כאוס

בדיוק/ יובל גלעד – על "טקסי הערב" לליאור שטרנברג

ספר שיריו החמישי של ליאור שטרנברג, "טקסי הערב", ("ריתמוס" –"הקיבוץ המאוחד", 2012) הינו ספר רב בעיות של משורר מוכשר בבסיסו, משורר שזכה כבר בפרסים לא מעטים (פרס ראש הממשלה, פרס על שם נתן יונתן) ובערב לכבודו בבית ביאליק, משורר ש"עובד", איש קריירה ספרותית, המשמש גם כעורך כתב העת "כתובת" וממייסדי החבורה הירושלמית.

שירת שטרנברג היא שירת התבוננות ביומיום, בטבע העירוני, בחיי המשפחה, שירת אדם קורא ואוהב ספרות (מורה לספרות במקצועו), תרבותי ומתרגם. תרגומיו לשירת פטריק קוואנה האירי היו משובחים ביותר, אבל לא כן ספרו החדש, בו הוא עורך ניסיון להיות ערטילאי ומטאפיזי, ונכשל לחלוטין. כשהמשורר קרוב אצל הביוגרפיה שלו ועירו, ירושלים, ומתמקד בפרטים, הוא טוב בדרך כלל, כמו גם כשהוא עוסק באהבותיו הספרותיות (בספרו "הדף הוא מישור", אולי ספרו הטוב ביותר, בשירים המוקדשים ליאיר הורוביץ, לעמיחי, לספרות האנגלית), טוב גם אם מוגבל ושמרני. כשהוא מנסה להרים יותר, להגיע לפסגות של טד יוז או קוואנה, הוא נכשל בגדול.
שטרנברג הינו משורר "יורם", לעתים במובן החיובי של המילה. הוא אוהב לעסוק באהבה, בזוגיות, במשפחה, ביפי העולם, ביפי הספרות, ביפי היופי, משורר אסתטיקון, ובכך הוא מייצג של רוח התקופה, של שירת דורו. כשהוא מתבונן בצניעות, השירים טובים, כשהוא מתחיל לפטפט בסגנון דיבורי אותו הפנים, כנראה, משירת יצחק לאור, בעיקר המאוחרת, ה"יורמיות" הופכת לנרקיסיזם מתיש.
כמובן שלא תמצאו על כך דבר וחצי דבר בביקורות על שירתו בקריית ספר שלנו, מאלי הירש, דרך ארז שוויצר, ואף יונתן ברג – כולם כתבו על "טקסי הערב". כי הביקורת העברית איננה יכולה להכיל ניואנסים – או שהמשורר טוב ומכובד ובזה נגמר הסיפור, או שלא כותבים עליו. אבל יש גם מקרי אמצע, של משורר מלומד ומוכשר, כפי שאראה מיד, אבל גם נוטה לקלות הקלדה חסרת כיסוי.
נתחיל לקרוא. על גב הספר "הסברים" לחמשת פרקי הספר, מצוות הגברת לאה שניר, עורכת סדרת "ריתמוס". בפרק הראשון דוברים "קולות ארכאיים, שבטיים, שקיומם קרוב מאוד אל יסודותיו הראשוניים של הטבע". כנראה שישנה כאן השפעת השירה הכפרית של המשוררים האיריים בכלל וקוואנה בפרט, אבל שטרנברג חי בירושלים. אין הדבר אומר שמשורר אינו יכול להפליג בדמיונו, אבל יש גבול ליכולת ההמצאה:
"אין קץ למישור. // אך היה מי שחצה אותו עד תומו. גבוה וקדום מכולנו,/ חזק כענף צעיר וקשוח כגירית… הוא אמר: השמש היא כלבה רעה. / הירח מלא עיניים. / את דמי איני מראה לאיש. / הזמן הבהיק וסנוור. / האדמה שרטה את עורו בטרפיה. / צילו הרחיק, פוצע בין יום ולילה".
אני דווקא מחבב שירה ערטילאית כזו של דוד פוגל או עוזר רבין, אבל הערטילאיות כאן איננה מסמנת דבר. זהו אוסף של משפטים יפים בשפה גבוהה ( "הירח מלא עיניים", "הזמן הבהיק וסנוור") שאין מאחריהם דבר מלבד התייפיפות, המאפיינת את המשורר לכל אורך דרכו. סדרת שירים שבאה אחר כך עוסקת בחיות. שירי החיות של טד יוז, ששטרנברג ודאי מכיר, היא משיאיו של המשורר. כאן ישנו רק חיקוי חיוור, של מי שספק אם ראה את החיות האלה כלל, אולי רק בגן חיות: "הזאב דיבר ראשון:/ הביטו אל תוך עיניי, בני אדם./ שם, הירח האמיתי, הקר, של חייכם./ געו בפרוותי, /רטובה מאוד הלילה…". "האיל מרכין את ראשו. / הס עולה מן האדמה, עצי האורן רוחשים ברוח. / טפיחה חרישית במרחק, ים עתיק פועם מעבר לגבעות… והאיל מרכין את ראשו, מעיר אותנו מתוך חיינו/ לזכור את יופיו שאין לו פיתרון".
משפטים יפים, מיופייפים, מזלזלים בחיות. מ"THE TIGER" המופתי של בלייק ועד לשירי החיות של טד יוז, ועד לסתמיות של זאב המדבר פתאום – "שם הירח האמיתי, הקר, של חייכם". זוהי שורה של משורר מיומן, מכיר שורות יפות, יודע לעצב אותן, אבל לא מחובר עד הסוף לנושאו. השימוש במילים גבוהות – "מרכין", "רוחשים", "טפיחה", מאפיינת את מרבית השירה העברית הצעירה. אין רע בשפה גבוהה, השאלה אם היא טבעית למשוררים או שהיא התייפיפות עייפה של שירה שרוצה להכריז על עצמה כשירה, "גבוהה" יותר מהיומיום. "עצי האורן רוחשים ברוח" – כולנו מכירים את זה, אבל על המשורר לתאר זאת בצורה חדשה, אחרת הוא לוקח "יופי מן המוכן", בזול, כמו בצירוף "ים עתיק פועם מעבר לגבעות".
את חוסר הטבעיות והמיופייפות של שירי שטרנברג אפשר לראות היטב בשיר כמו "אורגת", המתאר עבודה סיזיפית במונולוג מופרך, שלעולם לא יכלה להשמיע שום אורגת בשום תקופה: "כבר אינני מבחינה בין חוטים ואצבעות./ יער כבד נשימה נפרש מקצה מחשבותיי… אגמים שחכמתם שקולה רק לליבם הצונן… עורי נסדק. הדם נשזר גם בלבן, גם בזהב…". יפה הרעיון לכתוב על אורגת, אמיץ אולי הניסיון לחרוג מהביוגרפי אל הערטילאי ההיסטורי, אבל שום אורגת לא חושבת על "יער כבד נשימה נפרש מקצה מחשבותיי". ואפילו אם כן, ויש כאן תודעה משולבת של משורר ואורגת, הרי הצירוף "יער כבד נשימה" הוא גס, יערות הרי מרחיבים את הנשימה, למה הכוונה? וגם אם מדובר ביער מטאפורי, זה פשוט לא אמין. ואי אמינות בשירה פוגעת ביופי, כי האמת היא היופי.
המשך השיר מוצא את המשורר מצטנע, מתבונן, קונקרטי יותר, מחובר יותר לאורגת: "בחוץ, בין הבתים, אינני מדברת עם איש. / כלבים נובחים בעברי. אני מיידה בהם אבנים/ והם נסוגים ברטינה".
בעוד מחזור זה מערב יופי עם מלאכותיות, הרי במחזור הבא ישנו רק הד רומנטי בנאלי ומביך, המאפיין גם הוא לא מעט מהשירה העברית הצעירה, שירת רומנטיקה בגרוש: "אהוב, עצי שקד/ שטים בין גבעות ירושלים/ כאלמוגי ענק. ריקודם העתיק/ חולף בחלומי… גיששתי אחר אהבתך… עשית אותי לציפור השיר היפה, / אובדת בין עצים לא לה… ומה נעשה בזמן המתחלף?… ים ירוק, קרחוני, נשבר בחזי…".
עייסק ביש. דימוי האלמוגים חוזר בשירת לאור המשפיעה על כל השירה העברית הצעירה, אבל מה הקשר שלו לגבעות ירושלים??! מה ההתייפייפות הזאת של עצי שקד עפים? "עשית אותי לציפור השיר היפה"? ומה זה "ים ירוק, קרחוני" בירושלים? ושוב המילים הגבוהות – "חולף", "אהוב", "נשבר בחזי". עייסק ביש.
המחזור השלישי עוסק במושבה בארץ ישראל של שנות השלושים, שם הוא נצמד לתיאורים קונקרטיים אבל קונקרטיים מדי, יבשושיים, והקורא לא מצליח "לראות" את המושבה יחד עם המשורר. אלה אינם שירים רעים, יש בהם ניסיון תמטי של המשורר "לזרוק" עצמו לנוף אחר כדי לפגוש עצמו מחדש, ויש גם צירופים יפים מדי פעם, צנועים יותר מאלה הקודמים, כמו "סדיני השרב", או פשטות שורה כמו "חלום ארץ קרה יותר חולמת המושבה הדבוקה בשנת צהרים חמסינית". אבל מצד שני גם שורות הגובלות בגראפומניה, כמו: "קיץ, קיץ!/ אני שר כמו חולה. / ברח קיץ, זבוב/ טיפש! אשיל/ את עורי ובצל/ החומה אתכנס". אכן, אין רבות לומר בשבח זבובים, אבל הירידה הפתאומית במפלס השפה פשוט טפשית. על המשורר לקרוא את שירת השרב של אסתר ראב.
שיר יפה יחידי במחזור, לדעתי, הוא "בממלכת החורף", בו שוצף המשורר בשורות ארוכות המתגברות יחד לאיזה סופה צורנית המתאימה לסופה הפיזית המתרחשת בשיר:
"דקלים שטופי רוחות, הלמות כפות הרוח על חלונות ועל פתחים. / פנס רחוב דקיק אבוד בתוהו… אין מילה, אין אדם ברחובות, על החוף, בסמוך למסילה/ רק ממלכת החורף, רוח הלילה המר… כלב אחד שננטש מי יודע מתי, מתקפל אל עצמו/ במחבוא אחד הבתים" וכו'. תיאור קונקרטי ומדויק, והערטילאיות של הרוח והרחובות חסרי השם מעניינת בעיקר בנקודת החיכוך עם הספציפיות של המסילה.
במחזור הרביעי שטרנברג חוזר הביתה, לירושלים, ושם כוחו, כמו בשיר "חמור בנחל רפאים", הרחוק מרחק מזרח ממערב מהזאבים והאילים חסרי הממשות של המחזור הראשון:
"מישהו קשר אותו אל עץ/ בשיפולי גבעה, על יד/ ההיסטוריה. / אין לו מושג. / תפקידו לא נהיר לו כלל. / עורו מגורז זבובים. / עץ זית אחד. סלע קשוי שמש. / קוצים. / מישהו קשר אותו שם ושכח. / יבוא אולי בערב. / נעירתו מחרבת את השחר".
יפה. מקומי. ולא לחינם הבורא נקרא גם מקום. ללמוד נשמת מקום זאת אמנותו של המשורר, והיא איננה קלה. שטרנברג מכיר את ירושלים, הוא למד מעמיחי את האפשרות להעמיס מטאפורה גדולה על משהו זעיר, חמור אחד מסכן, נוגע ללב, מתואר בפשטות, "נעירתו מחרבת את השחר". מי שרוצה להעמיס על גב החמור משמעויות פוליטיות מוזמן, אבל השיר יפה גם כך.
ועוד שיר יפה ועכשווי על הרכבת הקלה של ירושלים:
"בין הר המתים ומעונות העובדים בין בתי/ הציבור ומורדות ים המלח, בין לכלוך/ וגבבה, בין ברכה וקללה תמהר ותשוט/ רכבת קלה, אוורירית כמחוג, מהירה, מהירה, מבריקת/ חלונות, בין צמתים ושכונות… כי מתחת לעיר הבנויה רובצת תמיד/ העיר המתה, וקולה מתנשא בדממה הגמורה שבין קודש וחול,/ בהדה הקדמון של צפירת השבת. / שתי רכבות אחיות נוסעות מבלי דעת מי/ צילה של מי, מי שרה אל בני האדם/ ומי למתים".
למה זה יפה לדעתי? כי זה פשוט, מקומי, כי ישנה אירוניה קלה כלפי הרכבת (האיטית, כידוע), כי יש תפיסת מקום של ירושלים המשלבת מוות וחיים, כי יש דיוק כמו בצירוף היפה "הדה הקדמון של צפירת השבת".
האם המסקנה היא שעל משוררים לכתוב רק על הקרוב והמקומי? לא ולא. אין זה רעיון רע להפליג אל מושבה בשנות השלושים או אפילו לאורגת או לחיי זאב. השאלה היא עד כמה הכותב מצוי בעומק חומריו, עד כמה הוא מרגיש אותם, ועד כמה הוא מדייק במילים.

