הלך התנועה בשיר בפרוזה של ענת קוריאל מזכיר מוטיב הלקוח מסרטי מתח או אימה: של תנועה קדימה, בעלת גוון חיובי ואופטימי, מול כוחות אימתניים, בלתי נשלטים, הפועלים נגדה.
השימוש באותו מוטיב דו-כיווני בתוך השיר, השימוש היפה בדימויי מראה וכן הלך הרוח האופטימי, למרות המכשולים שעומדים נגד, הם בלִבו של השיר כאן, מכיוון שהם מצליחים ליצור את התעתוע באופן יפה אך לבסוף מובילים לדרך שממנה אין חזור. זה שיר-סיפור טוב מכיוון שהוא מצד אחד מצליח להיות טעון ברגש אמיתי ומצד שני נעשה בו שימוש חכם במניפולציות ספרותיות שגורמות לרגש, לבסוף, להיראות באור שונה.
נהדר……..הסיפור כתוב בתחכום רב, אחרי המשפטים הראשונים ציפיתי לסוף אופטימי, וענת בכשרונה הרב סיימה אותו בעקירה של העקב…… זה דווקא הזכיר לי את עקירת היישובים. אכן, דברים מתגלגלים להם מכוח האנרציה ולא תמיד יש בידינו שליטה עליהם……
תודה לענת על סיפור נפלא.
זה נראה כמו מוטיב די מהותי אצל ענת.לא משנה מה היא תעשה,למציאות יש תוכניות אחרות.
השיר מתאר למעשה אודיסיאה בזעיר אנפין.בניגוד לאודיסאה המפורסמת,אין כאן בסופו של דבר, משהו שאפשר לכנותו סוף טוב,אם כי זה לא בהכרח יכול להיחשב גם כסוף רע.למרות זאת,מעצם הדברים ומדרך הצגתם, יש כאן אירוניה מרה.
בניגוד לאפופיאות הגדולות,החיים של כל אחד ואחד מאיתנו מורכבים מהרבה "אפופיאות" קטנות שכאלו,זכרונות,חוויות,מערכות יחסים,שמשתרשים בתוך המערכת הנוירולוגית וגורמים "למדרכות" לעלות.תמיד יש משהו שמפריע לנו "לחזור" "הביתה".
הרי הבית כל כך קרוב,אז איך זה שהוא מאוד רחוק?
אז אנחנו מייפים את זה,מסדרים,מלטשים,מעבירים את "העצים" הללו ממקום למקום,אבל זה לא משנה את המצב הבסיסי,הקיומי,המצב שהשיר מתאר אותו.זה מאבק שכבר הוכרע."הגיבור" לא תמיד יודע על כך.
גם השיר הזה,בדומה לשירה של זיוה גל,דומה לחלום ואהבתי את האבחנה שלך שי המדברת על סרט אימה.:)
זה יכול להיות בהחלט סרט אימה קומי.לא מפחיד כל כך ולעיתים כבר צוחקים מייאוש,כאשר מבינים את גודל האשליה שבתוכה אנו חיים.
ייאוש,כמובן,יכול להיות פתח משמעותי מאוד עבור התקווה,שמחכה להזדמנות שלה,אבל לא על זה מדבר השיר וגם מהתקווה האנושית אפשר לייצר הרבה אירוניות.:)
יש סיפור מאוד ידוע של קתרין מנספילד בשם bliss ,שהשיר של ענת משמש לו מעין מראה יותר מצומצמת.לא אותו דבר בדיוק אמנם,אבל זה גם לא אמור להיות.מה שדומה זאת המהות ולכן זה הידהד בי בשעת הקריאה.
לתחושתי זהו שיר פרידה, פרידת המשוררת/ הדוברת מאהוב, מתוך חולשה ו/ או בחירה ולאחר התפכחות כלשהי.
השיר הוא סיפור, לא רק בצורתו או במבנהו, גם בתוכנו (על חמשת מרכיבי הסיפור הקצר). ההתפתחות העלילתית החיצונית מתארת גם תהליך פנימי ותוצאתו.
על אף הרצון וההתכוונות להגיע אל האהוב, ההתייפות לכבוד המפגש עמו, מצב הרוח המצוין, הדרך אליו רצופת מכשולים.
