפות(ככל הנראה אותו הדבר).הנימפות פרחו בסביבתן ככוח יוצר של הטבע ומשכו אליהן את אלו שאהבו.מחוץ לסביבתן חייהם היו בסכנה.כאן נרמז כוחה האמביוולנטי של המוזה.היא יכולה לתת,אבל גם לקחת.חייהן, אכן,ככוח יוצר,הם בשעשועים ולמעשה היו שותפות לחגיגה הבאככית האורפאית.זהו כוח היצירה,מעיין היצירה,המזור שעליו מדבר נועם.במקום שנועם ילך למקום המוזה,למקום שעשועיה,שהביטוי שלו הוא הדבר שנראה "בחוץ",הוא מושך את המוזה אליו באהבתו אותה והמוזה הבאה אליו גומלת לו באהבתה ומושכת אותו אחריה.יש כאן גם משהו משיר השירים התנכי ושושנת המים,אם אינני טועה היא ביטוי הלקוח גם משם.התנועה היא מבפנים אל החוץ.היצירה נעה "מבפנים" אל "החוץ",אל ההתגלמות שלה הנראית ונתפסת בחושים.נשמע קצת רומנטי,זה באמת כזה,אבל נועם יודע היטב להסתיר את הרומנטיות בשיר הזה.יש כאן להט רב שמבוטא באיפוק ובחוכמה.הסמליות יפה ואוצרת בתוכה עולם שלם.זהו שיר על אהבה שהיא הכוח המניע ואכן ניכרת בשיר אותה תנועה,אותה זרימה שיש בה גם מאבק שתיארו יפה פילוסופים יווניים כגון הרקליטוס ואחרים.
המזור הוא בזרימה.היצירה,שהיא ביטוי למאבק הפנימי לזכות בחסד,כוחה הוא בזרימתה,זהו הכוח המרפא,המנקה,המוחל,בעל התשוקה האינסופית לחיים.לכן השיר מתחיל בפאסיביות של הדמות השירית,במצב לא ברור של אי וודאות,רעב,אי נחת ומאבק ונגמר באקטיביות,שאהבה היא הביטוי האולטימטיבי שלה.
שיר עם הרבה השראה. השושנה, כמושא אהבה, חוצה גבולות רבים אל תמצית הרטט, הטוהר.