wordpress hit counter

מודעות פרסומת

ניווט של פוסט יחיד

53 מחשבות על “בדיוק/ יובל גלעד – על "טקסי הערב" לליאור שטרנברג

  1. מאת ניר לוי בתאריך :‏

    יובל גלעד צודק בכל מילה שלו

  2. מאת maya בתאריך :‏

    איני מסכימה לביקורת השוללת שלך על ליאור, אנחנו חשופים כיום באמצעות
    האינטרנט והטלויזיה לכל כך הרבה מקורות: נופים אנשים אירועים לא רק כיום אלא מתקופות שונות, שמשורר וכל אדם ובפרט אמן רגיש יכול לכתוב ולהגיב על נופים ואוביקטים
    שהוא מעולם לא ראה ונמצא בהם לטעמי שטרנברג עשה זאת ביופי וכישרון
    מאיה בז'רנו

  3. מאת יובל בתאריך :‏

    שלום מאיה, אני עצמי כתבתי שזה אפשרי ברשימה, אך לדעתי שטרנברג לא מצליח כאן במשימה, שהיא לא פשוטה אבל אפשרית. בשירה הכול קם ונופל על צירופים, והצירופים שהבאתי, לטעמי, לא רגישים ומיופייפים, הם יפים לכאורה, הם "שיריים", אבל אין בהם חד פעמיות שחיונית לשירה. אלה העוסקים בעולמות רחוקים, לא כן חלק, חלק קטן מהספר לדעתי, מהשירים המקומיים. אבל הביקורת לגבי הצירופים, המיופייפות, הספרותיות המסוימת, תקפה גם לגבי ספריו האחרים של שטרנברג, הם רק בולטים יותר בספר הזה.

    יש נוסח חדש של איך צריך להיראות שיר טוב, זהו נוסח המושפע מזך במידת מה, ומיצחק לאור במידת מה, רק בלי הפוליטיקה, ונענים לו שטרנברג, אליהו, גרוסמן במידת מה, שמכבירים שירים וצירופים בלתי רגישים, לא יחודיים, ומתבססים על ה"דימוי" של המשורר בצירוף שורות זורמות אחת לשנייה ונשמעות "מכובדות", וגם התימות חוזרות – כמה הילדים שנולדו לי נפלאים, כמה קשה להיות משורר, שירת פופיק שאיננה קשורה למסרים שהתודעה קולטת ופולטת בעולם מחריש, שירת אני שאיננה רואה עולם (ושטרנברג יודע לראות עולם, עשה זאת יפה בספרו הראשון "בית" שם החל בשירת "דברים" המזכירה במשהו את שירת הדברים של רילקה, ובשירים העוסקים בספרות בספרו השלישי. אבל השירה בספר זה היא ברובה שירה להיום, שלא תחזיק מחר.
    אבל כל אחד זכותו לדעתו כמובן, ולפחות שא"מ נותן כאן במה להגיד את מה ש"אסור" להגיד במסגרת עולם ביקורת השירה הישראלי, שלא מעניין כמעט איש, ומה שישנו – כולו צפיחית בדבש חסרת כיסוי, אלא אם מתכוונים לכיסוי של יחסי ציבור.