למראה העצים הנעקרים, חשה המשוררת צמא שמחה ובלבול. עבורי אלה הן גם תחושות העץ הנעקר והמועבר למקום אחר.
לא מכשולי הדרך הם שעוצרים את תנועתה (עליהם היא מצליחה להתגבר), אלא עקב הנעל (הנלכד בין מרצפות), מבחינתי המכשול הוא חלק ממנה/ בה (שאינו שלם עם האהבה הזו) ואינו חלק מהדרך החיצונית/ הפיזית.
עקב הנעל (מעין עקב אכילס, קרי: חולשה) משמש כפי הנראה כתירוץ/ כהצדקה לאי הגעתה אל אהובה. לא רק כעת, אלא בכלל. לא רק כלפיו, גם כלפי עצמה.
גם המשוררת זקוקה לתירוץ (בכדי להפרד ממנו).
העקב נעקר (כמו עץ) והיא נשתלת כמו עץ באמצע הדרך, קרי, במקום אחר (אולי באהבה אחרת).
שיר מאד מאד יפה. גם עצוב. הכתיבה של ענת מאד מרגשת אותי.
מה שאהבתי בסיפור (במיקרו-טקסט) שייך בעיקר למצלול. לצלילים שעולים מכל עיצור, תנועה, הברה, מילה. הכול לטובת האווירה: "התליון שקניתָ לי נִצנץ" – תִ – תָ – לי – לִי – נִצ-נץ " – דוגמה אחת.
יש משהו החלטי, סופי, גורלי במצלול, שמצד אחד מטרים את ה"באות", ומצד שני, יוצר אווירת מתח.
השיר מזכיר את הסיפורים הקצרים של קפקא והוא מתחבר לי עם סיפור קודם של ענת על עוזרת הגננת שאנחנו רואים אותה מגבה בגן וגם כשהיא מתרחקת בסוף הסיפור מהבית לאחר ששמה שם מתנה מעבר לדלת. כאן כמו שם הקורא חש תחושה עמומה של אי נוחות,של ניכור ואולי של צרימה שזהו הגדרתו של האבסורד.
שיר גבישי, חכם – הדרך חכמה מן ההולך בה.
כאוס 
נהדר……..הסיפור כתוב בתחכום רב, אחרי המשפטים הראשונים ציפיתי לסוף אופטימי, וענת בכשרונה הרב סיימה אותו בעקירה של העקב…… זה דווקא הזכיר לי את עקירת היישובים. אכן, דברים מתגלגלים להם מכוח האנרציה ולא תמיד יש בידינו שליטה עליהם……
תודה לענת על סיפור נפלא.
זה נראה כמו מוטיב די מהותי אצל ענת.לא משנה מה היא תעשה,למציאות יש תוכניות אחרות.
השיר מתאר למעשה אודיסיאה בזעיר אנפין.בניגוד לאודיסאה המפורסמת,אין כאן בסופו של דבר, משהו שאפשר לכנותו סוף טוב,אם כי זה לא בהכרח יכול להיחשב גם כסוף רע.למרות זאת,מעצם הדברים ומדרך הצגתם, יש כאן אירוניה מרה.
בניגוד לאפופיאות הגדולות,החיים של כל אחד ואחד מאיתנו מורכבים מהרבה "אפופיאות" קטנות שכאלו,זכרונות,חוויות,מערכות יחסים,שמשתרשים בתוך המערכת הנוירולוגית וגורמים "למדרכות" לעלות.תמיד יש משהו שמפריע לנו "לחזור" "הביתה".
הרי הבית כל כך קרוב,אז איך זה שהוא מאוד רחוק?
אז אנחנו מייפים את זה,מסדרים,מלטשים,מעבירים את "העצים" הללו ממקום למקום,אבל זה לא משנה את המצב הבסיסי,הקיומי,המצב שהשיר מתאר אותו.זה מאבק שכבר הוכרע."הגיבור" לא תמיד יודע על כך.
גם השיר הזה,בדומה לשירה של זיוה גל,דומה לחלום ואהבתי את האבחנה שלך שי המדברת על סרט אימה.:)
זה יכול להיות בהחלט סרט אימה קומי.לא מפחיד כל כך ולעיתים כבר צוחקים מייאוש,כאשר מבינים את גודל האשליה שבתוכה אנו חיים.