    • מאת Kaylan בתאריך :‏

      anonymous,Nice to see another science fiction fan posting here. A quick check of memory (and help from google) identify Larry Niven as an author who played around with those ideas, although he wrote his stories several years after Kevorkian's advocacy on this began (might even have been Niven's inoenratioi).Thpsdore Sturgeon has also played with these ideas in some of his novels. –Stephen

    • Aquinze : Un appartement une-chambre n’est donc pas l’équivalent d’un studio, qui se dit ici “flat”…☞ En parlant d’ homophonie, celle-ci est plutôt flatteuse…

    • Pour les midi-chlorians, je suis d’accord que c’est introduit n’importe comment, mais je l’ai plus vu comme un rapprochement des racines med-fan de SW.Le titre de chevalier (au sens médiéval) était héréditaire, donc pour être « chevalier Jedi » tu dois avoir le sang, la lignée qui va avec.

  4. מאת שמואל בתאריך :‏

    שי אריה,

    מה מטרת הפוסט הזה שאתה מנפיק מדי זמן?

    אני לתומי חשבתי שאתה נחשף לשירים (מקריאה, מתוך ששולחים לך), מתרשם, חלקם כנראה מפעים אותך, ואתה חולק איתנו, הקוראים, אותם שירים שחשבת שהם "שווים", לטעמך, ציון והכרה מצד אוהבי שירה.

    אבל כאן אנחנו ניצבים פתאום מול מבול של דברי ביקורת (ואין לי הכלים לשפוט, כי לא קראתי, אני חייב, לכאורה, להסתמך על אותם ציטוטים ששלה המבקר כדי להוכיח טענותיו), בלי שום היכרות מוקדמת, שקטה יותר ובלתי שיפוטית, עם חומרי הספר…

    נראה שמשהו השתבש כאן, אלא אם לא הבנתי, מלכתחילה, את כוונותיך.

  5. שלום שמואל. לא הבנתי, במה אתה רואה פגם בכך?

    • מאת שמואל בתאריך :‏

      מצאתי קושי להתמודד עם שטף של ביקורת על חומר שלא הוצג לי ושלא נתנה לי האפשרות לפגוש אותו בעין ניטרלית, טרם הביקורת.

      נדמה לי שלו אתה, בפוסט מקדים נפרד, היית מביא שיר-שניים-שלשה של ליאור, עפ"י בחירתך, ורק אח"כ חושף אותנו לאותו מאמר חריף של ביקורת אשר איננה מעניקה לליאור שום הנחות – הייתי מתמודד עם התכנים ביתר נינוחות, וחשוב מכך, היתה מוענקת לליאור (שאין לי שום היכרות אישית אתו) הזדמנות הוגנת יותר להציג את פרי עבודתו.

      נוצר מצב שכל מי שלא קרא את הספר – פוגש את המשורר בפעם הראשונה דרך הפריזמה של הביקורת הקשה – זה לא פייר…

      • למען ההוגנות, הנה שתי ביקורות מחמיאות על ספרו של ליאור שטרנברג:

        האחת, של ארז שווייצר ממוסף הארץ ספרים:
        http://www.haaretz.co.il/literature/poetrybelongings/1.1662572

        השנייה, של אלי הירש ממוסף הספרות של ידיעות:
        http://elihirsh.com/?p=3621

        שתי הביקורות כאמור מביאות זווית שונה.

        אני, אם הבאתי כאן את הביקורת, יש סיכוי רב שאני מסכים עם דבריה, לפחות עם רובם. כך שאם אביא שיר או כמה של שטרנברג, לדוגמה, או מושא ביקורת אחר, מבלי שאכתוב עליהם, אז מה הטעם?

      • פרט לכך, במה זה היה שונה אם היית קורא ביקורת שמשבחת את ספר שיריו של ליאור שטרנברג או כל מישהו אחר, מבלי להיחשף לשירים קודם לכן, בעין נייטרלית? האם בכך לא היה משום חוסר הוגנות?

        • מאת שמואל בתאריך :‏

          אכן, גם הבאת ביקורת משבחת מעוותת את התמונה, ולכן עצתי היתה ליצור איזו פאוזה בין המפגש עם "דוגמית" מתוך עבודת המשורר, לבין פוסט הביקורת.

          אני מנסה לשים עצמי בנעליך: נניח אפילו שהיית מביא ציטוט קצר (רק בתור מתאבן), "עירום" – ללא פרשנות, ובצידו הודעה שבעוד פרק זמן נתון יוקדש הפוסט הבא לביקורת על … ספרו של … – היתה זו דרך לאפשר לקוראיך לחשוף עצמם, באופן שיבחרו, לאותו ספר שאו-טו-טו יונח על שולחן המנתחים.

          הטעם המריר (אצלי) נוצר מתוך תחושה של חוסר אונים. כאילו נגזלה ממני האפשרות לפגוש חומר שירי שלא דרך פילטר של ציטוטים מגמתיים של מבקר (לטוב או לרע).

  6. מאת אורנה ריבלין בתאריך :‏

    שלום רב ליובל גלעד ,
    קראתי את רשימתך בעיון אולם מאחר ואיני מכירה את "טקסי הערב " של ליאור שטרנברג ,לא נותר לי אלא להסתמך על רשימות הביקורת שלך ושל עמיתך למקצוע .
    ובכל זאת ,שומרת לעצמי הזכות לקרוא ,להחשף ולהתרשם מ"טקסי הערב " שכן ,גם "בטעם "עסקינן .
    תודה על הסבת תשומת הלב ועל הביקורת אשר אפשר להפיק ממנה תובנות בהקשר לשירה באשר היא שירה ולמלאכת הביקורת עליה .
    ערב נעים,
    אורנה ריבלין .

    • מאת יובל גלעד בתאריך :‏

      שלום אורנה ותודה.
      אנא עייני בספר, ואולי ממצאייך יהיו הפוכים משלי ודומים לאלה שצורפו בלינקים – של המבקרים שוויצר והירש. אין בכך כל רע, הרע הוא העדר הדיון, הז'דאנוביזם של צפיחית בדבש שקיים היום בשיח הביקורת בספרות ובשירה, שהורג כל דיון, כל דעה אחרת או אפשרות לשיפור של האמנים הנדונים, וה"נידון" כאן הינו בהחלט אמן, גם אם לדעת מקליד הרשימה – אמן שאינו ממצה את יכולתו ונכנע לצו השעה של שירה מיופייפת.

    • מאת Bella בתאריך :‏

      Overall though, I feel their ability to make saaiortrl choices is only an artifice: an illusion that they have rights over their body when in actuality they have very little control over it.

  7. מאת מוטי בתאריך :‏

    שלום יובל,ערב טוב.

    עברתי בעיון על הביקורת שלך,מספר פעמים ואני יכול לומר במלוא האחריות,שהיא הוגנת לחלוטין למשורר,דהיינו עניינית.אם ליאור שטרנברג ייכנס לרשימה שלך כרגע ויקרא אותה בעיון,לא תהיה לו כל סיבה להיפגע.נראה לי שהוא יוכל לומר לעצמו:"הוא צודק או הוא אינו צודקאו צודק חלקית".סה"כ נראה לי שהמשוררים בתוכם יודעים ומכירים את האמת על יצירתם.

    אין כאן כל דבר מתמיה.ברור מאליו,שאפילו אם סופר או משורר הוא טוב,לא בהכרח כל יצירתו היא טובה ולא בהכרח קיימת רמה אחידה אפילו ביצירה אחת,בחלקים שונים שלה.מה שאנושי,נוטה לפגמים ודווקא לאורם של הפגמים כוחו של היוצר גם מתגלה.כשם שלא כל היצירות ולא כל היוצרים עלי אדמות נכנסים לקאנון הספרותי,כך וודאי במכלול יצירתו של כל יוצר יש בסופו של דבר מספר מסוים של יצירות שבהן קולו בא לידי ביטוי באופן המובחן והייחודי ביותר והם אלו המרכיבות את תמצית עוצמתה של יצירתו.יש יצירות,שכמובן לא תעבורנה את הסף.

    סה"כ,אתה מעלה שאלות חשובות הנוגעות לאותנטיות היצירתית וכיצד מגיעים אליה או משמרים אותה.נדמה לי,אולי,שכדאי לשים לב למקרה ידוע בספרות של משורר בשם פרננדו פסואה,שהצליח ללבוש על עצמו דמויות רבות של משוררים דמיוניים ולכתוב מתוך עורם.השאלה הנשאלת לגביו היא:האם הטקסטים שכתב מתוך אדרת המשוררים ההם היו טקסטים אותנטיים,דהיינו מייצגים דבר מה בנפשו,גרעין ייסודי,שהמלבוש שבו הולבש אינו חשוב עוד במיוחד?או שמא היו וירטואזיות של מוח גאוני,שהצליח על סמך ידע רב ליצור מארגי חיים שלמים שמעולם לא חי בעצמו??

    בתכלס,משורר עושה שימוש אחר בשפה מאשר סופר,אבל עדיין יש בכוחו לברוא עולמות אחרים,הנובעים מדמיונו ולאוו דווקא בהכרח עולמות סמוכים לו.די אם ירגיש את האינטנסיביות הרגשית של "העולמות ההם" ויחוש אותה במלוא העוצמה,כדי שיוכל להקרים עליהם עור וגידים ובשר.

    אתה טוען,כפי שהבנתי,שליאור שטרנברג לא הצליח לעשות זאת.אינני יכול לאשר את דבריך או לסתרם משום שאינני מכיר את הספר,אבל עדיין ברצוני להתייחס,אם גם בערבון מוגבל לחלק מהשורות שהבאת מהספר ואשר בעיני מייצגים,כך זה נראה לי,לאוו דווקא, התייפיפות חסר כיסוי,אלא סמליות עדינה,שהיא בהחלט לגיטימית ורלוונטית.

    כך למשל את השורות,שהבאת "אין קץ למישור,אך היה מי שחצה אותו עד תומו/גאה וקדום מכולנו/חזק כענף צעיר וקשוח כגירית/הוא אמר:השמש היא כלבה רעה/הירח מלא עיניים/את דמי איני מראה לאיש/הזמן הבהיק וסינוור/האדמה שרטה את עורו בטרפיה/צילו הרחיק,פוצע בין יום וליל.

    היכן כאן בדיוק יש התייפיפות בביטויים כמו "כלבה רעה" או "ירח מלא עיניים".אלו הם ביטויים של האדם הקמאי,,הקדמון,אם תרצה,הנוטה בכוח הדמיון שלו להאניש את הטבע ואת כוחותיו ולסגוד להם הרבה יותר ממה שמסוגל לו האדם המודרני,שאיבד במידה רבה את היכולות הללו:"לעבור את המישור שאין לו קץ".אם תרצה,תוכל לראות בכך את החיים הליניארים,המוסדרים,המדעיים,המודרניים,הכלכליים,שבהן גורלו של האדם שזור.מה אפיין את האדם ההוא,שאולי אם נתאמץ במיוחד נוכל למצוא אותו בתוכנו?גמישות(חזק כענף צעיר וכאן החוזק הוא בגמישות)וקשוח כגירית.את דמו האדם הזה אינו מראה לאיש כי הדם הוא הנפש והסמליות כאן ברורה,זה עניין של הישרדות.המשורר מראה את דמו לכל דיכפין ולכן נמצא במצב תמידי השונה מהותית מאותו אדם קדמון,שכוחו עומד לו לחצות מישורים ודמו וכוחותיו אינם מדולדלים.אם אנשים קטנים מטילים צל גדול בשוקע השמש,הרי ענק שכזה,צילו הארכיטפי אכן פוצע בין יום ולילה!

    דברעם דומים ניתן למצוא על שירי החיות שהבאת.אולי נראה שהמשפטים מיופיפים,אבל נראה לי שמשמעות יש בדברים.הזאב הוא אותו זאב שמופיע תמיד בספרות,הצד האינסטנקטיבי,הדרוך לטרף,המיילל אל מול פני הירח המלא בלילה מלא טל ורטיבות(לכן פרוותו רטובה)האיל,סמל התום,כמו השה לעולה בעקדה,כמו דמות ישו בסמלי הברית החדשה,אין כאן מילים ריקות מפשר,שלא ניתן למצוא להן משמעות.
    ולמרות שקשה לי להבין את השורות האחרות שהבאת,עדיין ניתן לומר לדעתי,שהאורגת היא אכן המשורר וכי יער יכול להיות כבד נשימה.לו הציפייה שלך מהיער היא זאת החשובה,אלא התמונה שאליה מכוון המשורר.מהו יער כבד נשימה?אפשר לראות כאלו לעיתים בערוץ 8 או בנשיונל גאוגרפיק.היער יכול להיות כבד נשימה באזורים הטרופיים,כאשר ערפל מכסהו(ומטבע הדברים מכביד על נשימתו) ואו אז גם לא ניתן לראות דבר.

    בקיצור,קשה לי לשפוט,אינני מכיר את המשורר ויצירתו מעבר למה שקראתי פה ושם באינטרנט(ואכן המליצו לי בעבר לקראו רק שלא מצאתי עדיין זמן לכך:),אבל עדיין השורות שהבאת או לפחות חלקן עשויות להתפרש בצורה שונה לחלוטין.
    זה לא אומר כמובן שאינך צודק בביקורתך או לפחות צודק חלקית,אבל זה מראה תמונה שונה של הדברים,לפחות מבחינת משמעות(דהיינו שהמילים אינן חסרות מובן או רק מנסות להיות יפות).

    בכל מקרה,נסיים כאן.יש גבול,כמו שאומרים,גם למילים,גם לשפה,גם לתגובות שלי.:)

    • מאת Letitia בתאריך :‏

      These topics are so coinnsfug but this helped me get the job done.

    • I laughed so hard at that comment, Didi (I do the same thing, sometimes and have to back-peddle and think, 'what??!'Yes, I am trying my hand at notecards that contain hi-res photos of my framed art and canvases, as well as some of my photography. I am dragging my feet but will get there. I keep thinking I should now wait until after surgery and THEN work on them because I won't be able to do much else.Read The Host. You won't regret it. Very well done.

    • বলেছেন:Congratulations for posting such a useful blog. Your blog isn't only informative but also extremely artistic too. There usually are extremely couple of individuals who can write not so easy articles that creatively. Keep up the good writing !!

  8. מאת יובל בתאריך :‏

    תודה מוטי. הארת לחיוב משכנע שיר שהבאתי כבעייתי על ה"גאה הקדום". מצד שני – הארת לי בעיה ברשימה – כוונתי היתה לדבר על בעיות מבניות בשירת שטרנברג (קראתי את כל חמשת ספריו) – ואני רואה שהדבר נתפס כביקורת נקודתית לספר זה, לכן, בהכשירי את הדבר לדפוס, אצטרך להרחיב ולהדגים מספרים נוספים.

  9. מאת שמואל בתאריך :‏

    בעולם הישיבות היתה מתהלכת בדיחה שבחורי הישיבות מכירים את השולחן ערוך דרך "קצות החושן" (ספר לימוד הלכה מלפני מאתיים שנה), ואת הגמרא דרך השולחן ערוך, ואת התנ"ך דרך הגמרא. כך בחור ישיבה שמעולם לא קרא בתנ"ך קפץ להגיד דברי-חכמה על תוכנו מתוך ציטוטי התנ"ך בגמרא, אבל בעצם גם את התלמוד לא הכיר אותו בחור ישירות, אלא רק מכלי שני או שלישי…

    כך הכותבים כאן מעידים על עצמם שמעולם לא קראו את ספר השירה עצמו אבל ששים להתפלמס עם המבקר תוך הסתמכות על שברי שירים מתוך ציטוטים נבחרים של המבקר אשר הביאם כדי לבסס את טענותיו.

    אין לי שום טענות ליובל, אבל האם מעשה זה נראה לכם הגיוני? האם אפשר לשפוט פיל לפי המישוש של קצה זנבו?

    וזו עוד סיבה, ידידי שא"מ, להצדיק את הגישה שהצעתי למעלה…

    • מאת מוטי. בתאריך :‏

      שלום שמואל,

      אני מניח שהתכוונת בדבריך,בין היתר אלי.נראה לי שקצת פיספסת את כוונתי.

      דברי אינם הצטרפות לביקורת על המשורר(כי,אכן,העדתי,שאינני מכיר באופן גורף את שירתו)אלא התייחסות לדברי המבקר כיצירה נפרדת.אני בודק את דברי המבקר עצמו ומתייחס לתכנים שהוא מביא ומפרש.כיוון שמדובר בשירה,ישנה בהחלט אפשרות ללמוד מקטעי שיר דברים רבים הקשורים בפרשנות שונה.הצעתי פרשנות שונה לחלק מהקטעים שהובאו.