ייאוש,כמובן,יכול להיות פתח משמעותי מאוד עבור התקווה,שמחכה להזדמנות שלה,אבל לא על זה מדבר השיר וגם מהתקווה האנושית אפשר לייצר הרבה אירוניות.:)
יש סיפור מאוד ידוע של קתרין מנספילד בשם bliss ,שהשיר של ענת משמש לו מעין מראה יותר מצומצמת.לא אותו דבר בדיוק אמנם,אבל זה גם לא אמור להיות.מה שדומה זאת המהות ולכן זה הידהד בי בשעת הקריאה.
לתחושתי זהו שיר פרידה, פרידת המשוררת/ הדוברת מאהוב, מתוך חולשה ו/ או בחירה ולאחר התפכחות כלשהי.
השיר הוא סיפור, לא רק בצורתו או במבנהו, גם בתוכנו (על חמשת מרכיבי הסיפור הקצר). ההתפתחות העלילתית החיצונית מתארת גם תהליך פנימי ותוצאתו.
על אף הרצון וההתכוונות להגיע אל האהוב, ההתייפות לכבוד המפגש עמו, מצב הרוח המצוין, הדרך אליו רצופת מכשולים.
למראה העצים הנעקרים, חשה המשוררת צמא שמחה ובלבול. עבורי אלה הן גם תחושות העץ הנעקר והמועבר למקום אחר.
לא מכשולי הדרך הם שעוצרים את תנועתה (עליהם היא מצליחה להתגבר), אלא עקב הנעל (הנלכד בין מרצפות), מבחינתי המכשול הוא חלק ממנה/ בה (שאינו שלם עם האהבה הזו) ואינו חלק מהדרך החיצונית/ הפיזית.
עקב הנעל (מעין עקב אכילס, קרי: חולשה) משמש כפי הנראה כתירוץ/ כהצדקה לאי הגעתה אל אהובה. לא רק כעת, אלא בכלל. לא רק כלפיו, גם כלפי עצמה.
גם המשוררת זקוקה לתירוץ (בכדי להפרד ממנו).
העקב נעקר (כמו עץ) והיא נשתלת כמו עץ באמצע הדרך, קרי, במקום אחר (אולי באהבה אחרת).
שיר מאד מאד יפה. גם עצוב. הכתיבה של ענת מאד מרגשת אותי.
כרגיל, מאוד נהנתי לקרוא שיר מאת ענת קוריאל.
אהבתי את הניגוד שבין האופטימיות לבין המכשולים הקיימים.
נהדר.
כולם כתבו כל כך יפה, שאין לי מה להוסיף ,רק לומר שאהבתי את הדרך שענת מוליכה אותנו בה.
מה שאהבתי בסיפור (במיקרו-טקסט) שייך בעיקר למצלול. לצלילים שעולים מכל עיצור, תנועה, הברה, מילה. הכול לטובת האווירה: "התליון שקניתָ לי נִצנץ" – תִ – תָ – לי – לִי – נִצ-נץ " – דוגמה אחת.
יש משהו החלטי, סופי, גורלי במצלול, שמצד אחד מטרים את ה"באות", ומצד שני, יוצר אווירת מתח.
ולקראת הסוף: "העקב הדק נלכד […] ונעקר.": – ע – ק – ק – כּ – ע – ק – ר. הליכה עקרה לחלוטין. והכול במצלול.
השיר מזכיר את הסיפורים הקצרים של קפקא והוא מתחבר לי עם סיפור קודם של ענת על עוזרת הגננת שאנחנו רואים אותה מגבה בגן וגם כשהיא מתרחקת בסוף הסיפור מהבית לאחר ששמה שם מתנה מעבר לדלת. כאן כמו שם הקורא חש תחושה עמומה של אי נוחות,של ניכור ואולי של צרימה שזהו הגדרתו של האבסורד.
שיר גבישי, חכם – הדרך חכמה מן ההולך בה.
אין לי ספק, הוא יקבל אותך בזרועות פתוחות גם כשאת מדדה על רגל אחת.