      דבר שני,ביקורת היא אכן הצעה לקריאה,כדברי יובל ולכן בכל פעם שיובל פירסם מאמר,חיפשתי באינטרנט כמעט כל שיר שיכולתי למצוא הקשור לאותו משורר(ואכן יש לא מעט)וקראתי אותו קריאה זהירה(אם כי לא מעמיקה לפי הסטנדרטים שלי)כדי לקבל נקודות התייחסות.

      זה אכן לא מספיק לביקורת,אבל זה בהחלט מספיק כדי להבין את הרשימה של יובל יותר טוב ולהתייחס באופן ענייני לנקודות מסוימות שהוא מעלה.כך אני שומר על עצמי מפני אותו דבר שאתה חושש לו כל כך והוא יצירת דיעה קדומה על משורר או שיר בגלל ביקורת.(טובה או רעה,זה היינו אך)

      אכן,יש לקרוא את מכלול יצירתו של המשורר על מנת לחוות דיעה יותר מלאה וזה אכן תפקידו של המבקר.תפקידי כקורא ביקורת הוא שונה והוא לקרוא את הביקורת באופן מושכל,פעיל,מעורב עד כמה שאפשר(וזה אפשרי,אל תשלול לעולם דברים משום שאתה חושב אחרת,בדוק את המחשבות שלך ואת האנלוגיות שלך היטב,יש בהם כדי לתעתע!)

      יום טוב.

      • מאת שמואל בתאריך :‏

        אבל מה העדפתך, מוטי, האם תרצה לפגוש יצירת משורר לא מוכר לך, בפעם הראשונה, בדרך של קריאת ביקורת עליו?

        • מאת מוטי בתאריך :‏

          התרגול שלי (לפחות אחד מהם)זה לא לתת העדפות להעדפות שלי,במידה ויש כאלה(תמיד יש,מן הסתם:).כל החיים מתווכים לנו בידי סוכנים למינהם,החל מהלידה וכלה במוות.התפקיד שלנו הוא ללמוד לקחת מה שטוב לנו ולנקות א מה שלא מועיל,לא מקדם,לא מפתח.מביקורת אפשר ללמוד הרבה דברים ולדעתי כדאי להתמקד בזה.טכניקה ידועה בלמידה של כל תחום חדש היא לשאול עליו שאלות בטרם הלימוד עצמו.קריאת ביקורת על משורר,שמעוררת שאלות באופן כללי לא רק על סגנונו אלא גם על שירתו בטרם קראת את שיריו,עשויה לסייע לך בקריאה שלאחר מכן במיקוד רב יותר.לעיתים,כמובן,יש בזה גם כדי לפגום בתהליך,אך זה תלוי אך ורק בך איך אתה מגיע לקריאה ומה אתה עושה עם הדברים.למשל,אם היית קוןרא סקירה מאוד אוהדת של שירתו של שטרנברג,האם זה לא היה משפיע עליך כמו סוג של סם מרדים במידה ולא היית מתייחס לטכניקה הזאת של הסקירה,כיצירה בפני עצמה שיש להתבונן בה ללא כל תלות ביצירת המשורר?
          יובל משפיע עלי בדיוק במקומות שאני מעונין לקבל השפעה,לא יותר מזה ולא פחות מזה.יש לקרוא קריאה קשובה כל דבר שאנו רוצים להפיק ממנו משהו.זאת השורה התחתונה ואו אז אין לי או לך מה לחשוש.הכוונה מאוד חשובה כאן.היא תקרב אותך לתודעת מתחילים(והרי כל קריאה אחרת של כל משורר אחר( או בכלל)
          ,שאתה מביא איתך גורמת לכך שכבר אינך קורא באופן נקי לחלוטין כמעט שום דבר,(בין אם יהיה אפילו בפעם הראשונה).אלו היו נקודות למחשבה.

    • מאת Vinnie בתאריך :‏

      Felt so hopeless looking for answers to my quisetons…until now.

  10. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך :‏

    שלום שמואל ותודה על התגובות. אבל גם פרסום שניים ואפילו עשרה שירים לא יספיקו, יש צורך לקרוא לפחות את הספר עצמו אם לא את כל מכלול המשורר. עם זאת, אין צורך לחשוש כל כך מביקורת שלילית, אני למשל, כמשורר, הייתי נתרם רבות מביקורת שלילית מנומקת על מי מספריי. גם אם לא הייתי נהנה במיוחד, כמובן…
    ביקורת היא דיון, הזמנה לקריאה. זה לא שונה מכל דיון פוליטי או חברתי שמתרחש בכל אתר ובמה, ואף פעם איננו יודעים הכל. המבקר מבסס את "סמכותו" על קריאה מרובה ואולי גם השכלה אקדמית, והקורא אותו נדרש גם להכרת האדם הכותב- מבקר, בכדי שהקורא יוכל לבסס לעצמו את מידת האמינות שהוא רוצה לייחס לדבר הביקורת. אגב, באינטרנט המרחב נגיש ובחינם, תוכל למצוא שירים רבים של שטרנברג,וגם ביקורות משלי, ולבסס דעה לגבי אמינות המקליד.
    בהבדל אחד – העיסוק הוא בציפור הנפש של האדם, שירתו. אבל כדי ששירה תשתפר, כדי שיצמחו לנו שוב ענקים כעמיחי או זך או אפילו ביאליק, חייבת להיות ביקורת, בהנחה ששירה גדולה חיונית לתרבות, והיא חיונית.

  11. מאת יובל בתאריך :‏

    אה, התגובה האחרונה היתה שלי, שכחתי לכתוב את שמי.

  12. מאת שמואל בתאריך :‏

    יובל שלום,

    אינני חושב שביקורת היא עניין איום ונורא, אינני חושש שהיא מסרסת, ונכון שדי נמאס מתגובות שהן רק מפרגנות-מתנחמדות למשורר. עד כאן הכל יפה וטוב, וגם נכון שהביקורת שלך יכולה להביא תועלת, מה גם שהיא מנומקת היטב.

    הענין שלי הוא בתופעה של קריאת שירה "דרך" מאמר ביקורת, בפרט כאשר המפגש הראשון של קורא עם משורר נעשה באמצעות ציטוטי 'צינור' הביקורת.

    אשמח אם תביע דעתך: האם זה ראוי? האם מומלץ? האם כך היית אתה מתכנן בליינד-דייט עם יצירתו של משורר לא מוכר?

    ולכן אני מנסה לשכנע את בעל הבלוג שלנו להעניק לקוראיו צפירת-התראה מוקדמת בדבר הגעתה של רכבת הביקורת לתחנה, לתת לנו הזדמנות לעיין (באמצעות הספר, או אפילו דרך הרשת) בשירה הנידונה בעין בתולית. לא כולם יעשו זאת, ברור, אבל אז, לפחות, לא יוכל אחד כמוני לקפוץ ולטעון שאנסו אותו לקרוא שירים דווקא דרך משקפיו של מבקר (נחמד או קטלן, זה לא משנה).

    • מאת ארגמן בתאריך :‏

      לשמואל, הפתרון לבעיה שלך פשוט.
      אל תקרא ביקורת על ספר כל עוד לא קראת את הספר.

      עבורי זה לא מהווה בעיה, ופעמים רבות בעקבות ביקורת הגעתי אל היצירה.
      וגם כמו שמוטי כתב, הביקורת היא גם יצירה עצמאית, שאפשר לקרוא אותה וליהנות ממנה ולהפיק ממנה (או שלא) גם במנותק מן היצירה המבוקרת.

      כך שהמסלול בהחלט יכול להיות דו סיטרי.

  13. מאת שמואל בתאריך :‏

    אני נאלץ להיכנע ללא תנאי:

    – או שלא אקרא את הביקורת בטרם קראתי את הספר,

    – או שאקרא את הביקורת כיצירה עצמאית נפרדת,

    – או שאקרא את השירים מתוך מאמר הביקורת תוך כדי גיבוש התרשמות עצמאית שאינה תלויה בדברי המבקר,

    – והכי טוב: שאקרא הרבה יותר ספרי שירה כך שלא יפתיעו אותי…

    העיקר שלא אציק לאף אחד ואמצא דרך לטיפול עצמי, ולא אתלונן על כך שביקורת הבאה בהפתעה עלולה להיות "ספוילר" ליצירת המשורר המבוקר.

    • מאת יש לי רעיון יותר טוב בתאריך :‏

      הכי טוב שנבטל פרסום ביקורת בכל מרחבי האינטרנט ובכל העתונות וכתבי העת המודפסים עד שנוודא שהאדון הנכבד קרא את הספר נשוא הבקורת.

  14. מאת שרית בתאריך :‏

    יובל, סתם מענין , למה אתה לא מפרסם את ביקורותיך בבלוג משלך?
    האם זה לא יכול להיות יותר נוח לך?
    או בעצם כדי להגדיל תפוצה, אתה יכול לפרסם גם בבלוג משלך וגם בבלוג של אחריםץ מה השיקולים?

  15. מאת יובל בתאריך :‏

    שלום שרית,
    המרחב הקיברנטי מפוצל ומבולבל כל כך, ונוסף לכך ישנו כיום מדיום הפייסבוק, כך שלדעתי, דרושה יותר ריכוזיות. ומאחר והבלוג של שא"מ עוסק בשירה, אז הוא מתאים גם לביקורת, כפי שהצעתי לו והוא קיבל.
    לגבי בלוג אישי – היה לי פעם באתר "בננות". יש יותר מדי בלוגים אישיים, ובנוסף – בלוג אישי גורם לכותב לרצות "לייצר" טקסטים כדי לשמור על קהל קוראים קבוע, וכתוצאה מכך גם לפרסם שטויות או דברים חצי אפויים או לא חיוניים. אני מעדיף במה "ציבורית" יחסית, שבעצם מהווה מעין כתב עת, בדומה לכתבי העת הספרותיים המודפסים להם אני מכור, רק כתב עת אינטרנטי.

    מה שעצוב, שבכל החלל האינטרנט העצום והחינמי, אין כמעט אף אתר ספרות פר אקסלנס. יש את הבלוג של רן יגיל, שהוא בעצם כתב עת, יש רשימות פה ושם, באתר יקום תרבות, היו כמה כתבי עת לשירה ("עיין ערך שירה", "שחרזדה") שנסגרו עד כמה שאני יודע, וה מ ו ן בלוגים שעיקר התוכן שלהם הוא פרסום עצמי של הכותבים. אני נגד יחסי ציבור מסיביים של כותבים, הבאה למודעות הקהל כן, אבל לא סרסור של השירה וחנופה לכל קורא, כפי שאפשר לראות מהביקורות, ובעד שיחה, ושיחה צריכה להתקיים בכתב עת.

    • מאת שרית בתאריך :‏

      אפרופו ריכוזיות, גם אני בעד, במובן זה שבלוג או במה אחרת משלך ירכזו את החומר שלך במקום אחד, ככה החומרים שלך מפוזרים בכל מיני מקומות. (וזה לא סותר בהכרח כאמור פרסום בבמות ציבוריות נוספות, אלא אם כן הבמות הנוספות דורשות בלעדיות).

  16. מאת סטיית תקן בתאריך :‏

    מענין איך רוב התגובות למאמרים של יובל גלעד סוטות מנושא המאמר
    זה כבר תופעה

  17. מאת יובל בתאריך :‏

    צודק. חבל. פחד. הדחקה. על אף שהבלוג עוסק בשירה ובמשוררים צעירים במקרים רבים, הרי מעטים קוראים ספרי שירה, כלומר הרבה גולשים, כולם בפייסבוק, אבל הספרים עצמם? זה מעייף, ומדובר כאן באחד המשוררים הנודעים ביותר מבין המשוררים הצעירים בין הארבעים. לכן חוסר היכולת להביע דעה, יחד עם סירוב כמעט מוחלט לקבל את העובדה שמישהו מוכן לבקר ואף באופן לא הכי חיובי.
    זה קיום של סימולקרות פוסטמודרני, הכול שווה, הכול ייצוגים, אין מקור, אין ספר רק דיבור על דיבור על דיבור על דיבור על ספר. לצערי גם אני משתתף בזה.
    יתרה מזאת, המגיבים כועסים על המבקר ומארחו שהעזו לבקר מבלי להביא את הספר כולו, באיזה דרך וירטואלית, כדי שיוכלו לשפוט את המבקר מבלי לקום מהכורסא, או לחליפין קוראים כמה שורות מצוטטות ומביעים דעה נחרצת, כי כזה העולם הפוסטמודרני – אני בעל דעה משמע אני קיים, ואין צורך להשקיע כל עבודה בדעה כזאת, אלא רק להיות בעל אצבעות מקלידות.
    לפחות הפעם לא קיללו את האם-אמא שלי, בינתיים, שזה סוג של שיפור.

    • מאת מוטי. בתאריך :‏

      איזה הכללות אתה עושה פה:).אפשר להרגע.הלכתי היום לרכוש את הספר של שטרנברג.אמנם לא מצאתיו על המדפים,כמו שאומרים,אבל בינתיים לא יכולתי להתאפק ולקחתי כמה אחרים.למה הדבר דומה?לילד עם הסוכריה בתוך החדר שמורים לו להתאפק ולא לאכול את הסוכריה,אבל כנראה שלו יש תוכניות אחרות:)נו,כשאני חושב על זה,אני אומר לעצמי,לפחות לילד שלי יהיה מה לקרוא בבית כשיגדל,אם כי אני לא בטוח עד מתי אימו תסבול את ההתנהגות הזאת.(אני יודע שהיא צודקת,אבל מה אני יכול לעשות?סוכריה היא סוכריה היא סוכריה,מה טעם להבטיח הבטחות שלא ניתן לעמוד בהן?:)

      אז הנה המשוררים שנוספו לספרייתי:אורי ברנשטיין,טוביה ריבנר,יונתן ברג,יהונדב פרלמן.(יונתן ברג ויהונדב פרלמן נרכשו כדי לשמור על שיוויון בין קשישים לצעירים וצעירים יותר:)

      הנה משהו משל פרלמן:"היופי הנודד"

      זהב ההרים מנגד
      נודד במהירות צפונה
      בד בבד עם שקיעת השמש
      והתקהות הזויות
      היופי נודד
      היופי נעלם
      היופי מבליח לרגע
      ומוחלף מייד באחר
      שעל פשרו קשה יותר
      לעמוד"

      (שיר קצת אלירזי הייתי אומר על מלאכת המתבונן הסיזיפית:)

      שיר נוסף בשם "כל פעם":

      כל פעם
      אנו מוצאים אחיזה
      באנשים אחרים
      ואז נשמטים
      איש לזרועות רעהו
      כל כך עזובים
      לנפשנו."

      אחיזה,לצורך העניין,היא גם אחיזה "שלילית",אבל הפוטנציאל הגדול הוא דווקא בנקודה הזאת שבה אנו נותרים לנפשנו,עזובים לכאורה.:)

      ובעניין זה,קח אחריות.גם פעם קודמת לא קיללו אותך.הייתה מריבה בינך למשוררת אחרת,שאתה בהחלט תרמת לה באופן מובהק.(אכן,גם היא)זה יכול היה להסתיים אחרת.לו רצית.

      • מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך :‏

        ביקורת (חיובית, לשם שינוי) משלי על שירת פרלמן תוכל לקרוא ב"עיתון 77" בגיליון האחרון. אשריך שיש בידך המעות לקנות כמה ספרים בו זמנית.

        • מאת יובל בתאריך :‏

          אה, שוב שכחתי לכתוב את שמי – האחרונה היתה שלי – יובל – ואשמח לשמוע את דעתך על ספרו של יונתן ברג – אחרי שתקרא. אורי ברנשטיין לא במיטבו כבר שנים. אם קנית את ספרו האחרון, הוא חלש, פרט לכמה שירים העוסקים במשוררים גדולים כקוואפיס. ספריו הטובים של ברנשטיין הם המוקדמים, "ערב עם סו" למשל, עד "מה שנשאר מה שלא". טוביה ריבנר משורר טוב, אבל פרס ישראל היה צריך ללכת לטובים ממנו קודם.

  18. מאת חושך שבטו שונא בנו בתאריך :‏

    מצאתי עוד מישהו שלא חוסך את שבטו
    http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aabbfw

  19. מאת יובל גלעד בתאריך :‏

    נכון, יואב עזרא שהתארח כאן לא מזמן
    משורר טוב, עם נטייה לעיסוק באינסוף ובמטאפיזי
    ופרש בודד כמבקר במייסי.
    אני גם מתכוון לעסוק במר ברג יונתן, שלדעתי הוא מקרה נוסף של כישרון
    נכנע לנוסח החנפני מיופייף השגור על ידי הוצאת "קשב".
    בביקורות של מר עזרא יש אומץ ואמת, אבל גם קפריזיות – הן קצרות ובדרך כלל לא ממש מנומקות, ולצד כיסוחים מהנים לקריאה אבל מוגזמים, ישנן גם מחמאות לגרפומנים חרופים , סתם כך כי הם "לוזרים" או כותבים על אהבה שלמבקר יש חולשה לנושא.

  20. מאת שמואל בתאריך :‏

    שלום שא"מ,

    שמתי לב שכל התכתבות כאן "מדביקה" לכותב, מצד ימין למעלה, מין תווית צבעונית (של gravatar), אני תוהה אם התווית שלי, למשל, מזהה אותי לפי כתובת הדוא"ל שלי, או לפי כתובת IP של המחשב שלי?
    אם כך הדבר יוצא שאותם כותבים בלתי מזוהים בשמם, כמו "יש לי רעיון יותר טוב" או "סטיית תקן", או "חושך שבטו" הם בעצם אותו אדם המכונה "שרית", שכן לכולם מודבקת אותה תווית זיהוי.
    אם זה המנגנון – מתברר שאי אפשר באמת להיות אנונימי, התווית חושפת את המסתתר…

  21. מאת אני בתאריך :‏

    קראתי את הידיעה המצערת, הבלתי צפויה,
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4292887,00.html

    יהי זכרך ברוך, משורר יקר, שי אריה מזרחי!!!
    חבל על דאבדין

  22. מאת moti בתאריך :‏

    אין לי היכן לכתוב את זה,אז אכתוב את זה כאן,בבלוג שלו,בתחתית .קראתי שוב את שני ספרי שיריו(שאני שמח שביקשתי לרכוש ממנו לפני כמה חודשים.)והמילים הללו,בחלק מהשירים תופסים פתאום עמקות חדשה ועצובה.אני מרגיש קרוב לשי,למאבקים שלו הפנימיים.לדעתי הוא הצליח לבטא אותם במרבית המקרים,בצורה חכמה,מאופקת ודווקא בשל כך מרגשת.

    הייתה בו שאיפה אמיתית לאיזשהו עולם טוב יותר,יפה יותר,מופלא יותר,יחד עם זאת הוא לא רצה לומר נואש למצוא את היופי אפילו במאבק בעולם הזה.להשלים,לפייס,ללמוד לקבל.להתפשר.זה היה המאבק.

    "פשוט אשב ואתבונן ביופי החי

    הרוטט מכל פינה נחבאת

    ברחובות גועשים שמחה לוהטת,

    בילדים במעופם הנפלא לרשת,

    אורות חבויים בבושה מורגשת.

    אחבק גור נמרים

    הטבוע על חזי.אחייך,ואגיד

    לילה טוב למנורה.

    -אתה מבין,רק ככה אוכל"

    (ציון,שיר מספר אחד)

    ובעוד בספר הראשון הוא חתם בשיר המתאר מאבק לשמור על ראשוניותם של השירים ועצמתם ההיולית, שיישארו כפי שהם נוצרו,ללא תלות בפרסום,טיוטה ראשונית,מאבק שלא נושא פרות כפי המצופה,הרי בספר השני,השיר החותם כבר מנסח את הדברים בכאב שאינו משתמע לשתי פנים(תרתי משמע)

    "יקירי,

    פריחתכם הייתה מבורכת,

    למרות כיעורכם,שימשתם קישוט.

    ההיפך מכך-למעשה,

    הייתם תבנית יופיי.

    כעת מכוערים,

    מלקחיים מייסרים

    חיטוט נרקיסיסטי,ובשר הפנים

    מתמעט ומרקיב,עוט מעט

    ויכלה.

    מעלים מוגלה מתחת לעור

    רק אני חש בנבלותכם.

    עתה אפשוט את עול הפנים

    ואעטה את צידו השני"

    אלו מילים חזקות מאוד(עור הפנים הוא "עול הפנים",המסיכה!),שבהן המשורר מעמיד מראה חסרת רחמים מול פני עצמו ופני יצירתו ומתבונן בה מבלי להסיט מבטו.

    השאיפה שבאה לידי ביטוי בספר הראשון של שי למצוא איזושהי דרך למציאות חלופית,המציאות שיש לילד התמים,אותה מציאות של יצירה מלאת דמיון ועמוקה,כמו זאת שיש בעליסה בארץ הפלאות,השאיפה הזאת כבר מתבררת בספר השני כמשהו שלא ניתן להשיג,יש איזושהי חזרה אל קרקע המציאות.

    הנה,בספר הראשון הוא אומר כך:

    (בשמה של הדמות יוספה)

    "לפעמים אני תוהה

    מה חושבים העיגולים

    במשולש

    דיזנגופרישמן איבנגבירול?

    באיזו זוית רוצים הם להיות

    ואיך רוצים להראות בפני

    אנשים של הצגה ראשונה?

    היכן מתחבאים הארנבים השמנים?

    מתחת לאילו מרצפות אפשר למצוא

    את המחילות שלהם

    תחת אור ירח מלא,כדי שאפשר יהיה

    לזחול איתם מתחת לאדמה?

    תגידו לי איפה,אני רצה שמה".

    בספר השני יש לנו כבר את השירים על איקרוס(קריסת הציפיות),על "בשר" (עמוד 40)"חיפשתי כמו היה אוצר

    מטמון נסתר על אי זר

    שמוצאו היה המאושר

    באדם."

    וזה הבית האחרון בשיר,אין עוד.

    שירים אחרים המתארים משבר דומה הם "חיים"(עמוד42)ארבעה(ע"מ 47)שבע שורות על פלא הירקון(שבו ניתן לחוש בצורה עוצמתית מאוד את הקונפליקט הפנימי בין החיים כאומן וכמשורר לבין חיי היום-יום ואת הכאב המריר שקונפליקט זה יוצר במשורר,או לגדול כמשורר על חשבון חיי היום יום ולהקריב את חיי החול או להקריב את המשורר!)

    שיר נוסף,שאהבתי מאוד וכמו מסכם את כל חוסר האונים הזה,שבא לידי ביטוי הוא "שאיפות"(עמ 65).

    ההתהלכות הזאת ברחוב בחיפוש אחר דבר מה,היא אותה רצון של הדמות יוספה בספר הראשון,אלא שכאן ההתבוננות היא מאוד מרירה.זאת ההתבוננות של איקרוס,שמרגיש כי מישהו הכריח אותו לוותר על כנפיו,על איזשהו עולם מופלא ויוצא דופן,שהגיע לו בזכות,התבוננות שתוהה כיצד כל זה התרחש בכלל,כיצד זה קרה?,התבוננות שאין לה ממש מענה חד משמעי,שיכול לפטור את האדם מהקונפליקט מייצר המחשבות והכאב הזה.(דילמה ודילצה שנייה בעמודים 38-39)

    יש עוד הרבה שיכולתי לכתוב על שירתו היפה של שי אריה מזרחי ואני נזכר עכשיו איך כתבתי לו בעת רכישת הספרים על חוויתי הראשונה מהקריאה בשני ספריו.דיברתי איתו על מוסיקליות צרופה,מעין ניסיון להפוך את המציאות הזאת לא רק בהתבוננות גרידא ליותר יפה,אלא ממש במעין כישוף של מילים ומוסיקה והזכרתי מה שנתפס בעיני כחוש הומור מיוחד במינו,שאם אינני טועה,עשוי לסייע לאדם לעבור את משברי החיים.

    לא הוספתי עוד להתכתב עם שי על שיריו וחבל,הוא היה ראוי לזה,דחיתי זאת לעת אחרת.

    טוב,אסיים,ניסיתי לתמצת עד כמה שאני יכול.כל שירתו של שי,כאשר אני בוחן אותה עכשיו היא סוג של מכתב,מסר רב משמעויות ווריאציות.מסר חשוב מאוד,כמו מסר שנשלח בבקבוק.שני ספרי השירה שלו הם שלם אחד,שבו יש נושאים דומים שהוא מפתח ותוך כדי כך מתכתב עם עצמו.שפת הקוד הזאת,לעיתים,מתפרשת עכשיו בדיעבד ומלמדת אותנו דברים עמוקים מאוד על שי האדם.הבלוג הזה שהיה תמצית פועלו ונהניתי מאוד לכתוב בו יישאר כגלעד לזכרונו ולאהבתו את השירה.יהי זכרו ברוך.

  23. היי מוטי

    יש לי בלוג בבננות, גם לשי יש שם בלוג.
    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=241
    ראוי שעוד אנשים יקראו את דבריך המרגשים על שירתו של שי
    האם אוכל להעתיקם ולפרסמם בבננות, כמובן בשמך, ועם קישור לכאוס?

    בברכה
    גבריאלה

    • מאת מוטי בתאריך :‏

      שלום גבריאלה.

      התלבטתי אם לכתוב את הדברים הללו,אבל בסופו של דבר העליתי אותם לפה.בעיני זה סוג של פרידה מהאדם.כיוון שאינני יכול לדבר איתו,אני מתכתב עם יצירתו.
      בכל אופן,מטבע הדברים,אלו דברים לא שלמים,אולי קצת מסורבלים,לא מדוייקים.עשיתי במקרה דנן דבר מה,שאני יודע שהוא סוג של הטיה,דהיינו פרשנות בדיעבד של יצירה על סמך מאורע מהחיים.עכשיו,ברוור מאליו שיש רמזים מטרימים ביצירה,אלא שאינני טוען שהם מודעים בהכרח בכל שלב.יכול להיות שזה אותו כוח לא מודע שמשחק כאן תפקיד ומוליך את הדמויות לכל מיני מקומות שונים ואיומים.

      את אומרת שהדברים מרגשים?נראה לי שהאירוע עצמו הוא זה המרגש והמטלטל את הנפש והשירה היא המרגשת עכשיו אפילו יותר.זה כוחה של השירה וזה כוחם של החיים.שקספיר לא לחינם אמר שהעולם כולו במה ואנו השחקנים.נראה לי שגם שי חש כך במידת מה וזה בא לידי ביטוי לפעמים בתיאטרליות הגרוטסקית של חלק משיריו.החיים הללו נחתמו ב-closure שהדהים לא מעט אנשים,טילטל אותם ואף הכאיב ללא מעט אנשים,אפילו מאוד(אם אנו,שאיננו בני משפחתו,חשנו סערת רגשות,אנו יכולים לשער מה חשה המשפחה הקרובה.).אין שום דבר, שום מילה,שיכולה לסייע פה.בקלות ניתן ליפול לקלישאות.לכן אינני שם עצמי בנעליו של שי,גם לא של המשפחה,אינני יכול,אבל נראה לי שהדבר הנכון הוא לפנות ליצירה עצמה.נראה לי שכל אדם יכול לעשות זאת לעצמו וזה יהיה לא פחות מרגש ואפילו אותנטי ברמה האישית.וזה יהיה הומז' ראוי לזכרו של שי(שיצירתו הייתה חשובה לו מאוד ורצה כי ספר שיריו יגיע לכמה שיותר אנשים!)מכאן גם עשויות לצמוח תובנות והקלה מסויימת,משום שהרגש מנווט לדבר מה קונסטרוקטיבי ולכן לא משפיע על דיוני סרק כאלו או אחרים.השערות היפוטתיות או רדיפה אחר הזנב של עצמנו(שכך פועל הרגש כאשר הוא לא מנותב)

      לי נראה מתאים יותר שהדברים יישארו כאן ומי שמגיע לכאן יוכל לקראם כאן כחלק משאר התגובות ושאר המאמרים והשירים,אבל אינני יכול לומר לך מה לעשות,משום שאין לי עניין להרגיש צודק והעניין לא עקרוני לי עד כדי כך..אם רצונך הוא לשים קישור או אפילו להעתיק את הדברים למקום אחר כדי לעורר שוב דיון ביצירה של שי ולא במעשה(שאף הוא הופך להיות חלק מהיצירה של חייו,שנחתמה)אז את יכולה לעשות זאת בכל מקרה.אין לי התנגדות עקרונית לכך,זה רק נראה לי יותר מתאים כשזה נשאר כאן,כי ממילא כל מי ששי ויצירתו חשובים לו מכיר גם את הבלוג הזה בכל מקרה.מה את אומרת?

  24. היי מוטי,
    מקבלת ומכבדת את דבריך.

    אכן, אף שלא הכרתי את שי, הצער הוא גדול והטלטלה גדולה.
    התגובה שלך היא רשימה בפני עצמה על שירתו והיא מצטרפת לכמה רשימות שנכתבו על ספרו האחרון.
    אני לא בטוחה עד כמה אנשים מכירים את כאוס, וגם אם כן התגובה-רשימה שלך חבויה בתוך רצף התגובות, ואפשר בקלות לפספס אותה.
    ברשותך אולי רק אסב את תשומת הלב ואתן קישור לדף הזה ולתגובה הזאת שלך, כי אני סבורה שכמה אנשים בבננות ימצאו עניין לקרוא את דבריך על שירתו.

    אנסה גם אני להשיג את ספריו, בלי נדר
    יהי זכרו ברוך

    תודה לך על הדברים

    • למוטי שלום

      כולנו המומים ממותו של שי (וכפי שציינת בצדק – אם אנו המומים, נוכל רק לשער מה עובר על המשפחה. ואכן אתה צודק ההלם והצער שם רבים עד משתקים). דבריך על שירתו מרגשים ומעניינים. ברצוני לציין שהגעתי לגמרי באקראי לדבריך כאן דרך הקישור של גבריאלה (שגם אליהם הגעתי באקראי) שכן לא שיערתי שיאמרו כאן בפוסט על שירת ליאור שטרנברג דברים לזכרו (לעומת זאת עקבתי ואני עוקב אחר הדף שלו בפייס ועוד). אני סבור שאין כל פסול בהיענות לבקשתה של גבריאלה. כמגיב המובהק ביותר כאן ב"כאוס" תוכל לראות בבלוג שלה הפניות לרשימות שונות ועוד יאמרו עליו ועל שירתו דברים.

      • זה היה שי האדם.

        דבר מותו של המשורר שי אריה מזרחי שנפטר בשעות הבוקר של יום ג' 16.8.12, יום אחד לפני יום הולדתו ה-38 הכה בתדהמה את כל חבריו ומכריו האישיים, גם אלה שהכירוהו רק דרך הרשת. מאז נכתבו על מותו כמה ידיעות וכמה מאמרים וכן הובאו שירים משני ספריו. המאמרים התייחסו לדרכו המיוחדת כמשורר, לעובדת היותו מייסד אתר "כאוס", שבו הביא שירים של אחרים, את זכייתו בפרס הראשון של "צרצרפייס" וכן את פעילותו החברתית. בנוסף הוזכר אירוע בעל הד תקשורתי מועצם ששי נקלע אליו מתוך סוג של תמימות, ושמאוחר יותר היצר עליו. עוד צריך שיאמרו עליו ועל שירתו דברים נוספים ומעמיקים יותר. אך יש נושא אחד שהודגש פחות והוא מי היה שי האדם. לא שאני יודע יותר מחבריו הקרובים. יש עניינים אחדים שאני יודע ועוד אספר בהם, אך מכולם יש עניין אחד שאני חש שהוא כאילו כלוא בתוכי ושומה עלי לספר כבר עתה. אספר אותו במכוון בלאקוניות, הסופרלטיבים מיותרים:
        כתגובה לתנחומיי כתבה לי בת זוגו קארין בבוקר יום חמישי, 18.6.12 בין השאר "בלילה לפני, טיילנו יחדיו לפארק. שי התעקש לעבור ברחוב היוגב, להתרשם ממנו ולחזור אליך עם רשמיו זאת בהמשך להתייעצות שלך לגבי רכישת דירה.". עודי המום וכואב עד בלי די (אך מה הוא כאבי לעומת כאב קרובי משפחתו) הדברים האלה התמיהו והממו אותי. קצת רקע, שבוע לפני כן שאלתי אותו, כתושב ר"ג, על שניים שלושה איזורים בר"ג. הוא התייחס אז לכך ובכך חשבתי תם העניין. זה היה שי האדם. כשספרתי על כך להוריו ואחותו – לא מצאתי אותם מופתעים. כי הם ידעו מי היה שי האדם.

        • מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה) בתאריך :‏

          צ"ל כמובן יום ג' 16.10.12 ולמטה יום ה' 18.10.12. כנראה שסערת רגשות ועייפות ביחד גרמו לטעויות המצערות האלה.

  25. אהבתי את הפוסט!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: